השתלשלות ההלכה – רבי מאיר נכנס בדלת האחורית

השתלשלות ההלכה – רבי מאיר נכנס בדלת האחורית

בהודעות דלהלן ארצה לטעון, כי הלכה שנאמרה על ידי רבי מאיר, היתה נתונה במחלוקת פרשנית ע"י תלמידיו, רבי יהודה הנשיא – מול שאר חכמי הדור. ובעוד דעת רבי יהודה הנשיא מתבטאת במשנה, דעת חכמי הדור מתבטאת בתוספתא.

התלמוד פירש את דברי המשנה – אליבא דהלכתא, כפי הרוב. ולכן דעתו של רבי לא הגיעה לתודעה ההלכתית.

 לפיכך כאשר הרמב"ן מעלה אותה בתור רעיון מקורי לפרשנות מדרש – שבה דעת רבי מאיר הדחויה (תרתי משמע: לא רק שאין הלכה כרבי מאיר משום שהוא דעת יחיד, אלא שגם לפי רוב החכמים רבי מאיר כלל לא אמר זאת) להתנוסס בשלחן ערוך. כך ההלכה העתיקה חזרה אלינו "מהדלת האחורית".

הלכה רווחת היא ש"דיני ממונות בשלשה", כך פותחת המשנה הראשונה בסנהדרין, וכן המשנה הראשונה בפרק שלישי של סנהדרין, התנאים מאריכים למצוא מקור להלכה זו. והקורא את המשניות אינו מעלה על דעתו אפשרות אחרת.

אמנם בתוספתא סנהדרין א' א' נאמר: דיני ממונות בשלשה, רבי אומר: בחמשה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בשלשה. הוי אומר, לדעת רבי: ר"מ מצריך חמשה דיינים לכל דיני ממונות, ולדעת חכמים, רבי מאיר אינו סובר זאת.

בתחילת פרק שלישי באות כמה מחלוקות מעניינות, במבט ראשון אף מתמיהות, - של חכמים ור"מ. להלן טבלת ההבדלים בין המחלוקות שבתוספתא, ובין המחלוקות שבמשנה:

מחלוקת 1 מתמיהה בכך שנעדרת מן המשניות, ובכך שהיא מאד מחודשת, האמנם לא ידעו עד ימי רבי מאיר מה המינימום של בית דין לממונות? ואם באמת היו דנים בזמנו בשלשה, מה פתאום הצריך רבי מאיר חמשה?

מחלוקת 2 נראית פשוטה מאד, מי בורר את השלישי, האם בעלי הדינים (ר"מ) או הדיינים הנבררים (רבנן). אבל משום מה הגמרא מסתבכת בה קשות, ראשית: "והא בתלתא סגי"? בזמן שלא מוזכר במשנה כלל יותר משלשה דיינים, הגמרא הבינה שכל אחד בורר בית דין נפרד, ושני הבתי דינים בוררים בית דין שלישי. שנית: הגמרא דוחה זאת משום ש:איך בית דין שנפסל יכול למנות בית דין אחר, ולא ברור היכן בית הדין הראשון "נפסל"? הוא בסך הכל נבחר ע"י בע"ד שכנגדו, אבל אינו "פסול", איך בכלל פוסלים ב"ד?. מסקנת הגמרא: הכי קאמר, כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, לפי ר"מ בעלי הדינים בוררים את השלישי, ולרבנן הדיינים. מלבד השאלה האם זה לא מובן מאליו, עדיין תמוה: לר"מ, איך בדיוק יבחרו שני הבעלי דינים דיין מוסכם, הרי הם אינם מסכימים, ואם יש בידם היכולת לבחור דיין מוסכם, שיבחרו שלש כאלו, ולא צריכים את כל ענין הזבל"א.

מחלוקות 3 ו4 נראות תמוהות, מהיכי תיתי שבעל דין יכול "לפסול" דיין או עד? הגמרא מעלה אפשרויות שונות, ומסיקה שמדובר במקום שהדיינים בו מפוקפקים, ובמקרה שיש עדים אחרים, והשאלה אם יש צורך לטרוח להביאם. [כאשר מובאת בריתא מפורשת בה חכמים אומרים לר"מ ש"אין לפסול דיין מומחה", דוחקת הגמרא מאד, שהכוונה היא ש"אין לפסול דיין שהתקבל, ולכן ממילא כאילו הוא מומחה". ועוד: במשנה מדובר על פסילת "דיינים" שהרי חכמים אמרו שרק אם הם "קרובים" או "פסולים", אבל הצד שכנגד אינו בורר אלא "דיין"].

הגמרא מציעה רעיון מעניין, שמחלוקת 4 היינו 5: פסילת העד היא במקרה שקיבל על עצמו את העד ומעוניין לחזור בו. אבל דוחה, שהרי נחלקו בכך לחוד.

נראה שנשארנו עם 5 מחלוקות נפרדות.

תודה על המקור המעניין, עיינתי בתוספתא שם, וראיתי שלראשונה מפורש במקור תנאי הדרשא שהגמ' ג: מייחסת לרבי. ולא עוד אלא שנוסף שם דיון האם גם בדיני ממונות חמורים אמר רבי שצריכים ה'. (לא הצלחתי להבין את הרעיון, הלא ככל שהדין חמור צריך יותר דיינים. או שמא כיון שהנושא חמור, יש להתאמץ ולדונו בכל מחיר אפילו אין כאן אלא ג', וה' אינו אלא לוקסוס שבעלי דין בוררים להם כמש"ל).