| נשלח ב-5/11/2012 09:53 |
 |
| |
ישראל לבקוביץ' - סוד קטנות המוחין
באשכול הקישורים לכתבות, הוכנה הכתבה של ישראל תחת הכותרת הנ"ל. התפתח שם דיון, שלדעתי כדאי לקובעו באשכול בפני עצמו:
ספרן כתב:
סוד קטנות המוחין / ישראל לבקוביץ'*-- .post-date * *-- .post-info clear-block" * קשה ליישב את פרקי הבריאה עם המדע? מסופר על דוד שחטא? בזמן שהמזרוחניקים מתווכחים
על תנ"ך בגובה העיניים, אצלנו, החרדים, נמצאה נוסחה פותרת־כול: אנחנו קטנים מלהבין אחת הסיסמאות ש'המודיע' נהנה לחזור עליהן בגאווה היא "זכות הציבור שלא לדעת". זכותו שלא לקרוא על מקרי רצח מחרידים המדכאים את נפש האדם, זכותו שלא לזהם את נפשו בכל תועבה, זכותו שלא למצוץ כל ידיעה על חייהם המשמימים של סלבריטאים. כעיקרון זהו רעיון צודק, ואף אם המודיע ושאר העיתונות החרדית מרחיבים אותו גם לחסינות כללית לכל עוולות ה'גדולים' והעסקנים למיניהם, יש לשם כך היום אתרי האינטרנט וקווי ה'נייעס' למיניהם, עד שאפילו הרב יאשיהו פינטו המיליארדר לא מצליח להסתיר את הבעיות שלו גם מאתר כמו 'בחדרי חרדים'. אז למי אכפת שהעיתונים לא כותבים עליו? שלא יכתבו. אבל האמת היא שהזכות שלא לדעת היא דבר בסיסי ועמוק הרבה יותר מאשר בתחום העיתונות. זאת אחת מאושיות החברה החרדית. קחו מאיתנו את הזכות שלא לדעת, ובעיקר שלא להבין, ואבדנו. טוב לא לדעת דבר ראשון: הכי טוב לא לדעת. רבי שלמה וולבה ז"ל נלחם מאוד נגד לימודי חול בכל צורה שהיא. וטענתו בפיו: בגרמניה של נעוריו כל מי שרכש השכלה אקדמית לא היה מסוגל להאמין שהעולם נברא בשישה ימים. על פרשנויות כמו זו שכתב הרב זאב וייטמן במוסף 'שבת' של פרשת בראשית הרב וולבה כנראה לא שמע. אז מה עושים? פשוט מוותרים על כל הידע האנושי בארבע מאות השנים האחרונות ונשארים בורים. העיקר שנמשיך ונאמין שהעולם נברא בשישה ימים ולא נסתבך חלילה.  החברה החרדית החילה את העקרון של לא להבין על כל אישי התנ"ך והתלמוד, עד ה'גדולים' של ימינו. ראשי ישיבת פוניבז' האמת, אילו הייתה יד ישראל תקיפה היינו הולכים רחוק עוד יותר ומדפיסים תנ"ך בלי מעשה ראובן ובלהה, וכל שכן וקל וחומר שהיינו מצנזרים לגמרי את הסיפור על דוד ובת שבע, מספיק סבלנו מזה. אתם זוכרים מה שמעון פרס החצוף אמר פעם על דוד המלך? ושמעון פרס הוא לא הראשון. תמיד הציק לנו העניין של דוד המלך. בינינו: שמעתם פעם על רב או אדמו"ר – אפילו מליגה ג' – שנופל עם כאלה דברים? מריבות מכוערות של אנשי החצר והבנים הסוררים – מוכר, הלבנת הון – ניחא, עושק מעריצים תמימים – שישלמו החמורים. אבל סיפור כזה? בושה וחרפה. היינו מצנזרים את זה ללא ספק. וכמובן שהיינו מוחקים כל זכר למאמר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שהרי עקרנו את החטא למפרע. מקסימום היינו מסבירים שהכוונה לאיזה חטא 'על פי סוד', שפעם אחת הוא לא כיוון את כוונות הרש"ש בברכת 'ולמלשינים' בתפילת נדבה. את סיפור העגל היינו משאירים, אולי, אבל ודאי שהיינו מוציאים מזה את אהרן הכהן. בקיצור, היינו עושים לתנ"ך 'מייק אפ' ראוי לשמו. זה באמת לא הוגן: מדוע לא מגיע לאישי התנ"ך אותו יחס שמקבל עסקן שכונתי בעיתונות החרדית? כל צרוע וזב חוטם נקרא 'הרב הגאון' וכל כולו רק תורה ומעשים טובים, ורק יעקב אבינו לא? אוי, איזה עולם טוב היה אם היינו יכולים. אבל כל אלו רק פנטזיות, חלומות ורודים, הלכתא למשיחא (אם הוא יגיע חס וחלילה). בפועל אין יד ישראל תקיפה, אי אפשר להוציא תנ"ך מצונזר, אי אפשר למחוק מהגמרא אלף ואחד דברים, וגם קשה מאוד לשנות את ההיסטוריה. המדינה למשל קמה ודי הצליחה, למרות כל הנבואות השחורות, ולמרות שהחזון איש – כך מספרים – אמר "כמה זמן נראה להם שיוכלו לשחק במדינה?". בקיצור, אי אפשר לחסום כל מידע. אז מה עושים? כאן נכנס לפעולה השלב השני, שהוא הקלף המנצח באמת. אמנם מוכרחים לדעת כל מיני דברים, אבל אפשר לא להבין! הבנתם רבותיי? אנחנו לא מבינים – וזהו. במילים אלו מסרתי לכם את סוד ההצלחה וההתמודדות של היהדות החרדית עם כל ה'בְּרוֹךְ' שמסביב. למה דווקא הציונים החוטאים והכופרים הקימו את המדינה, והחרדים בהוראת רבותיהם ואדמו"ריהם נשארו למות באירופה? התשובה: מי יבין חשבונות שמים. מדוע רב פלוני ואדמו"ר אלמוני מתנהג בצורה שלגוי לא מתאים להתנהג? – מי יעמוד בסוד קדושים. איך זה שאנו כל כך צדיקים וטובים ומצליחים, ובפועל המצב כל כך גרוע? ומה עם עוד אלף ואחת קושיות מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים? התשובה היא "מה אנחנו מבינים, קטנים ורפי שכל שכמונו, דור אחרון יתום שלפני ביאת המשיח". ישנה אמרה חריפה של חסידים על הרבי (לא שלהם, חלילה): רבי אינו אוכל – הוא רק 'טועם קצת', הוא אינו ישן – הוא רק 'נשכב קצת לנוח', וכל שכן שאינו חוטא – הוא רק עושה דברים שלא מבינים. תראו אתכם המזרחיסטים, מסתבכים כל הזמן אם מותר ללמוד תנ"ך 'בגובה העיניים' או אסור, ומאמרים חוצבי להבות אש נכתבים בעד ונגד, לפי תפיסת עולמו של הכותב. הצחקתם אותנו! הצלחנו כל כך טוב לא להבין, שאין לנו בכלל שום בעיה, באמת שלא, תאמינו לי. פתרון בקבלה יש להודות שלא אנחנו המצאנו את הגלגל. כל דת חייבת לכלול בעקרונותיה את העובדה שמעשי האל לא תמיד מובנים, וגם היהדות בכלל זה. את הביטויים "גזרה היא מלפניי" ו"שתוק! כך עלה במחשבה" אנו מכירים מספרות חז"ל. אבל בעוד שבספרות חז"ל מוגבל השימוש בעיקרון זה למצבי חירום ואך ורק כלפי א־לוהים, הרי שהחברה החרדית החילה את העיקרון על כל אישי התנ"ך והתלמוד והרבנים עד 'הגדולים' של ימינו. אין זה חזון נפרץ לשמוע כיום אמרות "מי אנחנו בכלל שנבין את המחלוקת בין ר' אהרן לייב שטיינמן ובין רבי שמואל אויערבאך?". מה הסיבה לכך? אני חושב שיש כאן שתי נקודות חשובות. האחת – הצורך, השנייה – תורת הסוד. הצורך ברור מאוד: כבר בתקופת תור הזהב של ספרד התמודדה היהדות המשכילה עם הפילוסופיה היוונית, והייתה צריכה לתת תשובות־נגד בעלות משקל לתורות שלהן היגיון ועוצמה, שלא לדבר על העת החדשה שדיברה בשם ההיגיון והאמת המדעית, והלחץ על היהודי המאמין נעשה חזק הרבה יותר. הרמב"ם והחולקים עליו כבר נחלקו בשאלה כיצד להתמודד עם כל זה. האם לאמץ בחום את מתנת החכמה ולחתור להראות שהיהדות אינה עומדת בסתירה לכך, או שמא להפנות גב ולהתמקד באמונה פנימית שכל הטוב נמצא אצלנו ואין מה לחפש שם בחוץ. את הקו הזה אימצה בגדול היהדות החרדית, במיוחד לאחר פרוץ ההשכלה והרפורמה. הרגש הרגישה היטב בחוש בריא כי עם היגיון לא יהיה שייך לנצח כאן. וכאן נותנת תורת הסוד שירות מצוין. שהרי לימדונו רבותינו כלל גדול: הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ומה רחוק יותר מאשר המחוזות עטופי הרז של תורת הסוד. קשה מאוד להתאים את תיאור הבריאה בפרשת בראשית אל המידע שיש ברשותנו כיום, ולא יועילו לכך גם ניסיונותיהם של פרופ' נתן אביעזר בספרו 'בראשית ברא' או מאמרו מפרשת בראשית של הרב זאב וייטמן. אבל נפלא ואלגנטי לומר שכל מה שכתוב בפרשת בראשית הוא סודות עמוקים שאי אפשר להבין אותם כלל בשכל אנושי, והכתוב הגלוי לעינינו הוא רק מלבושים דמלבושים, שהמביטים בהם ולא בפנימיות העניינים הם טיפשים, כפי שכותב הזוהר (ג, דף קנב, א): "טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש" [שוטי העולם מסתכלים בלבוש התורה, הוא סיפורי התורה, ואינם מעוניינים להביט בגוף שמתחת הלבוש. אלו שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף, והחכמים, עבדי המלך העליון, אינם מביטים אלא בנשמה שהיא עיקר התורה כולה ממש]. ואפילו כאן איננו הראשונים. המהר"ל היה בין אלו שהבחינו בחדות בפוטנציאל העצום הטמון כאן, והוא ניצל את העיקרון ללא רחם. כבר כתבתי בטור "אפולוגטיקה כמו שצריך" (מוסף 'שבת', י' באלול תשע"א) שלמהר"ל הייתה נוסחה קבועה לתרץ את דברי חז"ל כשאינם מתאימים עם המציאות: הם דיברו תמיד על 'פנימיות העניינים'. הם סיפרו על היתוש של טיטוס שהיו לו ציפורני נחושת ומקור ברזל? זה לא היה באמת יתוש אלא 'כוח מחבל ומשחית'. ירושלים נמצאת באמצע העולם? – כמובן שאין הכוונה לירושלים הפיזית שנמצאת בעולם הגשמי, השפל והפחות, אלא לעניינים טמירים ועליונים. הם אמרו דברים בלתי אפשריים על עובי הרקיע ומהלך השמש? הם התכוונו לשורש הפנימי של הרקיע והשמש, ולא לעצם המוחשי. הם הרי לא בזבזו זמן על המציאות הפחותה שלעינינו, רק בעולמות הגבוהים הם עסוקים. הסבר בבינה גם רבי אביעד שר שלום באזילה, בספרו 'אמונת חכמים', ניצל היטב את הפוטנציאל. כל ספרו בא להראות את גדולת חכמת חז"ל על פי תורת הסוד, ובהקדמתו שנועדה לסכור פי המלעיגים על חז"ל כתב: "ראיתי והוכחתי לעיני עמי כי גדלה מאוד חכמת רבותינו בידיעת טבעי הדברים אשר בעולם השפל – יותר מכל מחקר חכמי אומות העולם!… ולכן בסתרי תורתנו הוכחתי מדוע רוב התרנגולים שחורות והלבנות אינן מולידות כל כך ביצים כמו השחורות, מדוע האווזות רובן לבנות, ואם אינן ככה אינן מובחרות, מדוע כל החמורים כריסן לבן ורובם פניהם סמוך לפיהם הוא לבן וגבם שחור, ודברים רבים כאלה…". פלאי פלאים! כל מחקר חכמי אומות העולם הוא כקליפת השום לעומת מה שאפשר לגלות מתוך סתרי התורה, ואנו מדברים כאן רק על חכמת הטבע! מעתה צא ולמד על שאר תחומים. באזילה עוד התיימר להסביר, אבל לאחר שגילינו את העיקרון שתורת הסוד היא המפתח לכל דבר כבר לא צריך להסביר דבר. קחו למשל את העיבוד הנפלא שעושה רבי יעקב יוסף מפולנאה בספריו למושג "אלו ואלו דברי א־להים חיים". במקורו נאמר העיקרון רק על שני דברים שיכולים באמת להתיישב זה עם זה, כגון "זבוב מצא לה, נימא מצא לה" שבמעשה פילגש בגבעה (גיטין ו, ב), שם נחלקו אמוראים מדוע כעס האיש הלוי על פילגשו, וסיפקו שני הסברים שונים. אליהו הנביא בישר לאחד מהם, רבי אביתר, שהקדוש ברוך הוא עצמו עסק בסוגיה זו והביא את שתי הדעות. לשאלתו של רבי אביתר "חס ושלום, מי איכא ספיקא קמי שמיא?!" ענה אליהו הנביא ששני הדברים נכונים. על הזבוב במרק עבר האיש בשתיקה, אבל בפעם השנייה הוא כבר רתח וגירש אותה מביתו. במקום אחר (עירובין יג, ב) אומרת הגמרא בנוגע למחלוקות של בית הלל ושמאי כי יצאה בת קול ואמרה "אלו ואלו דברי א־להים חיים הן". כאן זה כבר נשמע אבסורדי יותר, אך רש"י בכתובות (נז א, ד"ה הא קמ"ל) מבאר היטב שהכלל הזה נכון רק במקרה של מחלוקת התלויה בסברא, אז אפשר ששתי סברות יהיו נכונות. אבל במקרה של ויכוח על עובדות שאינן עולות בקנה אחד, כגון אסור ומותר, פלוני אמר כך או כך, אין הכלל הזה תופס. אבל תבינו לבד שהסתכלות כמו זו של רש"י פשוט מבזבזת נשק חזק מאוד, לא חבל? הבה ניתן את רשות הדיבור לבעל ה'תולדות' (פרשת משפטים, ועוד הרבה בספריו): שמעתי מגדול אחד פירוש הש"ס אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים וכו'. שדברי חז"ל הוא שני הפכים בנושא אחד, כי איך אפשר ששניהם יהיו אמת? אבל הענין, כי ענין ג' קַוִּין שהם חסד ודין ורחמים, הוא מתחיל מן ששת ימי הבנין, מחסד ולמטה, בסוד 'עולם חסד יבנה', והוא בסוד ששה קצוות שהם כשר ופסול, היתר ואיסור, טמא וטהור, כי שם יש שני הפכים, אבל משישה קצוות ולמעלה הכל מתייחד ביחוד גמור ואין שם טמא ופסול ואיסור, כנודע. והנה בינה שהיא למעלה מששת ימי הבנין נקרא 'א־להים חיים', כנודע. וזהו שאמרו אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו ואלו דברי א־להים חיים – כי בבינה מתייחד יחוד גמור, וכשיורד בששת ימי הבנין, שהוא צריך לדין ורחמים, יצר הרע ויצר הטוב, עונש ושכר, אז נעשה ההפכים הנ"ל. יש לדברים קסם, אין להכחיש, גם מלאך רע לא יוכל שלא להתפעל מברק הרעיון. אבל בכנות, מה בעצם נעשה כאן? מעקף מבריק. ההיגיון אינו יכול ליישב בשום אופן אסור ומותר, פטור וחייב, אז מה עושים, שולחים את כל החבילה לעולם ה'בינה' שהיא דברי א־לוהים חיים, ושם אין שום סתירה. לא הבנתם? נו, באמת אתם, קרוצי חומר שכמותכם, רוצים להבין בדבר הגבוה הזה ששמו 'בינה'? ואם איזה נודניק יתעקש בכל מאודו להבין, תמיד נוכל לבעוט את העניין לספירה עליונה יותר, אל החכמה – או אל הכתר שאין לאף אחד תפיסה בו לכל הדעות. חיתוך להלכה מה שעדיין לא הצלחתי להבין זה את ה'סכינא חריפא', את הכלל הקובע מה מותר וצריך להבין, ומה אנו לא יכולים להבין. אם הגמרא מספרת בשבחו של תנא או אמורא, הרי זה 'כפשוטו', אבל אם היא מספרת בגנותו – אין זה 'כפשוטו'. בשאלות אמוניות איננו מסוגלים להבין את כוונת הגמרא, אבל בסוגיות הלכתיות אנו דווקא כן מנסים להבין, ואנו שואלים קושיות ומתרצים תירוצים, הכול בשביל להבין. מדוע? הרי אנו ממילא לא מסוגלים להבין את שכלם העמוק של חז"ל. אמנם יש לציין שאצל החסידים באמת המשיכו את הקו לתוך ההלכה גם כן. בשם הרבי מצאנז ז"ל מסתובבת אמרה כי בעצם איננו מסוגלים להבין כלל את אביי ורבא, כי אביי ורבא לא היו אנשים כלל אלא שני לפידי אש שירדו מהשמים, לאחד קראו אביי ולאחד קראו רבא. מי יכול לרדת לחקרם של שני לפידי אש שמימיים? ודאי שלא אנחנו, קרוצי חומר, בשר ודם שיסודו מעפר וסופו לעפר. החסידים, אם אפשר לומר כך, הצליחו לפחות בתת הכרתם להבין את עומק הבעיה. ועל זה מלמד סיפור נחמד המתאר ויכוח בין חסיד למתנגד. המתנגד מלא בוז לחסיד ההולך אחר רבו כבהמה בבקעה, ואומר לו "אתה באמת מסוגל להיות כזה טיפש ולחשוב שרבך יודע כול ולא יכול לטעות?" ואתה, כך החסיד, גם חושב שהגאון מווילנא לא יכול לטעות… - אח, ודאי שהגאון מווילנא יכול לטעות. אין מישהו חסין מטעות. וחכמי הגמרא? גם הם יכלו לטעות? - בוודאי! וסנהדרין הגדולה שהייתה בזמן שבית המקדש קיים גם יכולה לטעות? - פשיטא! התורה עצמה הקדישה פרשה שלמה לקרבן מיוחד שמביאים בית דין הגדול שטעו בהלכה, ואפילו בעניינים של עבודה זרה! אבל משה רבנו לפחות לא טעה… - מה פתאום! משה רבנו טעה בעניין הכאת הסלע כפי שאומרים חז''ל, יעקב אבינו טעה כשהסתיר את דינה מפני עשו, יצחק טעה בעשו עצמו, אברהם אבינו עשה שלא כדין כשכרת ברית עם אבימלך, והרשימה עוד ארוכה. - נו, אז גם א־לוהים טעה, הרי כתוב ''כי נחמתי כי עשיתים''… עד כאן, על בורא העולם אני לא מדבר. פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' חשוון תשע"ג,
נראה שישראל לבקוביץ' ואלחנן ניר תיאמו עמדות
ספרן כתב:
[ אחד ממורי ההוראה שמאמרו הנ"ל של ישראל לבקוביץ הובא לעיונו, הגיב בזה"ל: אם יש מושג של "ספרי מינים" שאסור לקרוא, על מאמר זה נאמרו הדברים. אף אם העקרון נכון, הוא מלעיג על דברי חכמים וסופו לידון בצואה רותחת. ]
בעלבעמיו כתב:
תגובה כזו מעידה על חוסר יכולת/רצון לענות תגובה ענינית.
יהיאור כתב:
| ספרן כתב: |  | | [ אחד ממורי ההוראה שמאמרו הנ"ל של ישראל לבקוביץ הובא לעיונו, הגיב בזה"ל: אם יש מושג של "ספרי מינים" שאסור לקרוא, על מאמר זה נאמרו הדברים. אף אם העקרון נכון, הוא מלעיג על דברי חכמים וסופו לידון בצואה רותחת. ] |
|
איפה הוא מלעיג? הוא מבטא את הכאב העצום שיש בנוהג החרדי שאין בה כמעט כל נוכחות ועיון בנושאים דתיים בכלל מעבר לסיסמאות וקלישאות בד"כ. אין בדבריו כל מינות אלא צער על עומק הטפשות- הדתית בעיקר- שהציבור החרדי הכניס את עצמו אליו במתכוון. זה דרשת מוסר, מהסוג החריף שנהגו להוכיח בו מוכיחים שונים לאורך הדורות. יש כאלה שלא יכולים לשמוע דברי מוסר בענינים מסויימים, וחוזרים לקלישאות המורגלות שלהם, שיהיה.
[עם הכאב, ראוי לציין שיש במאמריו שטחיות וקלישאיות מסויימת, ויש נושאים חמורים שהוא מכריע בהן לעצמו כלאחר יד ללא הרציניות הראוייה להם, אבל גם זה תוצאת חינוכו, הוא פשוט הפך את השולחנות, את הטענות על השטחיות והיומרנות שלו יש להפנות ישר אל החינוך החרדי שלו. אני רואה בדבריו בעיקר כאב, ואין לי מושג למי יש את הלב לעמוד נוכח כאב כזה ולומר שעל זה נאמר ספרי מינות.]
ביליצר כתב:
הערות על כתבת לבקו ,כיון שעלה לא ירד למרות שחל עליו הדין להוריד ולא להעלות,
המון כאב אני רואה בכתבה זו ולא ,לא כאב של עוול המצריך תיקון אלא כאב של תיסכול עמוק,,
שלא נח ושקט באופן מגמתי בכל כתבה מכיוון אחר באותו עניין,וקהל קוראיו אלו כמו העניים שכבר השתכנעו לקחת ,בניגוד לעשירים שעדיין לא השתכנעו לתת,מה לדתי לאומי לקברן מתחיל של מוסכמות תורניות מלבד ליקוק לא אסתטי למזרוחניק שהזכרת,
קראת קצת ושנית קצת ולא גמיר....
האם הכלל של כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה הוא מחידושי הקבלה?
האם אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעין שנין כנל?
האם בת קול או הוכחה להלכה כרבי אליעזר ולא כחכמים ועדיין אין משגיחין ותורה לאו בשמים הוא מהמצאת ר אברהם אבולפיה?
ומה לגבי מט דברים לטהר וחילופיהן ?וסוד ה ליריאיו,?
מקושש ויעל לשם שמים התכונו,ראובן ,דוד ,שאול לא חטאו,
אכילה ביום כיפור החל בימי חנוכת המקדש על פי הדיבור היה ולא מספירה כזו או אחרת אלא משוכלל הרבה יותר מטיעוניך הפרובוקטיביים וחסרי הצדק,
חידוש הוא בעיניי שבעיתון דתי נותנים במה לאחד שבריש גלי כותב שאינו מאמין לא רק במשיחו אלא גם בהשם,,
צעיר הנך ומתלהם בכתבת אינסטנט של אפיקורס מתחיל שכבר דשו בו רבים ,,איכסס,,
בעלבעמיו כתב:
מקור ראשון אינו עיתון דתי
TZVI11 כתב:
ישראל לבקוב ממזמן עבר את הגבול.
בכל טענותיו יש בסיס של אמת, אבל דבריו לוקין בכמה בעיות יסוד:
1. השיטחיות הבוקעת בכל טענותיו, כאילו האמת והשטחיות ירדו יחד מן השמים.
2. חוסר הבנה בסיסית בפילוספיה ודיונים מופשטים.
3. והעיקר הגדול- הנוסח הבוטה והמזלזל הבוקע בכל דבריו.
טענת יהי אור שאין כאן 'ספרי מינות' מחמת שיש כאן הבעת תיסכול, אינה מובנת כלל, לא מדובר כאן כלל על שפיטה של האיש, אלא על המאמר, המאמר הוא 'ספר מינות' מהודר, וכן שאר מאמריו, יכול להיות שהוא יהיה הראשון בגן עדן,
מה זה נוגע בכלל לדיון?!.
TZVI11 כתב:
| בעלבעמיו כתב: | | תגובה כזו מעידה על חוסר יכולת/רצון לענות תגובה ענינית. |
למה?
אם זו דעתו זאת היא התגובה שלו, בהחלט זה אינו תגובה שפותרת את הבעיה.
דרך אגב, זו גם דעתי כמו שכתבתי בקצרה.
לא הארכתי, כי כבר התייאשתי מלדון עם דבריו של ישראל לבקוב.
יהיאור כתב:
צבי
אין כזה דבר התייחסות לדבר ולא לאיש. ההתייחסות שלי אינה לניתוח והגדרה קפדני של הנושא, סוג יחס שבין כך לא תתקיים על דפי עיתון. היחס הוא לטענות הבסיסיות והכאב שהוא מעלה. גם אותו רב לא הגיב לנוכח דיוק בלשונו של ישראל אלא רושם כללי נגד הכיוון הזה, ועל זה אני מתווכח אתו.
יכול להיות שהוא שטחי, ויכול להיות שהוא עם הארץ וטועה, וכו' [אתה באמת חושב שאל לנו הקטנים להכניס ראשנו במחלוקת העמוקה בין הגר"ש להגראי"ל? הלא זו ההשקפה שהוא מתקיף, והיא זו שמחברת בין חוסר ההבנה להבין מה בין יחודא עלאה ליחודא תתאה עם מחלוקת העמוקה בפונוביז. לא הוא חיבר ביניהם אלא ההשקפה החרדית.] אבל הוא זועק משהו שצריך להיזעק.
כשאתה ושכמתוך יפרסמו מאמרים יותר שקולים ויותר עניניים ולא שטחיים בנושאים אלו אני הראשון שיתמוך בך, בינתיים הוא זה שעושה את זה ואני תומך בו. ויש סיבה למה הרציניים יותר מפחדים לבקר משהו.
ואגב, אין בדבריו כל צד מינות אפילו לפי ההגדרה המחמירה ביותר של המילה.
TZVI11 כתב:
| יהיאור כתב: | |
צבי
אין כזה דבר התייחסות לדבר ולא לאיש.
למה?
יכול להיות שהוא שטחי, ויכול להיות שהוא עם הארץ וטועה, וכו' אבל הוא זועק משהו שצריך להיזעק.
מסכים.
[אתה באמת חושב שאל לנו הקטנים להכניס ראשנו במחלוקת העמוקה בין הגר"ש להגראי"ל? הלא זו ההשקפה שהוא מתקיף, והיא זו שמחברת בין חוסר ההבנה להבין מה בין יחודא עלאה ליחודא תתאה עם מחלוקת העמוקה בפונוביז. לא הוא חיבר ביניהם אלא ההשקפה החרדית.]
וכאן הוא תוקף את ההשקפה החרדית עם השקפה חרדית, הוא כורך זילזול נגד 'ההשקפה החרדית' נגד ההבנה של 'אלו ואלו' שהוא רעיון קדום מאוד, ולא חידושו של בעל התולדות יעקב יוסף, ומאוד הגיוני למבינים קצת בפילוסופיה וחשיבה מופשטת.
כשאתה ושכמתוך יפרסמו מאמרים יותר שקולים ויותר עניניים ולא שטחיים בנושאים אלו אני הראשון שיתמוך בך, בינתיים הוא זה שעושה את זה ואני תומך בו. ויש סיבה למה הרציניים יותר מפחדים לבקר משהו.
אין לי מה לענות לך, אני כל יום שואל את עצמי האם השתיקה הזאת מותרת.
דרך אגב, ישראל לבקוב בעניין הזה לא יותר טוב, שהרי הוא שם פיקטיבי.
ואגב, אין בדבריו כל צד מינות אפילו לפי ההגדרה המחמירה ביותר של המילה.
אני מדבר על החלק המזלזל הארוג בכל דבריו, מן המאמר הראשון שאני מכיר ועד עכשיו 3 במספר.
תוקן על ידי יהיאור ב- 04/11/2012 23:35:57 |
|
יהיאור כתב:
כשמכריזים על משהו שנכתב שהוא מינות, מגוחך לטעון שזה אמירה רק על הנאמר ולא על האיש. ובוודאי בחברה כשלנו.
התייחסות לתוכן ולא לאומר קיימת רק אצל מי שיסכים גם לדון על מאמרו של כופר ידוע כשהוא צודק. וגם בפורום כזה שאד הומינום הוא בו מעבירות החמורות לא תמיד מצליחים להפריד.
לבקורת העניינית אני מסכים, [אם כי בענין אלו ואלו יש לדון ואכ"מ], אבל כאמור לערבוביא הזאת אשם החכם הראשון שאמר שהוא לא מבין במחלוקת מרקוביץ וכהנמן, ולא ישראלבקוביץ.
לגבי סגנון מזלזל, כל זמן שיתד נאמן כותב בסגנון זה מוצדק למבקריו לכתוב באותו סגנון, אם כי מבחינה טקטית זה שגיאה.
אפריםבן כתב:
" אחד ממורי ההוראה שמאמרו הנ"ל של ישראל לבקוביץ הובא לעיונו, הגיב בזה"ל: אם יש מושג של "ספרי מינים" שאסור לקרוא, על מאמר זה נאמרו הדברים. אף אם העקרון נכון, הוא מלעיג על דברי חכמים וסופו לידון בצואה רותחת. ]"
אם זה מורה הוראה בישראל אז אוי לנו ואבוי לנו.
מאיפה הוא יודע מהן זכויותיו של כותב המאמר ללא קשר למאמר?
וגם אם חז"ל השתמשו בזמנם בצרוף המילים המגעיל הזה דווקא ולא הסתפקו בביטוי ה"עדין" אש של גהנום ועוד דברים חסרי שחר כאלה אלה הרי אותו מורה הוראה צריך להיות מעודכן שהיום ביטויים כאלה לא ראויים למורה בפרט ולשום אדם ככלל.
כאן הדיון גלש לשאלה האם מקור ראשון הוא עיתון דתי
בעלבעמיו כתב:
| tzvi11 כתב: | | ישראל לבקוב ממזמן עבר את הגבול.
בכל טענותיו יש בסיס של אמת, אבל דבריו לוקין בכמה בעיות יסוד:
1. השיטחיות הבוקעת בכל טענותיו, כאילו האמת והשטחיות ירדו יחד מן השמים.
2. חוסר הבנה בסיסית בפילוספיה ודיונים מופשטים.
|
מה זו שטחיות?
במה הוא לא מבין?
אנא הדגם
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 18:35 |
|
| |
איקון ירוק לכותב המוכשר!
אולי כדאי להזמינו לכתוב גם אצלנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2017 14:19 |
|
| |
מענין לענין באותו ענין, ממה שקיבלתי במייל
דרשת מרן הגאון הגדול הרב וכו' שליט"א, ראש ישיבת "נכדי אברכים מצויינים", כסלו תתע"ח.
מוירי ורבויתי, אם רוצים דוגמא מה זה ראשוינים כמלאכים, אני אביא לכם. כידוע לפני כמאה שנה, בסוף תקופת הגדוילים, רעשה כל הארץ במחלוקת הגדולה בין הרב שטיינמן לרב אויערבך. יש לכם מושג על מה היתה המחלוקת?? לאף אחד בדורנו אין מושג!! זה היה בדקי דקות!! ענינים דקים שאף אחד לא מבין היום על מה בכלל ההבדל! מקובלני מרבותי שהמחלוקת הייתה האם להיות מאד מאד מאד מאד קיצוני, או רק מאד מאד מאד קיצוני. אתם מבינים, רבותי? ועל זה רעשה כל הארץ!! והיו שקראו לרב שטיינמן פשרן!! אתם יכולים לדמיין כזה מציאות היום, שבגלל דקי דקות כאלו, יקראו למישהו פשרן?? זה היה דור דעה!! אנשים יכלו לספור את מספר ה"מאד" שצריך להיות בהם קיצוני, ויכלו להרעיש את כל העולם, בגלל מישהו שלפי סברתם הדקה, לא נקט במספר ה"מאד" המתאים!! איזה מושגים! איזה גדלעס! אנחנו היום מסתכלים ולא מבינים על מה בכלל היה הויכוח, אבל באותה תקופה, בדור דעה של אז, כל בחור, כל אברך, הבין היטב את הענין, והיה לו אפילו מה להגיד!! אין לנו ולו קצה השגה בבחור ישיבה פשוט של אותה תקופה! אברך צעיר באותה תקופה היה פשיטא לו, שאם צריך להיות "מאד מאד מאד קיצוני" לא שייך לשלוח את הבת לאותו גן ששולח מישהו שחושב שצריך להיות "מאד מאד מאד מאד קיצוני", הם ראו את כל הדברים באספקלריא המאירה!! מה שאצלנו יתמי דיתמי זה נראה כמו הבדלי נוסח לאותו רעיון, אצלם זה היה חילוק ברור כמו שמש בצהרים!
מוירי ורבויתי, אתם יוצאים עכשיו לבין הזמנים טבת, אני רוצה שאת המסר הזה תקחו איתכם כצידה לדרך!! לדעת למה יש לנו לשאוף! לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבויתי! גם אם אנחנו לא יכולים לגמרי, אבל משהו, אפע'ס, לקחת!! קצת רויממות!! לדעת איך בדור דעה ההשקפה הטהוירה היתה דבר כל כך ברור ומוחשי!
הלואי ונזכה!!!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2017 14:48 |
|
| |
!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2012 13:47 |
|
| |
פרוגרמי
?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2012 13:43 |
|
| |
אגנו.
שמתי לב שאתה מחונך, אבל רק כעת אני יודע היכן התחנכת "שעות רבות"..
נו באמת, אני לא מדבר על ניק כאן. אלא על אדם שפתח במתקפה על הציבור החרדי, מתקפה מאורגנת ומסודרת, שכל מה שחסר בה זה כלי נשק. לא כתבתי הכרזה בעלמא, אלא כתבתי שאני מסכים עם שיבר שהסביר שתי נקודות אלו. ראה לעיל את רשימת ה'אסמכתאות' של לבקוביץ לטיעוניו כבדי המשקל.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2012 10:21 |
|
| |
בעל
כבר אמש רציתי לכתוב כדבריך. אבל אמרתי חבל על הזמן. זו השיטה בשביל לנצח בויכוח תשפיל את יריבך.
זו השיטה שפיתחו הבולשבקים שכללו הקומוניסטים- המתנגד לרעיון מאושפז בבית חולים לחולי נפש,
ואמצו לעמצם המשגיחים והמוכיחים בשער החרדים, אגב גם השמאל הישראלי נוקט באותה שיטה בדיוק,
מחנה הנאורים- לעומת מחנה הילידים. הציונות השפויה לעומת זו הימנית.
אריק שרון כשעוד היה ימני - דיברו על התיק שיש לו בעין. פרופ' יובל נאמן מראשי התחיה גאון במקצועו- זילזלו בו בתיק שהיה לו בעין.
זו השיטה שעובדת- תשפיל את יריבך תגיד שאין לו מושג על שהוא מדבר. זה עובד על המכורים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2012 09:58 |
|
| |
פרוגרמי
יש לי רתיעה מסוימת מביקורת אישית על פלוני שהוא לא ברמה לכך. שעות גלישה ארוכות כאן חינכו אותי שרצוי לבקר דעות ולא אנשים, וגם אז, לנמק ולא לטעון רק שפלוני אידיוט ואלמוני לא מבין.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2012 21:32 |
|
| |
שיבר צודק ב2: שלבקוביץ הוא לא הכתובת לבסס את הביקורת על הציבור החרדי, כי הוא פשוט לא ברמה לכך. ושלבקוביץ מסתיר את כפירתו בעיקר.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2012 19:28 |
|
| |
*-- .post-navigation *
פשקוויל ללא ביסוס / מאיר שיבר*-- .post-date *
*-- .post-info clear-block" *
הציבור החרדי איננו מקדש את חוסר ההבנה אלא מודע לעומק הרב המסתתר בדברי חז"ל. למי שלא מקבל זאת יש קושי עם התורה, לא עם החרדים מאמרו האחרון של לבקוביץ, ובו התקפה חריפה על הציבור החרדי הדוגל לדעתו בשיטת "קטונו מלהבין" כפתרון לכל קושי, מצטרף לשורת מאמרים של הכותב המכילים התקפות פרועות על כל תחומי החינוך, הלימוד והחשיבה החרדיים. משום כך האג'נדה שלו איננה מפתיעה. אלא שהפעם הצליח הכותב לשבור את השיאים של עצמו מבחינת שטחיות הטיעונים, בלבול המושגים ודלות החומר הכלולים בו. יסלחו לי הקוראים על הדקדקנות אך ברצוני להציג קודם כול רשימת מצאי של החומרים הכלולים במאמרו של לבקוביץ: טענה המיוחסת לרב שלמה וולבה זצ"ל ללא אסמכתא כלשהי. פתיח ציני המציג באריכות ובגוף ראשון את רצונם של החרדים – לדעת הכותב – לצנזר את התנ"ך, הגמרא וההיסטוריה, כולל אמרה חסרת מקור בשם החזון איש. טענה בדבר שימוש בתורת הסוד כמפלט מהתמודדות עם קושיות, והאשמת המהר"ל בהיותו מיוצרי שיטה "פסולה" זו ומפתחיה. ציטוט מספרו של רבי אביעד שר שלום. דיון בעניין אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, וציטוט מספרו של בעל "התולדות". אמרה מסתובבת בשמו של הרבי מצאנז. סיפור נחמד לסיום. עוד לפני שניכנס לגופו של עניין כבר ניתן לראות שלבקוביץ כמעט אינו מביא אסמכתאות, וטענתו נסמכת בעיקר על "הידע האישי" שלו על אודות קו המחשבה החרדי בתוספת כמה אמרות וסיפורים חסרי בסיס. תיאורו של הרב וולבה כמי שדגל בבורות כתריס בפני קושיות ותהיות ונלחם כנגד לימודי חול בכל צורה שהיא הינו שטות ושקר. כל מי שהכירו (יש לי קשר קרוב עם תלמידים מובהקים שלו) יודע שהוא דגל ברוחב דעת ועודד את תלמידיו להעלות שאלות ותהיות מכל סוג ולא להדחיקן. הרב וולבה אמנם התנגד לשילוב לימודי חול בישיבות, אבל מעולם לא זלזל בידע המדעי. מומלץ לעיין בהספדו על רבו, הרב ד"ר שלמה ברייאר (המעין תשרי תשכ"ט), כדי לעמוד על יחסו להשכלה הנלווית לתורה ויראת שמים. 
חידה ומשל חז"ל לימדונו כי שנאה מקלקלת את השורה, ומתוך כך מבלבל לבקוביץ בין תפיסת "קטונו מלהבין" שאותה הוא מייחס לחרדים לבין תפיסה הרואה במקומות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל טקסטים שאין לקוראם כפשוטם אלא כמטפורות ומשלים המכילים רעיונות עמוקים. לבקוביץ מציב את המהר"ל כמטרה לחיציו הארסיים משום שקשה לו להתמודד עם הרמב"ם אשר מציג משנה סדורה בנושא ותוקף בחריפות במספר מקומות (הקדמת מורה נבוכים, הקדמה לפירוש המשנה, הקדמתו לפרק חלק ועוד) את התפיסה הפשטנית שבה דוגל לבקוביץ. בהקדמה לפירוש המשנה מציב הרמב"ם שלוש גישות אפשריות להבנת הדרשות המוקשות של חז"ל (הציטוטים על פי תרגום שילת): א) להבין את דבריהם כפשוטם ולהאמין בהם תוך כדי התעלמות מהמציאות ומהידע המדעי. "כת זו מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה ושמה דת ה' בהיפך המכוון בה". ב) להבין את דבריהם כפשוטם ומתוך כך לגנותם וללעוג להם עקב חוסר ההיגיון שבהם. "ורוב מי שנופל בזאת האמונה הם הטוענים לחכמת הרפואה (=אנשי מדעי הטבע והחיים)… והיא כת ארורה לפי שהיא מתפרצת כלפי אנשים גדולי המעלה שכבר נתבררה חכמתם אצל החכמים". ג) להבין שיש בדברי חז"ל חלק נסתר "ושכל מה שיאמרו מן הדברים הבלתי אפשריים אמנם דבריהם הם על דרך החידה והמשל… לפי שדברי אנשי החכמה כולם בעניינים הרמים אשר הם התכלית אמנם הם חידה ומשל". מבחינה לוגית אין כאן אפשרות רביעית. אמנם, במסגרת הגישה השלישית ניטש ויכוח בין האסכולה של הרמב"ם ודומיו המוצאים ברובד העמוק רעיונות שכלתניים ופילוסופיים לבין האסכולה הקבלית שאליה משתייכת החסידות הרואה ברובד זה כר נרחב לרעיונות קבליים (במובנים מסוימים מהווה המהר"ל סינתזה בין שתי האסכולות ואכמ"ל). ברור שגישה ג' תקפה גם ביחס לחלקים מוקשים בתנ"ך, אלא שבעניין זה כנראה לא הכיר הרמב"ם יהודים שדגלו בגישה ב'. לאור האמור, והיות שלבקוביץ פוסל לחלוטין את גישות א' וג', לא נותר לנו אלא להניח שהוא נוקט בגישה ב'. אם אכן כך, הרי שיש לו קושי אמוני עם התורה ונותנה (רמז לכך ניתן לראות בסיפור המסיים של המאמר), ובחינם הוא שופך את מררתו על החרדים. נקודה זו בולטת גם ביחסו לסיפור הבריאה. מצד אחד לועג לבקוביץ לרב וולבה שלדבריו היה מודאג מהשפעת הידע המדעי על הבנת העניין משום שלא הכיר פרשנויות עמוקות כגון זו של הרב זאב ויטמן, אך בהמשך המאמר הוא קובע שקשה מאוד להתאים את סיפור הבריאה למידע הקיים ברשותנו ולא יועילו לכך גם ניסיונותיהם של פרופ' אביעזר והרב ויטמן. אם כך, כיצד אנו אמורים להתייחס לתיאור הבריאה כפי שהוא מופיע בפרשת בראשית? יסיקו הקוראים את מסקנותיהם… רף כניסה נמוך הרמב"ם חוזר וטוען שבכוונת מכוון חז"ל הסתירו את התזות שלהם בעניינים הא־לוהיים בחידות ומשלים הנראים לעתים כדברים בטלים, "ואמנם עשו זה לעניינים נפלאים אחד מהם להפרות רעיוני הלומדים ועוד לסנוור עיני הסכלים אשר לא יאירו לבותיהם לעולם, ואילו הוצעו לפניהם האמתות היו סרים מהן לפי חסרון טבעיהם" (הקדמה למשנה). נמצא שאין כאן בריחה או עצימת עיניים אלא להיפך, יש כאן השקעת עבודה רבה ומאמץ מחשבתי כדי לחשוף את הרעיונות העמוקים הטמונים במקורות הקשים. בניגוד לטון היהיר והלעגני של המאמר, מחכים לראות את התייחסות הרמב"ם לגישה המתבקשת: "ובכל עת שתגיע לדבר מדבריהם ממה שירחיקהו השכל, תעמוד אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותלין טרוד הלב עסוק המחשבה בפירושו, דואג למצוא דרך האמת ודעת צדק" (הקדמה לפרק חלק). ומה קורה אם לא מבינים בכל זאת? "ולפיכך ראוי לאדם אם יבוא לידו מדבריהם עניין שירחיקהו השכל לפי מחשבתו, שלא ייחס החסרון לאותם דברים אלא ייחס זאת לשכלו, וכאשר יראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאוד משכלו ראוי לו להצטער מאוד על שכלו אשר לא הבין הכוונה עד שנעשו אצלו האמתות רחוקות בתכלית הריחוק" (הקדמה למשנה). משל למה הדבר דומה – נניח שאלברט אינשטיין היה עדיין חי והיה מרצה בכנס מדעי. למחרת הכנס כתב מאן דהו בעיתון "יתד נאמן" כי מההרצאה התברר לו שאינשטיין איננו גאון כפי שעושים ממנו, והראיה שבמהלך ההרצאה הוא טען שבמקרים מסוימים שתיים ועוד שתיים אינם שווים לארבע אלא לשלוש או לחמש. קל לדמיין את הבוז שאותו כותב היה סופג מכולנו. אמנם איננו פיזיקאים ואיננו מבינים על בוריה את תורת היחסות, אבל ברור לנו שמדען דגול כאינשטיין יודע חשבון בסיסי. זה מספיק כדי שנהיה בטוחים שיש בדבריו כוונה עמוקה. ולא תהא כוהנת כפונדקית? לבקוביץ שואל מדוע בנושאים הלכתיים אנו מנסים להבין את דברי חז"ל בעוד בנושאים אמוניים "איננו מסוגלים להבין את דבריהם". השאלה כפי שהוצגה שגויה כאמור, שהרי אנו בהחלט עמלים להבין את דברי חז"ל גם בנושאים אמוניים. השאלה שאמורה להישאל היא מדוע בנושאים הלכתיים אנו מבינים את דברי חז"ל כפשוטם, בעוד בנושאי מחשבה אנו טוענים לעתים קרובות שהם משלים. והתשובה: העיסוק בנושאים הלכתיים דורש רף כניסה גבוה (לענ"ד זו הסיבה לדרך העריכה "התמוהה" של התלמוד הבבלי, אך לא כאן המקום). רק תלמידי חכמים שהשקיעו שנים רבות בתלמוד הבבלי ומפרשיו יכולים לעסוק בלימוד עיוני של סוגיות הלכתיות ולהסיק מהן מסקנות הלכתיות, ולכן לא ראו חז"ל כל צורך להסתיר בזה את רעיונותיהם. בנושאי אמונות ודעות לעומת זאת רף הכניסה נראה (בטעות!) נמוך, וכל אדם פשוט שקרא ושנה מעט מרגיש שהוא מצויד בכלים המאפשרים לו לדון, לבקר ולהביע דעות. צא וראה, מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' איננו עוסק בניתוח סוגיות הלכתיות סבוכות, שהרי גלוי וידוע לעורכיו שבמקרה כזה מעטים יקראוהו. אבל בנושאים אמוניים כל הרוצה ליטול יבוא וייטול. וכך יושב לו יהודי לאחר סעודת שבת, ובין כתבה על סלבריטי שהתחבר או התגרש לבין מאמר פרשנות לקראת הבחירות, הוא מקדיש זמן גם למאמר על הבנת סיפור הבריאה (בכל זאת קצת לימוד תורה בשבת…), ויש לו דעות מוצקות האם התיאור הגיוני ומסתדר עם הידע המדעי או להיפך ח"ו. בדיוק משום כך הביעו חז"ל את רעיונותיהם העמוקים בנושאים אלו בדרך של מטפורות ומשלים ובכך יצרו גם בתחום זה רף כניסה גבוה הדורש מהבאים בשעריו התבוננות, מאמץ, ומעל לכול ידע מוקדם. לא מתמודד בנושא "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים" מצטט לבקוביץ את רש"י (כתובות נז, א) באופן מסולף ומתוך כך לועג לדברי בעל "התולדות". יצוין כי רחוק אני מחסידות, ובעת עיוני בדברי חז"ל בנושאים אלו אני מחזר תמיד לפרשם על פי דרכו ותפיסותיו של הרמב"ם. יתר על כן, להשקפתי דרכו של בעל "התולדות" בנושאים אמוניים אינה מייצגת את הזרם המרכזי בחשיבה היהודית, ועם כל זאת יש לעשות עמו צדק. רש"י בכתובות אומר שבניגוד לוויכוח עובדתי (כגון מה אמר חכם פלוני), כאשר ישנו ויכוח בסברה בין החכמים – אף על פי שאחד אוסר ואחד מתיר יכולים אנו לומר שאלו ואלו דברי א־לוהים חיים. כלומר, הסברה שכל אחד מהם מציג נכונה מבחינה לוגית ואיננה טעות, ובהשתנות פרטים מסוימים של הסיטואציה אף תבוא לדי ביטוי בהלכה. אם אני מבין נכון את דברי בעל "התולדות", גרעין הטיעון שלו הוא שמסקנות האסור והמותר הינן התוצאות של הסברות כפי שהן משתקפות בעולם המעשה, אך בעולם "הבינה", קרי הלוגיקה הטהורה, יכולות שתי הסברות להיות אמת כל זמן שהן עקביות ומתאימות למקורות התורניים. זהו גרעין הפירוש אלא שהפיתוח וההרחבה שלו נעשים באמצעות מושגים קבליים כדרכו. בין אם הבנתי את דבריו נכון ובין אם לא, אין כאן כאמור בריחה מהשאלה אלא התמודדות עומק. יכול לבקוביץ שלא לקבל את הפירוש הזה מתוך שאיננו מקבל את עולם התוכן הקבלי כולו, כפי שגם הרמב"ם לא קיבל אותו, אבל אין הוא יכול להביא זאת כדוגמה לטמינת הראש בחול. אדרבה, כל אסכולה מתאמצת להעמיק ולהבין את המקורות על פי דרכה. אז אמנם נכון שאצל חלק מהחרדים (ולא רק אצלם!) האמונה שיש בדברים רובד עמוק ונסתר, בשילוב חוסר עיסוק מספק ב"עניינים הא־לוהיים", גורמים להרמת ידיים מראש ולהנחה מקדימה שפסוקים או אמרות חז"ל אלו אינם בתחום הבנתי. אפשר וראוי לדון כיצד פותרים בעיה זו, אבל בהעדר אסמכתאות ובסגנונו הלעגני והיודע כול, מאמרו של לבקוביץ איננו מצע דיון אלא פשקוויל מודרני, מנוסח באופן מבריק וציני, אבל פשקוויל. אם נגזר עליי לבחור בין חברת אנשים החשים שאינם מבינים כלום לבין חברת אנשים החושבים שהם יודעים הכול, אבחר ללא היסוס באפשרות הראשונה. ולסיום סיפור המוקדש למר לבקוביץ: בעת לימודיי בישיבת חברון סופר על בחור מבוגר שלאחר שנים רבות בישיבה ניגש למנהל הרוחני הרב מאיר חדש זצ"ל וקבל באוזניו על הישיבה – כלים לימודיים הוא לא קיבל כיוון שהשיעורים הנמסרים אינם בנויים כראוי, יראת שמים לא קנה כיוון שהאווירה קלילה מדי, את תורת המוסר לא הפנים בהעדר הדרכה מתאימה, את כוונות התפילה אינו יודע כי לא עסקו בכך וכו' וכו'. ר' מאיר כדרכו המתין בסבלנות עד שהבחור יסיים את דבריו. לכשסיים ענה לו כשחיוך קל על שפתיו, ייתכן שאתה צודק אך רואה אני שדבר אחד גדול וחשוב כן רכשת אצלנו – את חוש הביקורת. מאיר שיבר הוא בוגר ישיבת 'חברון' ומשמש כסגן מנהל משאבי אנוש בעיריית בני ברק ————– לא אותו ציבור
ישראל לבקוביץ' משיב תגובתו של מאיר שיבר – המנוסחת בטוב טעם ובלשון מלוטשת – מפליאה אותי בטענה העיקרית שלה. האם שנינו חיים באותו ציבור חרדי? בציבור החרדי שאני מכיר, ואני לא מדבר על תת־קהילה, התפיסה של 'איננו מבינים' היא ממש מאושיות היסוד, ומשתמשים בה ללא הרף. אכן חוששני שמאיר שיבר אינו מייצג את הציבור החרדי שלא קורא 'המעיין', לא מכיר את משנתו הרעיונית של הרמב"ם, וודאי שאינו מציץ חלילה במורה נבוכים. יאמר לי מר שיבר בבקשה: מתי הוזכר שמו של ד"ר שלמה ברייאר באחד העיתונים או העלונים החרדיים? עצם העובדה שמאיר שיבר לא נמנע מלפרסם תגובה תחת שמו מלמדת רבות על השתייכותו המגזרית. הוא לא דוגמה מייצגת. לעצם הדברים: עיקר טענתי לא הופנתה כלפי הניסיון לפרש דברים 'שלא כפשוטם', כשהמפרש באמת סבור שמדובר באליגוריה, כגון הגוזמאות של רבה בר בר חנה. במקרה כזה צריך לדון לגופו של עניין, הגם שבהחלט אף בזה נעשה שימוש מופרז. אני מתכוון לדברים שהם פשוטים מאוד, אך לא נוח לקבל אותם בגלל התוכן העולה מהם, וכדי להתחמק מהתוכן הבעייתי בעיניו של החרדי בימינו, או אפילו במאות השנים האחרונות, בועטים אותם כלפי מעלה, ותורת הסוד היא מכשיר מצוין לזה. אכן, הרמב"ם היה ממפתחי הטכניקה הזאת, וחבל ששכחתי לציין את העניין. קדם לו בכך ראב"ע (אקווה לדון בכך בטור מיוחד אי"ה). הם השתמשו בטכניקה הזאת גם כדי להשחיל לתוך היהדות תפיסות שלא היו בה, ולהוציא מפשוטם דברים שנגדו את התפיסה שלהם. הבאתי את המהר"ל כי הוא התייחד בכך שלא הסכים לקבל שום ביקורת על חז"ל, אפילו עניינית לגמרי, כגון זו של עזריה מן האדומים שמצא בעיות קשות בכרונולוגיה של חז"ל. זו לענ"ד גישה מאוד לא נכונה. התפיסה החרדית המופרכת שלפיה כל מה שהוא בעייתי 'אינו מובן כפשוטו' יונקת משורשים אלו, אבל היא שונה בשני דברים: ראשית, היא כאמור משתמשת בהם כדי להתפטר ממקורות הסותרים את תפיסתה או לא נעימים לה, וכן כדי להאדיר ולהעצים את הידע של חז"ל "יותר מכל מחקר חכמי אומות העולם", כמו שטען שר שלום באזילה. זאת ועוד – בניגוד לרמב"ם והמהר"ל היא כבר לא מנסה אפילו להסביר את העומק המסתתר מתחת ה'שלא כפשוטו', אלא מסתפקת בהנחה ה'ברורה מאליה', שהכול הרי כל כך עמוק ועצום, ואנחנו כה קטנים וטיפשים, שאין בכלל מה לנסות ולהבין אפילו אם מדובר במחלוקת פוליטית בין חצרות. ועוד מילה קצרה בנוגע למקורות: לא הרי מאמר מעמיק עם הפניות והערות שוליים כהרי מאמר פובליציסטי, שיכולתו להעביר את המסר שלו היא בסאטירה ובעוקצנות, ולא בציטוטים מנומקים וארוכים. פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז כסלו תשע"ג,
תוקן על ידי ספרן ב- 01/12/2012 19:33:31
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 18:57 |
|
| |
אני מניח שהניק 'רישום חבר' הוא הניק של אלהים, אז יאללה אלהים, אנו שואלים אותך, ותענה לנו ישירות
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 16:56 |
|
| |
יש כאן כל כך הרבה וויכוחים. אתם מוכנים לחפש בכל הספרים ובכל מקור שיתמוך בדעתכם. הספרות התורנית עצמה מלאה במחלוקות ופסקי הלכה שונים לאותה שאלה. אף אחד כאן איננו יכול לומר מהי האמת ההלכתית.
את הכל כבר ניסיתם אבל את הדבר הפשוט ביותר אתם מפחדים לנסות.
חלקכם מאמין שיש בורא לעולם. המאמינים שיש בורא לעולם, מתפללים אליו מידי יום ומבקשים ממנו חוכמה, בינה, דעת, חזרה בתשובה, גאולה, רפואה, ישועה................. המאמינים שיש בורא לעולם מצפים ומאמינם כי בורא העולם יענה לתפילתם. אז מדוע כאשר אתם רוצים לדעת כיצד לנהוג על פי ההלכה, אתם כל כך מפחדים לשאול את בורא העולם כיצד לנהוג ?. מה כל כך מפחיד אתכם ?. מדוע אתם צריכים מתווכים בינכם לבין בורא העולם ? האמונה שלכם כל כך קטנה שאתם מעדיפים לחפש את רצון הבורא בספרים ואצל כל המתווכים במקום אצל בורא העולם ?.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 15:32 |
|
| |
אולי שלבקו ילמד מהאשכולות שנפתחות בעיקבותיו לניתוח דבריו ויבין מנין פילפולי התלמוד והישיבות,או לחילופין ימחה עליהן מדין קטנות המוחין , מה שאגב בחיים לא יקרה...
ראו קיצורי דיון...
האם לבקו צודק באופן גורף או רק חלקית, ואולי רק רוח טיעוניו מרחפות על פני הצדק ולא ראיותיו,??
ואולי אנחנו לא ירדנו לסוף דעתו ,גם זה לכאורה לא ייתכן הרי זו עיקר טענתו וביקורתו ,,מיניה וביה ?
האם מניעיו נגיחה כשור שנגח הפרק האהוב על לבקו או כאב מורגש מהדיו המדמם בשחרות,?
האם נדייק מדבריו שכפר בכול או רק בתורה מו השמים?
ואולי אף בתורה שבעל פה לא כפר אלא בפרשנותו ?
והאם כרך שני טיעונים במכוון שאחד יחפה על חבירו ואי לאו ראשון ,שני מעיקרא ליתא?לעולם לא נדע ,ומי יבוא בסוד זה שנאמר עליו ולא יהיה קדש,
מה שבטוח שבדיונים אלה יסכים לאלו ואלו .....
תוקן על ידי ביליצר ב- 07/11/2012 15:36:44
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 12:01 |
|
| |
קסת,
אתה צודק , אבל למעשה זה גורם גם להפך, לכך שבגלל החלק השני הבעייתי בעינהם (ובעיני) רבים מחמיצים את החלק הראשון , החשוב .
תמהני אם זה נעשה בכוונת מכווין או שלא לגמרי במודע. (אני מניח שהוא קורא את האשכול הזה , אז ר' לבקוביץ אם יש לך הסבר לענין אשמח לשמוע אותו , בתודה מראש.)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 11:59 |
|
| |
אז מה אם יש הסכמה?. דברים צריכים להיות ברורים. אי אפשר להסתתר מאחורי מילת הקסם דרך סוד-
פעם כן. היום לא.דרך הסוד צריכה גם באור. דורנו הבין דברים שלא הבינו בזמנם, אז הסבירו,
יש באמת שמסבירים את דרך הסוד, אבל יש לי חשש כבד שבדרך כלל הם בעצמם לא מבינים את מה שהם מסבירים,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2012 11:36 |
|
| |
אני חושב שיש נקודה שעוברת כחוט השני במאמריו של ישראל לבקוביץ, וכמדומני שכבר העירו לו על כך, שהוא מתחיל במאמריו להביע בקורת על הציבור החרדי, וזה דבר שמשחד רבים, ביניהם אני הקטן[ תופעה שיש לעמוד עליה, האם היא תופעה ישרה.],אבל אחר כך הביקורת עוברת על הדברים שמקובלים גם בציבור הדתי, ולא רק בחוגים השמרנים שלה,אלא אפילו בחלק הפתוח יותר.
למשל במאמר הזה, הוא פותח בביקורת על כך שבציבור החרדי אין להביע כל בקורת על רבנים, אין ללמוד שום ידע שיכול להעשיר ולתרום לעולם הפנימי של האדם, הכל בגלל חששות שמא ואולי,אבל אחר כך הוא עובר בבקורת על דברים שלא קשורים בכלל לציבור החרדי.
למשל, הבקורת על המהר"ל, על פירוש דברים בדרך הסוד, זה בקורת על דברים שיש להם הסכמה רחבה הרבה יותר, למשל, הרשב"א בתחילת חידושיו על האגדה, מבואר שהוא גם פירש שבאגדה יש רובד של סוד, או של פנימיות מעבר לתוכן המילולי הפשוט, בדבריו נראה שיש דברים שמתפרשים גם בדרך הנגלה וגם בדרך הסוד, אבל יש דברים באגדה שאין להם פירוש רק על דרך הסוד, ואני מאמין שיש עוד ראשונים שהלכו בדרך הזאת.
למה לכרוך את שתי הנושאים בחבילה אחת, אחרי שהם לא מקשה אחת, דבר זה במידה מסוימת גם גורם שבגלל שהנושא הראשון שנדון במאמר, הוא מתקבל כבקורת מוצדקת, אז זה משפיע להסתכל גם על הנושא השני באותה רמה שמתיחסים לנושא הראשון.
|
|
|
|
|
|
