קוים לדמותה של "אגודה אחת" כארגון גג לעידוד ואיגוד פעילות ואחריות חברתית.

זו לא השתמטות! על צבא ואחריות.

קוים לדמותה של "אגודה אחת" כארגון גג לעידוד ואיגוד פעילות ואחריות חברתית.

--------------------------

ישנו צבא קטן בעולם, שיש לו הרבה משתמטים, לא, חס וחלילה יש לכל אחד תירוצים טובים להשתמט מהצבא, אם מסיבות ערכיות אם מסיבות רגשיות אם מסיבות בריאות. אבל בפועל לפעמים אגף כוח האדם של אותו צבא לוכד אנשים ופוקד עליהם כך וכך תעשו.

כשאני נמצא לבד לצד זקן שנפל, אזי ברור לי שהמפקד שלי בצבא האחריות – קרא בשם שלי, והוא מתכוון אלי שאני זה שאלך לעזור לו, אבל מה קורה ברחוב הציבורי, כשיש עוד אנשים ואני אומר לעצמי, למה שאני אדאג לזה? אם האשפה עולה על גדותיה או אם נורה נשרפה ברמזור, בדרך כלל אזמין את זה שעבר קודם או זה שיעבור אחרי – שיתקשר לעירייה למה אני? אני רוצה להתחבא אל הכלים. להתעסק בעצמי, בבעיות שלי ובהנאות שלי. מי אמר שהמפקד הטיל את זה עלי?

כל זה עוד היה מתקבל כהשתמטות סבירה שכך הוא טבע האנוש להשתמט מצבא האחריות. עד שכבר נטבע הפתגם "שקדירת השותפים אינה חמה ואינה קרירה" היא מעט חמה כי אנשים לא לגמרי משתמטים מידי פעם מחממים את הסיר, אבל מיד הולכים ונפנים לנושאים אחרים.

אבל מה קורה כשרמזור חברתי הפסיק לעבוד? אין אדום ואין ירוק. הכתום מהבהב כמתריע. הצומת הופך לאנדרלמוסיה, זה מפה וזה משם, צפירות, תאונות, נפגעים, ו… האנשים מסביב שותקים. מי יכול אז להצדיק השתמטות שפלה מצבא האחריות?

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה אמיתית. ישנם אנשים שלא רוצים להשתמט. הם בהחלט רוצים להתגייס. אבל הם לא מכירים את המבנה של נשיאה בעול ושל אחריות.

בעוד שזו תורה שנלמדת על רגל אחת: ב"צבא האחריות" כל יחיד הוא הכל: הרמטכ"ל, הסגן, המפקד האלוף, ראש זרוע וכו' עד החייל הבודד בדרג המבצע. כל יחיד שמכיר בכוחו ליזום, לעשות, לסייע, לכתוב, לדרבן, יקום ויקים צבא לעצמו.

אך עדיין יעמדו בדרכנו כמה בעיות:

א. כפל פעילות

ללא התאגדות תהיה כפל פעילות. אין טעם ששני אנשים יעבדו במקביל על אותו נושא ובנפרד ולכן חייבים שיתוף מידע וידע בסיסי.

נתאר לעצמינו שלא הייתה תקשורת ושיתוף נתוני המצאות ומחקר, ובכל מדינה היו מתחילים לפתח נורות, טלפונים, מכוניות ומכונות – הכל מחדש?

הרי לא היינו מגיעים כך לשום מקום… ולכן אם מישהו לדוגמה – משרטט מודל ראוי לקהילה של אנשים עובדים שמשלבים תורה עם דרך ארץ – אזי אחריות ציבורית היא לשתף את זה מעבר לידידים במעגל הקרוב.

ב. פעילות חסרת מיקוד

מבלי להעמיד אנשים שיקדישו את זמנם לניתוח מעמיק של בעיות החברה וזיהוי העיקר והטפל, ישנו סיכוי גדול של השקעת מאמצים בפתרון לסימפטומים, במקום לעסוק בפתרונות עבור הבעיה השורשית.

אם ניקח לדוגמה את נושא הנשירה בקרב מתבגרים, ממבט ראשון נראה שצריך להקים להם מוסדות מותאמים עם חונכים צמודים, פעילויות מגוונות וכו', אך במבט מעמיק יותר זה מתחיל בתוכנית הלימודים בישיבות הקטנות, שהיא לא מתאימה כשבלונה יחידה עבור כלל המתבגרים, כלומר עלינו לדון בתוכנית הראויה לכלל מוסדות החינוך לבנים – ויתכן שנמצא שעל כל 10,000 תלמידים יש צורך בתמהיל של 40% ישיבות לגמרא בלבד, 40% ישיבות המשלבות לכתחילה תכנים נוספים, ועוד 20% ישיבות שאכן מצמידות חונכים ומשקיעים יותר בנוער שאכן סובל מבעיות משפחה/חברה וכו'.

ואף אחרי מסקנה כזו, אנו עדיין באמצע הדרך משום שאין לנו "משרד חינוך תורני" שיארגן את התמהיל הנצרך ואת מבחני המיון לצורך המלצות עבור התלמידים…

ואף אחרי שנקים "משרד חינוך" שכזה עדיין נגלה שבחור מחסידות א' אינו יכול ללמוד עם בחור מחסידות ב' ושניהם יחד אינם יכולים ללמוד עם בחור ליטאי ושלושתם יחד מתקשים ללמוד עם הספרדי, ומאידך לא יתכן להקים בכל זרם את כל סוגי הישיבות המותאמות לתלמידים השונים.

ואם כן עולה תובנה לפיה החסר במוסדות שאינם מלמדים בשבלונת "גמרא בלבד" נעוצה בכך שישנו פילוג רב מידי בציבור, כך שמוסד שרוצה לשלב לימודי חול לא יזכה למספיק תלמידים בני אותו זרם ואורך פאות וחליפה.

להמשך באתר אגודה אחת: http://www.aguda-achat.org.il/articles/2025