שאלתי את החזן שמואל לוין מי לדעתו הוא גדול חזני הדור, והנה התשובה שהוא ענה לי:
אינני יודע מי הגה את הרעיון להעלות לדיון את השאלה "מי הוא גדול החזנים בדורנו". זוהי, במקרה הטוב, כותרת פרובוקטיבית חסרת טעם, שכל תועלתה היתה להביא לשליפת-חרבות המתהפכות לכל עבר. ובמסורת הפורום, כבר נשפכו מילים כמים, וגם עלבונות לא נעדרו... מה הטעם בכל זה?
מה שלדאבוני מעיד עצם השיח על השאלה "מי הוא גדול חזני הדור" הוא על חוסר הבנה מזעזע בכל הקשור לחזנות בכלל, ולמוסיקה בפרט. ואסביר לך את דברי.
אתה צריך, דבר ראשון, לזכור שהחזנות מבוססת על שלשה דברים, בבחינת "על שלשה דברים החזנות עומדת": על הנוסח 'מסיני', על הקלאסיקה המערב-אירופאית, ועל שירי-העם המזרח אירופאים. מי שמבין קצת בחזנות יודע את ההבדלים, בין הסגנון האלגנטי של החזנות המערב אירופאית (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במוסיקה של לבנדובסקי, זולצר, יפת, ואחרים בני אותה תקופה ושיוך גיאוגרפי). החזנות המרכז-אירופאית מושפעת מאוד מסיגנון שירי-העם הסלביים, קרי רוסיה, ליטא, אוקראינה, פולין, לאטביה, וכו'. ניכר בה מה שאנו מכנים בעגה אידשאית "קרעכצע'ן", ויש לפחות תאוריה אחת הגורסת כי הביצוע ה'בכייני' – סליחה על הביטוי – מקורו בנסיבות החיים הקשות של יהדות מזרח-אירופה. הדברים ידועים, ונשמעים הגיוניים למדי.
מה שברור – או אמור להיות ברור – לכולם, זה שנוסח 'מסיני' הוא הבסיס עליו נשען כל סגנון התפילה, מבחינה מוסיקאלית.
מדוע מזכיר אני את השורשים הקלאסיים של החזנות? משום שלא היה – וגם לא יהיה – מבצע אחד השווה לזולתו. יש מנצחים מפורסמים המגישים ביצועים מרשימים ליצירות קלאסיות, אך כל ביצוע שונה מחברו. ארתור רובנשטיין היה מבצע יצירות לפסנתר באופן שהיה שונה לחלוטין מזה של 'מתחרהו' בן זמנו וולדימיר הורוביץ. שניהם היו פסנתרנים גדולים. אגב, גם רובינשטיין עצמו היה מבצע את אותה היצירה בצורה שונה, בין קונצרט אחד למשנהו.
יש כמה וכמה גורמים לכך שיצירות קלאסיות מבוצעות ע"י אומנים שונים באופנים שונים. אחרי הכל, המלחינים (בעיקר בתקופה המאוחרת) השאירו אחריהם סימני-מטרונום והנחיות לביצוע. ובכל זאת, הסמפוניה השישית של מאהלר נשמעת בניצוחו של לאונרד ברשנטיין אחרת מכפי שהיא נשמעת בניצוחו של ג'וזפה סינופולי. מדוע? משום שכל אומן מבין את היצירה בצורה אחרת. כל אומן מביא את הרגשות האישיים שלו אל היצירה, וכל אומן מבין מקצבים בצורה אחרת. (ברנשטיין פיתח תאוריה על-פיה חילוף-החומרים השונה בין אדם לאדם, הוא הסיבה לשינויים בהבנת מקבצים. מעניין מאוד!)
מי שעוסק במוסיקה קלאסית, יודע שזוהי שגיאה להעניק למנצח אחד את התואר "גדול המנצחים". קודם כל, כפי שאמרתי פעמים רבות בעבר, מוסיקה זו מעל הכל שאלה של טעם. שנית, כל מנצח/פסנתרן/כנר/חלילן מביאים ליצירה גישה אחרת, הבנה אחרת, וביצוע אחר. אין האחד שווה לחברו וכולם טובים ומקובלים בהתאם לטעמו של אישי של המאזין.
מאחר והחזנות היא ביסודה אומנות קלאסית, אותו הכלל חל גם עליה. ברור שיש חזנים מליגה ראשונה ומליגה שניה, חזנים בעלי כישרון רב יותר, או בעלי-קול מיוחד/יפה יותר. אבל אם דנים ב"מי הוא גדול חזני הדור", אני מניח שלא מנסים להשוות את נפתלי הרשטיק עם אחד מן הצעירים בני-דורנו, שיש להם עדיין הרבה מה ללמוד. אני מניח שהדיון הוא ניסיון להשוות בין האריות שבחבורה. ועם כל הכבוד, הניסיון הזה אווילי לחלוטין ומיותר לגמרי. כל חזן מתמחה במשהו אחר; כל חזן מביא איתו איכויות אחרות לתפילה; כל חזן מגיש ומבצע את החזנות שאופן שהוא מבין, ואלו ואלו דברי א-לוקים חיים.
אני מעריץ גדול של החזן משה שטרן. לפני כעשרים שנה הייתי תלמידו, ודרכו בחזנות היא אבן-יסוד לעבודתי בהלחנה-חזנית. אולם, האם הוא "גדול החזנים בדורנו"??? אינני יודע. ואינני מוכן לתת את התואר הזה לחזן שטרן, או לאף חזן אחר. למדתי אצל הרשטיק, למדתי אצל יצחק אשל ושמואל ברוך טאובה זכרונם לברכה, כל אלו חזנים נפלאים. כל אחד מהם הביא משהו אחר, מיוחד, לחזנות. דברים ששמעתי מכל אחד מהם – לא שמעתי אצל האחר. וזה היופי שבדבר: התחדשות, התפתחות, רעננות מוסיקאלית, שוני ואינטרפרטציה המייחדים כל אחד ואחד מהם. אבל זה לא אומר שצריך להכתיר אותם באיזה שהוא תואר. והדברים נכונים גם לגבי החזנים בן-ציון מילר, יעקב מוצן, בנימין מוהלר, ואחרים. כולם אהובים, כולם ברורים... וכולם עושים... רצון קונם. האין זה העיקר, להתפלל בכוונה?
מי שיודע משהו בחזנות, לא צריך בכלל לשאול שאלות כאלו. במקום להתעסק בשאלה חסרת-הטעם הזאת, עדיף לשבת ולהקשיב, לראות מה ניתן ללמוד מכל אחד ואחד. או, פשוט, להנות ממה שאנחנו אוהבים.
