מתודות מחקריות אצל החזון איש ושאר מפרשים

גרוס,

כוונתי היתה להעיר שמאחר וקיימא לן כ ב' ממילא א' הוא מוכרח. דהיינו שנימוק לתירוץ כזה מגיע מתוך אך ורק מתוך הדחק. ואשר על כן אין לבנות עליו מתודה. כשם שמצינו פעמים שהראשונים פסקו כדעת יחיד מטעמים שונים ( דוחק או סברא ), אע"ג דקיי"ל  בכוליה תלמודא הלכה כרבים, ולא נבנה מעתה כלל האומר " הלכה כיחיד". כלומר , כדי לבנות מתודה ( רבדים, או מה שתבחר ) אין להסיק מן החריג אף שאפשר ויהא מצוי אלא מן הרוב המוחלט.

עם זאת, מאחר שזו הבנה שיש בה חידוש והיא מן האפשר שהראשון יתרץ קושיא על אחרון, אין זה אומר שהיא הכרח תמידי, לכן בכל קושי של סברא מכריחה כנגדו, יש מקום בראש לומר שדברי הראשונים המתרצים, לא מוסבים על דברי האחרונים כלל.וכפי שהיינו אומרים אלמלא קדם לנו החידוש הנ"ל בשיטת התלמוד.


*

לטיבה של הערתך,אם הבנתי אותך נכון, שאלתך היא איך מחדש החזו"א דוחק מסוג זה שלא מצינו לו תקדים בדברי הקדמונים. ולכן הערת לנכון שהדבר נראה כגישה מחקרית ולא כמסורתית.( שוב אם הבנתי אותך נכון ).


לענ"ד הנכון ביותר הוא להביא את הסוגיא על מקומה ואת דברי הרמב"ם והחזו"א עליהם. כי אפשר ששם מקרה מיוחד המקבל סיוע משאר דוכתי ולכן מקבל הכרח שכזה בשופי. כלומר שיש לו יתד איתנה בסברא לסמוך עליה.

ועל זה שהדוחק הוא מחודש, לכל פוסק דחקוהו והלחיצוהו שיטות שונות והוא נאלץ להכריע בצורות שהן לא תמיד מקובלות בהבנת הסוגיא. מי שעובר על ספר הכסף משנה והרב המגיד על הרמב"ם כסדרו ימצא כהנה וכנה שהסבירו דחקים בהבנת הסוגיא והכרעתה אליבא דהרמב"ם. פעם פוסק כיחיד נגד רבים, פעם גירסא אחרת, פעם לא כמשמעות התלמוד אלא כפשט משנה, פעם לא סומך על התירוץ דסבירא לי שינויא היא ואשינויא לא קא סמיך, פעם דוחה משמעות הבבלי מפני פשט ירושלמי, ועוד כהנה וכהנה הבנות במהלך הסוגיא עצמה שהן רחוקות מהמשמעות הרגילה.( ועל כך באו האחרונים וחתרו להמציא המצאות וחידושים ביסודות הסברות כדי להוכיח שזו משמעות רגילה דווקא והרמב"ם לא עיקם את הפרשנות המסורתית.)

מוטי, יש הבדל בין א' לב'. בעוד ב' הוא ודאי נכון, ראה גליון מהרש"א לריש חולין, שם רב אשי הקשה קושייה, רבה ואביי תירצו אותה ולבסוף רב אשי עצמו, הרי שא' זה עניין אחר לגמרי.
היינו שבא' אתה מקבל את ההנחה כי יש עריכה לקויה, וכי יש להכניס הנחות הסטוריות מבחוץ כדי להבין את משמעות העריכה הכביכול מוטעית. אמנם החזו"א יכול להצטדק ולומר כי רק הרמב"ם סובר כך, אך הוא אוחז בעמדת רש"י.
ה'מחקרי' בתירוץ זה הוא שבאלפיים שנות תורה תירוץ זה לא נאמר ואנו באלפים שנות משיח ואין לנו לחדש תירוצים כאלה מדעתנו (אינני זוכר את המ"מ המדויק של החזו"א בעניין זה, ואשמח אם מישהו יעלה קישור לדבריו).
בעניין דומה כדאי לציין לדברי הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה להלכות תרומות יא,א בה"ל שהתמש גם הוא במתודה מחקרית אלא שהביא מקור לדבריו. וגם שם יש לשאול: אם הדברים אמת מדוע צריך מקור, ואם אינם אמת מה יעזור המקור?

נקודה מעניינת,

אך לכאורה כדאי לבחון שני דברים לפחות ,בטרם נקבע כאן שיטה:

א - אנחנו יודעים כי לעיתים מתוך הדוחק והלחץ נאלצים לחרוג מעט מההתנהלות הרגילה של סוגיא , כי בכך אנחנו פותרים משא כבד יותר של סברא קשה. אבל לא כל חריגה אפשרית, ולכן עלינו לתלות זאת בשינוי כל דהוא ( כמו כאן קדימת המאוחרים ) ובכך לתלות את חסרונינו עקב עריכת הסוגיא ובכך לפתור עצמנו מסתבכויות של סברות ושברי סברות. אם כן, גם אם ימצאו אי אלו דברים דומים זעיר שם זעיר שם, עדיין אין לקבוע בכך מסמרות מעבר למסמר הגדול מכולם: הסברא היא העיקר ולמענה נטה קצת הדרך.


ב - יש להעיר שאין כל קושי עצמאי בסברא להבין כי דברי הראשונים ישמשו כתירוץ ( אף בצורה של תירוץ ישיר) לקושיא שהתגלתה על האחרונים. כי זה שאנחנו מייחסים דעה מסויימת לאביי ורבא, אין זאת אומרת שהיא לא נאמרה מפי הראשוניםעוד הרבה טרם זמנם, ולכן הראשונים דהכא למעשה משיבים על הראשונים שקדמו להם, ולא על אביי ורבא גופם, אלא על הסברא המיוחסת לאביי ורבא כרגע. ראה לרבנו חננאל על מסכת סוכה בהא דרבן יוחנן בן זכאי שלא הניח הויות דאביי ורבא. והקשה , הרי אביי ורבא היו הרבה לאחר זמנו של רבן יוחנן. ע"ש. ודון מהתם להכא.