|
|
| נשלח ב-16/11/2012 00:26 |
 |
| |
התחממות גלובאלית, "הפרדס של עקיבא"
(שתי נקודות קצרות עם קשר לא מאד מחייב ביניהן.)
התחממות גלובאלית
מספר אנשי תורת המשחקים פרסמו לאחרונה
ניסויים המראים מדוע נדונו לכשלון היוזמות הבינלאומיות לצמצום גזי החממה.
הניסויים איששו תוצאות
שוויי משקל בתורת המשחקים לגבי מצבים במשחק רב משתתפים בהם כ"א מהצדדים מגיע לעמדה שחריגה חד-צדדית ממנה אינה מקנה לו יתרון.
בניסוי הראשון נתנו לכ"א מ10 שחקנים 20 יורו שהם ה"אוצר" הלאומי של השחקן, ובנוסף מטבעות שהשחקן יכל לנצל לצרכי הקטנת גז החממה: 10 מטבעות של יורו, ו10 מטבעות של 10 יורוסנט. כל שחקן יכל לתרום סכום כלשהו מ20 המטבעות הללו לקופת "יוזמה בינלאומית" משותפת, ומשמעותו פגיעה בתעשיית מדינתו לצורך זיהום גזי חממה. לשחקנים נאמר שאם הקופה המשותפת לא תכיל 150 יורו, ינוכו 15 יורו מקופת כ"א מהשחקנים (בנוסף לסכום שאותו הפקידו השחקנים בקופה המשותפת, כמובן) - ה"תשלום" עבור קריסה גלובאלית. במצב זה יש תיאורטית שתי אסטרטגיות בשווי משקל: בראשונה אף אחד אינו תורם כלום, ובשניה כ"א תורם 15 יורו. אם כ"א מהשחקנים יודע שכ"א מהשאר יתרמו 15 יורו, אין לו שום אינטרס לרמות קצת ולתרום רק 14 יורו, לדוגמה. הניסויים הראו שלאחר דיון, הקבוצות אכן נטו כמעט תמיד לתוצאה בה כ"א מהשחקנים תורם 15 יורו.
הניסוי השני היה זהה לראשון, אלא שלשחקנים נאמר ש15 יורו ינוכו אם הקופה המשותפת תכיל פחות מסכום כלשהו שיייבחר רנדומית בין 100 ל200 (בממוצע שוב 150 יורו). בניסוי זה,אחד משוויי המשקל נעלם: לאחר שהשחקנים מודיעים כמה בכוונתם לתרום, לכ"א יש אינטרס לגלח מעט מהסכום, מתוך מחשבה שהדבר לא ישנה מספיק את הסתברות הקריסה הגלובאלית. כמובן שכ"א חושד באחרים בכך, מה שגורם לרצות לגלח אפילו יותר, וכן הלאה. הניסויים הראו שבגרסה זו, הקבוצות נוטות שלא לגייס את הסכום המתאים.
למרבה הצער, עושה רושם שהתחממות גלובאלית דומה יותר לניסוי השני, ולכן התוצאות כנראה יהיו דומות. היוזמות הבינלאומיות מדברות על עליה של 2 מעלות כקטסטרופה, אבל לכולם ברור שלכל היותר מדובר במשהו שנתן למדל כמוגרל באזור 2 מעלות.
הפרדס של עקיבא (ספוילר)
בין הנתונים על התחממות כדוה"א לאזעקות הטילים, קשה להגדיר כבלתי אפשרי עתיד בו בעוד עשרות או מאות שנים לא ייוותרו אנשים חיים, או למצער יהודים. נניח שאדם דתי היה מציץ לעתיד בעוד אלפיים שנה, ורואה עולם שומם לחלוטין, או ח'ליפה איסלאמית נטולת יהודים על אדמת פלסטין - מה היה יחסו לה'?
שאלה דומה מעלה יוכי ברנדס בספרה
הפרדס של עקיבא.
ה"פרדס" אליו נכנסים החכמים הוא הצצה שלהם לעתיד, להיסטוריה היהודית באלפיים השנה האחרונות, עד מעט אחרי השואה. ברנדס מציירת ארבע תגובות ארכטיפיות (ואנטי דתיות למדי). למרות שלא מדובר בספרות משובחת, לטעמי האישי, הספר בהחלט אינו נטול עניין בשורה התחתונה, בשל רעיונו המרכזי. הקבלה לארבעת הבנים בהגדת פסח מוצלחת יחסית, אך ברנדס דחסה לספר יותר מדי רעיונות נלווים אחרים שרמתם לרוב פחותה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2012 15:59 |
|
| |
שכחת- האמרה היא ביידיש- עשיר - עשיר גדול- גביר- גנעב.
מתי התחילו לתת תארים? ולמה?
בדרך כלל רבנים מוסיפים תארים לרבנים אחרים ביד רחבה ובשפע. למה?
סוס -שמגרד לו בגב איך מתגרד? הוא ניגש לסוס שני. ומתחיל לגרד לו במקום שלו מגרד.
הסוס השני מבין, ומיד מתחיל לגרד לחברו, באותו מקום -שהוא גירד לו.
תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 23/12/2012 16:07:00
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2012 02:02 |
|
| |
המושג גדול מרבן - שמו, מתייחס לדעתי רק לאחר שנודע גדלותו של האדם ברבים,
כדאמרי אינשי - עשיר, עשיר מאוד, עשיר כקורח, רוטשילד,
כלומר אין הפירוש שככל שמרבים בתארים פוחת חשיבותו, אלא ששמו הטוב שקנה חשוב כגדול שבתארים.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:15 |
|
| |
בספר הערוך- ערך אביי- כתוב,
גדול רב
גדול יותר- רבי
גדול יותר- רבן
גדול יותר- שמו
האמת שלגדולים באמת לא הוסיפו תארים לשמם- הם לא היו זקוקים לכך.
המחלקות בישראל החלו כשהתחילו להוסיף תארים, לבני אדם.
הלל שמאי שמעיה אבטליון וכ' היו גדולים ללא כל שם תאר.
כל התארים כולם, רק מפחיתים מהאדם, נושא התאר.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 03:16 |
|
| |
ואני מוחה על מנהגים מעוותים להקדים קטן לגדול, להדר תלמידי חכמים בתארים מנופחים, ולא לכבד את רצונם של גדולי ישראל שלא להוסיף תארים לשמם.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 02:49 |
|
| |
רק הערה.
כואב לי שרב ענק וחשוב כמו ,הרב הגאון הרב אורי עמוס שרקי שליט״ א מכונה פה ״ אורי שרקי״ ופאר המחשבה הרב הקדוש והנורא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק״ל מכונה פה ״ קוק״ אני את המחאה שלי עשיתי עכשיו תורכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2012 15:03 |
|
| |
לאחר שקראתי את הספר- אני סבור שבהחלט יש מקום לדון בו כאן בפורום, למרות כמה כשלים היסטורים המוכרים לנו. ולמרות ביקורת הספרותית שבהחלט הספר זקוק לה.
יש בספר הרבה מהרעיונות שנדונו כאן בעבר ובהוה.
מי שקרא מוזמן! וגם מי שלא קרא ורוצה סתם להשמיץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 15:56 |
|
| |
קצת תהיתי תוך כדי הקריאה בספר על "לא תסעוד ולא תכסוף" בציונות הדתית. הנה
מה שכותב אורי שרקי בעניין:
אין לנו על מי לסמוך בספרו מדינת היהודים (ספר מעניין מאוד, כדאי לקרוא!) הרצל דן בשאלה כיצד יעלו היהודים לארץ ישראל ומי יגרום להם לרצות לעלות. הרצל עונה כי על הרבנים מוטלת האחריות לבצע תעמולה ציונית ולהעלות את קהילותיהם לארץ ישראל. אמנם הרצל לא היה מעוניין בהקמת מדינה דתית, אך הוא נתן אמון גדול בהנהגה הרבנית שהרי הוא מגשים הלכה למעשה את נבואות נביאי ישראל. רק בהמשך כאשר גילה הרצל את התנגדות הרבנים לדרכו הוא הבין את סיפור חטא המרגלים, שהוא למעשה רעיון הפרדת הדת מהמדינה. כיום רבים מסתמכים על הרצל ותוכניותיו כאשר מדברים על מדינת ישראל כמדינה חילונית. יש בזה משהו מאופיה של הגאולה. חז"ל מספרים על בר כוכבא (שגדול הדור, רבי עקיבא סבר שהוא המשיח), שכאשר היה יוצא למלחמה היה עומד לפני חייליו ואומר: "לא תסעוד ולא תכסוף", כלומר היה פונה לקב"ה ואומר לו: אל תעזור ואל תפריע. מה היתה כוונתו במשפט זה? הרב קוק מסביר שכוונתו של בר כוכבא היתה לחזק את הרוח הלאומית של עם ישראל. אסור להסתמך כל הזמן על הקב"ה שיעשה לנו נסים, דרך חשיבה זו מעודדת בטלנות וחוסר עשייה. לכן למרות שבר כוכבא אמר משפטים מחוצפים כלפי הקב"ה, רבי עקיבא תמך בו. שכן רבי עקיבא ידע שבימות המשיח החוצפה תגבר. אמנם בר כוכבא לא היה כליל השלמות, אך רק מנהיגים מסוג זה, בעלי רוח לאומית חזקה יכולים לגאול את עם ישראל. המוטו של בר כוכבא היה: אין לנו על מי לסמוך, אפילו לא על אבינו שבשמים. וכאשר אין על מי לסמוך, אז נלחמים בעצמנו. השיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", הוא למעשה קללה. הגמרא במסכת סוטה (סט:) אומרת: רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להישען על אבינו שבשמים... בעקבות משיחא: חוצפה סגיא, ויקר יאמיר, הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תיהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להישען על אבינו שבשמים. הרב גורן זצ"ל הסביר מדוע הצרות באות עלינו. הסיבה לכך היא שבכל פעם שיש צרה במקום לקום ולעשות מעשה, לא עושים דבר אלא אומרים "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים". לכן יש בזמנים מסוימים חשיבות לגישה קצת שונה, אותה מייצגים בר כוכבא והרצל. אבל לדעתי זו עמדה לא יציבה ביהדות, ויפה עשה שרקי שציטט את קוק דווקא: המעבר מקוק האב לקוק הבן הוא זה שמשנה את מהות העניין, ולדעתי מעקר אותו מתוכן בסופו של דבר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 14:02 |
|
| |
ירוחם
תודה!
לא למדתי את הירושלמי הזה, אם כי הוא מצוטט רבות.
זה מעניין, כי יוצא מדבריך שברנדס הסבה את דברי בר כוזיבא וייחסה אותם לר"ע.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 13:28 |
|
| |
טרם קראתי . אני מתיחס לרעיון הניתוק של ר"ע, יותר נכון האכזבה שלו מה' כשהוא מכתיר את בר כוזיבא למלך המשיח, הרף ואול בגלל--
תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סח טור ד /ה"ה
תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא אמר רבי יוחנן קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא א"ר יוחנן שמונים אלף זוג של תוקעי קרנו' היו מקיפין את ביתר וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע שלחו חכמים ואמרו לו עד אימתי אתה עושה את ישר' בעלי מומין אמר להן וכי היאך איפשר לבודקן אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך והיו לו מאתים אלף כך ומאתי' אלף כך וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו .
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 13:18 |
|
| |
שיבולאיו
תודה.
אם הבנתי נכון, ברנדס מציגה את התגובה של גיבור מעשה הארבעה, רבי עקיבא, כמי שמעדיף לנתק קשר עם ה', כדי לא להנות ולא לסבול. לא לשלם מחיר. לא מדובשך ולא מעוקצך.
זו גישה בוודאי לא אורתודוכסית. אולם יש בה גם מעלות. אנסה להצביע על המעלות או למצער נקודות שאינן חובה שאני רואה בה.
א. האדם למד לא לבטל את עצמו אלא לראות בעצמו צלם אלוקים - וזה מעניק זכויות ולא רק חובות. על זה מסתבר לי (לי לפחות) שה' יאמר: נצחוני בני ויחייך (ולמען השם, זו מטאפורה!).
ב. אין זו מעלה, אלא הסבר. זו תוצאה של עייפות שלאחר השואה. יש כמה שירים של משוררים יהודים ישראלים שמבטאים את הייאוש הזה (אלוקים מרחם על ילדי הגן, וממילא מבינים שלא על הגדולים. היהודי האחרון שמת ועל זה מספרים המלאכים שהוא אהב את ה' בכל מאודו ועכשו אין מי שיעשה זאת, ועוד ועוד, ואני מצטט ממה שראיתי במשך השנים).
ג. כפי שכותב הרב יונתן זקס, המוכנות לבקר את מלך מלכי המלכים היא יהודית אופיינית. ואני שמח לראות בה מגדיר של אמונתנו ומסורתנו. כמובן בדרך ארץ, לשלב את "אנכי עפר ואפר" עם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט". ומייחסים לר' לוי יצחק מברדיצ'ב את האמירה כי "ה' לא יצא ידי חובת שום יהודי ויהודי".
ד. נקודה החביבה עלי, בעקבות מעשה המיוחס לר' מקוצק ואחד מחסידיו: מי שמתלונן על ה', הרי זה מפני שהוא מאמין ב-ה'. מי שבא בטענות לה' הרי זה בגלל שיש לו ציפיות ממנו. מי שמכריז על התנתקות מה' הרי זה כמו הילד שמפנה גב לאבא (או לאמא) אבל בודק בהשתקפות שאבא עדיין מסתכל עליו ורוצה לפייס אותו.
לא קראתי את הספר (ובשל מחסור במצרך היקר שנקרא זמן כנראה לא אקראנו) אז איני יודע באיזו מידה געגועים לה', צמאון לה', מניעים את הסופרת. איני יודע אם רבי עקיבא שלה (להבדיל מההיסטורי, או מכל פרשנות, כולל זו שלי) אכן בורח מה' כשהוא מציץ אחורה לראות שהוא בא אחריו. איני מכיר את ברנדס ואיני יודע אם גישה כזו מתאימה לה. אבל אני כן סבור, גם על סמך נסיוני אבל גם כהשערה אפריורית (במובן של קודמת לנסיון) שנבראנו, בני האדם, יהודים ולא יהודים, עם צורך וחיפוש אחרי ה'. וכאשר החיפוש הזה מתבדה, אנו צועקים חמס מדוע ה' עזב אותנו. כך שהקריאה היא עדות על מציאותו ית'. (וכפי שטענו נגדי בעבר, אין זו הוכחה שאי אפשר לערער עליה).
אני משער שנטלתי חירות רבה מדי ולקחתי את מה שכתבת על ברנדס לכיוון שלי. אז מה? את הכיוון הזה אני אוהב ומחשיב. ובעיני יקר מאד להזכיר את העובדות הפשוטות הקיומיות האלו עלינו, על דתנו, על חיובינו ועל האמת שבידנו לגלות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 12:41 |
|
| |
[quote]
שלום מיימוני,
לא קראתי את הספר, והנה מתברר שיש בו דבר מעניין. כלומר, הפרשנות של הסיפור הידוע על ארבעה שנכנסו לפרדס בתור תגובות לראיה כמו נבואית של השואה ומה שאחריה.
למיטב הבנתי לא מדובר ממש בפרשנות, אלא יותר באמירה ערכית. ברנדס לא כ"כ ניסתה להציג רצף אירועים שייתכן שהיו מאחורי הסיפור שידוע לנו, אלא בחרה ארבע תגובות למצב היפותטי (והבחירה הפרטנית שלה היא אמירה), והלבישה אותן על הסיפור הידוע לנו. מבחינה זו הספר פחות דומה ל"מלכים ג'" שלה, ויותר דומה ל"שמשון" של ז'בוטינסטקי, לדוגמה (שעולה עליו ספרותית, לטעמי).
אולי תשלים את החסר?
אני אביא את החלק הראשון.
ארבעה נכנסו לפרדס. לפי דבריך אני מבין שברנדס מפרשת: ראו את העתיד לבוא, וביותר את השואה ואחריה (היום?).
אחר נכנס וקיצץ בנטיעות.
בן עזאי ובן זומא. אחד נכנס ומת, אחד נכנס והשתגע.
רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום.
האם זה רק תיאור של תגובות פסיכולוגיות או אמוניות לשואה, למשל?
אינני חושב שזו כוונתה. השואה היא ארוע קולוסאלי, חסר תקדים, אולי ייחודי - אבל אירוע בעל סוף מוגדר יחסית. לאחר השואה, אפשר לשאול מה הלאה. ברנדס השתמשה, למיטב הבנתי, בטריק ספרותי שנדמה לי שראיתי בילדותי ב"שבט דוב המערות" - אנשים מהעבר רואים רצף אירועים עתידי שמתואר יחסית עד נקודת המבט של הקורא העדכני, ומעבר לנקודה זו מתואר כרצף דברים שכבר קשה לתארם. העתיד האינסופי שברנדס מציבה בפני הארבעה הוא כזה שבו רע ליהודים באופן כללי (כמובן עם נקודות גאות ושפל), ובו השואה מצויינת כאירוע בין אחרים.
אם כן, מה איפשר לר"ע לצאת בשלום? מה הוא חשב ומה הוא האמין שאיפשר לו לצאת בשלום?
התגובה התואמת ל"לצאת בשלום" של ברנדס איננה זו של הפרשנות המסורתית. ר"ע יוצא מהפרדס בגישה של "לא תסעוד ולא תכסוף", דהיינו, אם זה ה' - אז שלא יעשה טובות.
להלן ארבע (או חמש) התגובות שבחרה ברנדס:
1. מוות
2. כפירה
3. מסקנה שעדיף לגזע היהודי מלחדול להתקיים
4. הכרה בכך שה' קיים, אבל "גירושים אפקטיביים" ממנו ברוב התחומים
(5. מריבה עם ה' - ברנדס שמה זאת בפי ישמעל בן אלישע, ולדעתי מרמזת משהו לגבי הבן החמישי בסדר).
אמנם ברור שאלו אינן ארבע (או חמש) האפשרויות היחידות, ובודאי ברור שאין שום חיוב לקבל את 4 כאפשרות הבריאה ביותר ("יצא בשלום"), אבל זו אמירה ספרותית לגיטימית של ברנדס.
למעשה, אם בודקים את המקורות, היה אסון בקנה מידה עצום גם בימי ר"ע. הלא הוא חורבן בית המקדש.
אני מצטט מהזכרון:
וכבר היו ר"ע וחכמים מהלכים וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. היו חכמים בוכים ור"ע מצחק. שאלוהו מדוע. אמר להם: היתה נבואה שזה יקרה. אם הנבואה התגשמה לרעה, כל שכן שתתגשם לטובה.
אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו.
דמותו של ר"ע בסיפור זה אינה עקבית עם זו שבספר (שאיננו פרשנות היסטורית).
הגישה שמאפשרת לשרוד את השואה ואסונות כאלו היא אם כן מבוססת על הדברים הבאים:
א. להניח שגם האסון אינו אלא עונש. כלומר, ה' עומד מאחורי האירועים. גם אם הם כואבים מאד.
ב. לייחל לישועה. להאמין שה' תיכנן חסד אחרי העונש.
ג. לחזק את האמונה בכך שמוצאים במציאות שלפנינו אישוש ליד ההשגחה.
אם המהלך הזה נכון, אזי בעצם אין הרבה חדש בדברי ברנדס, אלא בכך שהיא נטלה מסר שכבר מצוי בסיפור אחר ויישמה אותו לגבי סיפור שבדרך כלל משמש למטרות אחרות לגמרי.
או אפילו מטרות הפוכות - ברנדס עשתה שימוש חתרני למדי בסיפור ובדמויותיו.
[/quote]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2012 06:44 |
|
| |
שיבוליהו
ברוך השב!
לא קראתי את הספר, והנה מתברר שיש בו דבר מעניין. כלומר, הפרשנות של הסיפור הידוע על ארבעה שנכנסו לפרדס בתור תגובות לראיה כמו נבואית של השואה ומה שאחריה.
אולי תשלים את החסר?
אני אביא את החלק הראשון.
ארבעה נכנסו לפרדס. לפי דבריך אני מבין שברנדס מפרשת: ראו את העתיד לבוא, וביותר את השואה ואחריה (היום?).
אחר נכנס וקיצץ בנטיעות.
בן עזאי ובן זומא. אחד נכנס ומת, אחד נכנס והשתגע.
רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום.
האם זה רק תיאור של תגובות פסיכולוגיות או אמוניות לשואה, למשל?
אם כן, מה איפשר לר"ע לצאת בשלום? מה הוא חשב ומה הוא האמין שאיפשר לו לצאת בשלום?
למעשה, אם בודקים את המקורות, היה אסון בקנה מידה עצום גם בימי ר"ע. הלא הוא חורבן בית המקדש.
אני מצטט מהזכרון:
וכבר היו ר"ע וחכמים מהלכים וראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים. היו חכמים בוכים ור"ע מצחק. שאלוהו מדוע. אמר להם: היתה נבואה שזה יקרה. אם הנבואה התגשמה לרעה, כל שכן שתתגשם לטובה.
אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו.
הגישה שמאפשרת לשרוד את השואה ואסונות כאלו היא אם כן מבוססת על הדברים הבאים:
א. להניח שגם האסון אינו אלא עונש. כלומר, ה' עומד מאחורי האירועים. גם אם הם כואבים מאד.
ב. לייחל לישועה. להאמין שה' תיכנן חסד אחרי העונש.
ג. לחזק את האמונה בכך שמוצאים במציאות שלפנינו אישוש ליד ההשגחה.
אם המהלך הזה נכון, אזי בעצם אין הרבה חדש בדברי ברנדס, אלא בכך שהיא נטלה מסר שכבר מצוי בסיפור אחר ויישמה אותו לגבי סיפור שבדרך כלל משמש למטרות אחרות לגמרי.
על כל פנים, מצאנו לקח פסיכולוגי מעניין מאד. החויה המיסטית על תכניה יכולה לשבור את האדם או לרומם אותו, בהתאם להנחות היסוד שאיתן הוא מגיע לחויה. זה נראה טריויאלי, אבל זה מפתיע ומאלף.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
