| נשלח ב-19/12/2012 20:19 |
 |
| |
על פרשנות
היו היה פעם נסעתי באוטובוס ושמעתי ויכוח בין הנהג לכמה בחורי ישיבה. אירוע מוכר למי שנוסע בקווים חרדיים,
במיוחד אם הנסיעה הארוכה וגם הנהג וגם הנוסעים משועממים. אינני זוכר את נושא הוויכוח, זה היה כנראה - מה התורה אומרת על נושא מסוים. משפט אחד שהנהג אמר נחרט בי: ״הכל זה עניין של פרשנות״. עד כאן סיפור.
התחלתי ללמוד היום את ספר משלי ועלתה לי שאלה שרלוונטית להרבה חלקים בתורה: האם המטרה בלימוד להבין את כוונת ״המשורר״ ולרדת לסוף דעתו או שמא המטרה להוציא מהטקסט את מה שאנו רואים בו?
אסביר, למשפט אחד יכולות להיות כמה פרשנויות חלקם מובנות בפשטות וחלקם יותר מרחיקות לכת, האם השאיפה צריכה להיות להבין איזה פרשנות התכוין מי שאמר את המשפט? האם זה אפשרי בכלל? או שאנו צריכים לבחור את הפרשנות שהכי נראית לנו (ויתכן שזה יהיה כמה פרשנויות)?
ההבדל הוא משמעותי. כשאני לומד את ספר משלי ומנסה להבין את כוונת המשורר אני לומד את דעתו של שלמה המלך.
אולם כשאני בוחר את הפרשנות שמדברת אלי, יתכן שאין קשר בין מה שאני לומד למה ששלמה המלך התכוון והספר הוא רק מקור השראה לרעיונות שלי. _________________
תוקן על ידי מבקשטוב ב- 19/12/2012 20:30:05
יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שלא יארע דבר תקלה על ידי
ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 17:56 |
|
| |
דה וינצ'י
לא זכור לי דיון מסויים בפורום אם כי לבטח היה. הדברים הולמים מאד את שיטת בוגי מראשוני הפורום אבל ודאי היו דיונים מאוחרים יותר.
לגבי השינוי של סברות יסוד, ראה בספרו החשוב מאד (ממש מכונן) של הלברטל: "מהפכות פרשניות בהתהוותן". הלברטל מציג כנראה את התפיסה הסודית של הרמב"ם אודות שינויים אלו. לא זכור לי אם הוא דן גם בפסיכולוגיה של יוצרי השינוי. האם הם היו מודעים לכך שהם משנים ויוצרים מחדש לפי ערכיהם את ההלכה או שסברו שהם חושפים את מה שהיה נתון וטושטש, כדרך פרשנים?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2013 14:09 |
|
| |
בליל שבת האחרונה בעת עלעולי במורה נתקלתי בדברי הרמב"ם בטעם עונש החובל בחברו, נראה שדבריו רלוונטים לדיון פה.
וז"ל בח"ג פמ"א [לקחתי מdbs, כך שזה לא התרגום של הרב קפאח]: 'ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; "כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו". ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה עתה לתת סיבת הפסוקים, ולא סיבת דברי התלמוד. ועם כל זה יש לי במה שאמר בו התלמוד דעת, ישמע פנים בפנים'.
יש לשים לב שדבריו הם גם על ההלכה ולא רק על האגדה, לדעתי טמונה בדבריו רדיקליות מופלגת אודות התפתחות ההלכה ולא רק בעניין הפרשנות מה שנוגע לאשכול כאן, נראה שדבריו אלו יכולים לפתור בעיות רבות בתחום מוסר עכשוי מול דברי התורה. אם ידוע על אשכול העוסק בזה אשמח אם אי מי יקשרני לשם. או שמא צריך לפתוח על נושא זה [נושאים אלו- התפתחות ההלכה, מוסר עדכני ותורה, הרמנויטיקה של תושב"כ ובע"פ].
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2013 21:33 |
|
| |
תגובות
ת"ט
כתבת בהמשך לדברי על ריבוי משמעויות בתורה שבכתב בצורות שונות של דרוש:
והמשמעות היא שכשיש מחלוקת בדרש הכתובים עם פסקים סותרים שאין לה הכרעה מוכחת – ואלו מעשים שבכל יום – שניהם כוונת התורה. להאשים את התורה בסכיזופרניה זה לא מוגזם?
אין כוונתי לפסקים סותרים אלא לדרשות שונות מאותו פסוק. הדרשות אינן סותרות אלא נאמרות לגבי נושאים נפרדים. לדוגמא: הגמרא דורשת את "לא תאכלו על הדם" למגוון של איסורים, ובהם אפילו שאין לאכול לפני תפילת שחרית, שהרי צריך אדם להתפלל על מזונו וחיותו לפני שיעסוק בהשבעת רעבונו. אם נניח שזו דרשה היורדת לעומק הפסוק (ויש שמפרשים כך) אין היא סותרת את פשוטו של מקרא באיסורי שחיטה או כיסוי הדם אלא היא רובד נוסף. וההסבר, כפי שכתבתי (או רציתי לכתוב ולא כתבתי?) הוא שדבר אלוקים יכול להיקרא ברמות שונות להבדיל מדבר האדם.
אולם אין בכלל זה דרשות הפוכות. איני בא לומר שאם נאמר, לדוגמא, דין אי לקיחת משכון אלמנה יש לומר שהקב"ה בכוונה תחילה פתח שתי אפשרויות פרשנות מנוגדות, כמו שבאמת נחלקו בדבר רבי שמעון וחכמים. אמנם זכורני שראיתי מי שפירש כן, שהקב"ה בכוונה הורה למשה לכתוב באופן סתום כדי שירבו מחלוקות (נדמה לי שכך כתב אור החיים אלא שאיני יודע למצאו). לא לכך נתכוונתי ואיני מאמין שזו כוונת התורה ונותן התורה.
ממילא אין מקום לטענה המליצית על "סכיזופרניה".
***
מ80
העלית מספר טענות השלובות יחד. אני רוצה לציין עם מה אני מסכים ועם מה לא.
מעלתם של הקדמונים שדיברו בדרך פשוטה, ולכן גם מה שדרשו חכמים מדבריהם מכוון לעומק הכתוב.
לא הבנתי. ראשית, מה פירוש לדבר ב"דרך פשוטה"? לא להיכנס לפרטים או לעומק הסברות שמאחורי הדין? והאם כוונתך לדברי תורה, לנביאים או לחז"ל?
אפשר שכוונתך שהתורה מביאה דוגמאות פשוטות של דינים אבל סומכת על המעיין שיחשוף את העקרונות שביסודם. ולזה אני מסכים בהחלט.
אלא שבדורות האחרונים נפש האדם מורכבת ורחוקה מפשטות הנפש הקדמונית, ומתוך בלבול בין פשטות לפשטנות, פעמים רבות מסיקים או מעמיסים פירושים הרחוקים מפשוטו של מקרא. לא בכדי אין כמעט אחרונים שהצליחו לפרש את המקרא כראוי.
האם יש עדיפות ל"נפש קדמונית" ובמה? ובכלל, מי הם בעלי הנפש הקדמונית ומי לא? האם כוונתך לחכמי הדורות או לפשוטי העם? ובמה יתרון לקדמונים? כבר דנו בזה באשכול מראשית ימי הפורום והמסקנה, אם אני זוכר נכון, היתה שיש יתרון לראשונים בקרבתם בזמן ובמקום לנתינת התורה ולכן יש להם ידיעות של הנחות יסוד שאין לנו. לעומת זאת אנו נמצאים עם שפע של ידיעות שלא יכלו להיות להם. כמובן, עושר של ידיעות תורם לבלבול, כדבריך, ומרוב סברות אפשר לטעות בהבנת הכוונה היסודית.
לפיכך, כדי להבין את דברי הקדמונים, רצוי:
א. ללמוד פירושי ראשונים שפירשו את המקרא בדרך הפשט (רש"י, ראב"ע, רד"ק, רשב"ם, ועוד).
ב. ללמוד בעיון את מדרשי חז"ל לפסוקים, ולנסות להבין איך נובעים מעומק הכתוב.
אני מסכים להמלצה שצריך ללמוד "פשט" אבל אני סבור, לא כמוך, שלא כל מי שהזכרת ביארו את ה"פשט". רש"י מביא הרבה פעמים מדרשים ויש להיזהר ולזכור שהם רק סיפורי עלילה. כוונתי כמובן למדרשים שהם תוספת על הכתוב כגון איור מליצי לכוונתו או לרעיון שלו ולא לדרשת מה שאכן מוסתר בטקסט. לכן, אני מסכים לדבריך כל עוד הם מכוונים לבירור "הפשט ההיסטורי" ומבקש לחלוק אם הם מתייחסים גם למדרשים ה"מנפחים" (למשל על גובהם של פרעה, עוג ומשה רבנו).
אשר למקור השני שהבאת שמקדים לימוד גרסה ללימוד סברות (כך לדעתי יש לתרגם את המונחים של "סיני" מול "עוקר הרים" - ודאי שהמלצת הגמרא קיימת. מה הטעם ללמוד השערות לפני שיודעים מה כתוב. אבל כמדומה שזה נושא אחר ממה שהוזכר לעיל. אבל אם כוונתך רק למה שכתבתי כאן, אני מסכים מאד.
(לא שאתה צריך את הסכמתי אבל רציתי להגדיר לעצמי מה כן ומה לא).
***
רם
האיקון הירוק נולד כתחליף לסימן חמוד שהיה בהייד פארק, המארח שלנו, בימיו הראשונים. כשהיו בעיות להציגו, נולד הרעיון להציג אותו במילים.
המונחים "לייק" וכיו"ב הם לצעירי האינטרנט ואני מן הותיקים שלא הורגלו בהם עדיין.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 22:54 |
|
| |
מיימוני,
אייקון ירוק גם לך.
האם "אהבתי" או "לייק" מנוגדים לרוח עצכח?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 16:49 |
|
| |
אז מה זו דוגמא?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 16:02 |
|
| |
לך זה ברור? הרי לא הדגמת כתבת מה שאתה שלמדת. אבל זו לא דוגמה
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 12:30 |
|
| |
מה איננו ברור?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 12:28 |
|
| |
?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 12:21 |
|
| |
אמר המלך שלמה עליו השלום: שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. נאמר במדרש משלי: כיצד אם אדם רוצה ללמוד תורה, אל יאמר אלמוד מן הרחוק ואח"כ מן הקרוב, אלא ילמוד מן הקרוב ואח"כ מן הרחוק. ההבדל בין בור לבאר: בור מימיו מכונסים ובאר מימיו נובעים. בלשון חכמים סיני נקרא בור סוד שאינו מאבד טיפה ועוקר הרים נקרא מעין המתגבר. לפיכך, אומר המדרש שאם אדם רוצה ללמוד תורה אל יאמר אלמד תורה מעוקר הרים ואח"כ מסיני, אלא ילמד מסיני ואח"כ מעוקר הרים. וכן אומרת הגמרא: ליגמר איניש והדר ליסבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 11:37 |
|
| |
מ
לגבי נקודה ב - אתה יכול להדגים?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 10:15 |
|
| |
מעלתם של הקדמונים שדיברו בדרך פשוטה, ולכן גם מה שדרשו חכמים מדבריהם מכוון לעומק הכתוב.
אלא שבדורות האחרונים נפש האדם מורכבת ורחוקה מפשטות הנפש הקדמונית, ומתוך בלבול בין פשטות לפשטנות, פעמים רבות מסיקים או מעמיסים פירושים הרחוקים מפשוטו של מקרא. לא בכדי אין כמעט אחרונים שהצליחו לפרש את המקרא כראוי. לפיכך, כדי להבין את דברי הקדמונים, רצוי:
א. ללמוד פירושי ראשונים שפירשו את המקרא בדרך הפשט (רש"י, ראב"ע, רד"ק, רשב"ם, ועוד).
ב. ללמוד בעיון את מדרשי חז"ל לפסוקים, ולנסות להבין איך נובעים מעומק הכתוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 07:52 |
|
| |
מיימוני כתב - שם (בתורה) אנו מניחים שכל מה שאפשר לגלות, להכניס או אפילו להעמיס בפסוקים זה באמת אמור להילמד מהם. ואין הכוונה להיסק לוגי (אם הכלב נראה הלילה, הרי שהמשפט הזה נאמר בלילה) אלא למשמעויות שמפרשות את המילים בכיוונים שונים. והמשמעות היא שכשיש מחלוקת בדרש הכתובים עם פסקים סותרים שאין לה הכרעה מוכחת – ואלו מעשים שבכל יום – שניהם כוונת התורה. להאשים את התורה בסכיזופרניה זה לא מוגזם?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2013 00:29 |
|
| |
רם
(ברוך הנמצא!)
יפה כתבת. איקון ירוק, בעצכחית.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2013 21:47 |
|
| |
כמה מחשבות פילוסופיות על פרשנות
הפרשנות איננה מכוונת רק כלפי כתבים עתיקים. הפרשנות מעורבת בכל פעולה תקשורתית, בכל שיחה יומיומית. כל פירוש בכתב או בעל פה הוא בעצמו פעולה תקשורתית, ולכן עלול להצריך בעצמו פירוש.
יש דרגות שונות של קושי במשימות פרשניות. יש למשל קושי מיוחד לפרש דברים כאשר אי אפשר לגשת ולבקש את הדובר להבהיר את דבריו. יש קשיים מיוחדים לפרש דברים שנאמרו בהקשר לא ידוע, בתרבות לא מוכרת, בתקופה רחוקה.
אני לא רואה מניעה הגיונית שנצליח להבין, למשל, את כוונתו המקורית של שלמה בספר משלי. אבל יש קשיים בדרך לזה. היות שאין לנו דרך לקבל הבהרות משלמה עצמו, המצב נראה כזה: שלמה הצפין משמעות אחת מסוימת בספר, לפני כ-3000 שנים. עלינו מוטל לנסות ולשחזר את המשמעות האחת הזו על סמך המשפטים, המילים, האותיות שבספר. אם יש בידינו שני פירושים סבירים לפסוקי הספר, אשר סותרים זה את זה, לא נוכל להכריע מי מהם תואם את המקור.
אנחנו מפרשים בעזרת כללים וטכניקות שונים, חלקם מסורתיים (למשל י״ג מידות) וחלקם רציונליים ואוניברסליים (למשל ״עיקרון החסד״, העדפת ההנחה שהכתב העומד לפרשנות הוא קוהרנטי ודובר אמת). הכללים והטכניקות הם גם אפשרויות וגם מגבלות. הם עלולים שלא להספיק על מנת להגיע לאמת. הם עלולים גם להוליך אותנו שולל ולהטעות אותנו.
יש דרגות שונות של אובייקטיביות בפרשנות. אנחנו יותר אובייקטיביים ככל שאנחנו מכניסים פחות את נסיבותינו והעדפותינו האישיות לפרשנות. אנחנו גם יותר אובייקטיביים ככל שאנחנו נאמנים יותר לטכסט, לנתון. אנחנו יותר נאמנים לטכסט כאשר אנחנו מציעים פירוש שנבחן מול הטכסט ושניתן להפרכה, ולא פירוש ״פלסטי״ שניתן לכופף ולהתאים אותו גם אם הטכסט היה שונה. כל זה עדיין לא מבטיח שנקלע לאמת, אבל זה כן מגדיר איך להיות יותר, או פחות, מוכוון אל האמת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/12/2012 21:50 |
|
| |
מבקש טוב
ביחס לטקסט, מן הראוי לדעת (וכמסתבר נזכר באשכולו של ייתכן) שיש היום מדע פרשנות, הקרוי הרמוניטיקה, והשאלה "כיצד מבינים טקסט" זוכה לשלוש תשובות שונות מן הקצה עד הקצה.
א. מהי כוונת הכותב.
ב. איך מתבאר הטקסט על פי הכרת התרבות שבה הוא נוצר.
ג. מה ניתן להוציא ממנו, הכל לפי הקורא.
לא ברור לי כל כך מה ההבדל בין הדרך הראשונה לשניה (אלא שהכותב יכול להתכוון לדברים קצת אחרים ממה שהלשון סובל לפי ביאורו בזמן כתיבתו ומקום כתיבתו), כי שתיהן מחפשות אחורה בזמן את המשמעות המקורית של המילים. לעומת זאת, הדרך השלישית בעצם מציעה לקחת את הטקסט ולהוביל אותו לכל כיוון שהקורא רוצה בו. ואין כאן חיפוש "האמת" של הטקסט. והדברים ארוכים.
האם הדגם המשולש הזה עונה על שאלתך? האם הצדדים שהצגת מתאימים לאפשרויות א-ב מול ג?
אני משער שלא. ואפרט.
כתבת
האם המטרה בלימוד להבין את כוונת ״המשורר״ ולרדת לסוף דעתו או שמא המטרה להוציא מהטקסט את מה שאנו רואים בו?
אסביר, למשפט אחד יכולות להיות כמה פרשנויות חלקם מובנות בפשטות וחלקם יותר מרחיקות לכת, האם השאיפה צריכה להיות להבין איזה פרשנות התכוין מי שאמר את המשפט? האם זה אפשרי בכלל? או שאנו צריכים לבחור את הפרשנות שהכי נראית לנו (ויתכן שזה יהיה כמה פרשנויות)?
ההבדל הוא משמעותי. כשאני לומד את ספר משלי ומנסה להבין את כוונת המשורר אני לומד את דעתו של שלמה המלך.
אולם כשאני בוחר את הפרשנות שמדברת אלי, יתכן שאין קשר בין מה שאני לומד למה ששלמה המלך התכוון והספר הוא רק מקור השראה לרעיונות שלי
אני משער שכוונתך בחשיפת המשמעויות הנוספות אינה לפרשנות יוצרת במובן ג לעיל, אלא בפרשנות אפשרית לפי הכללים של הבנת התורה. וזאת מתוך שלוש הנחות יסוד מתודולוגיות.
ראשית, שדברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, וכל מה שניתן להבין מהן (שהוא תואם לתורה במובן הרחב) זה אכן נחשב כמכוון בטקסט.
שנית, אנו רגילים בלימודנו לברר הנחות יסוד, וכן לעמת את ההנחות והמסקנות הנובעות לוגית מאמירה כלשהי עם סוגיות אחרות, ולהחשיב את התירוצים ההכרחיים כהנחות שבעל המימרה היה חייב להביא בחשבון.
שלישית, אם למדת משהו ויצא לך מתוך זה רעיון הנוגע לחייך שלך והתקדמותך שלך בעבודת ה' - אזי זה דבר טוב, גם אם אין זו כוונת הפסוק הראשונית.
***
כמה מילים על "כפטיש יפוצץ סלע".
בדרך כלל לכל משפט יש משמעות אחת. "הכלב נראה הלילה" יכול להתייחס לכלב מסויים, כמו הכלב בחצרי, או לכוכב שמכנים "כלב" (הדוגמא המקורית לקוחה משפינוזה). אבל אם אני כותב את המשפט הזה, איני מתייחס (באופן נורמלי, שלא בדרך חידה למשל) לשתיהן יחד.
אפשר לומר שלוגית זו סתירה לומר ששתי המשמעויות גם יחד נכונות לגבי כוונתי.
לא כן בדברי תורה.
שם אנו מניחים שכל מה שאפשר לגלות, להכניס או אפילו להעמיס בפסוקים זה באמת אמור להילמד מהם. ואין הכוונה להיסק לוגי (אם הכלב נראה הלילה, הרי שהמשפט הזה נאמר בלילה) אלא למשמעויות שמפרשות את המילים בכיוונים שונים.
האם הכלל הפרשני המרחיב הזה נאמר גם בדברי הנביאים, גם בכתובים, גם בספרי התורה שבעל פה כגון המשנה והגמרא? יש בשאלה זו גישות שונות. לפי הפשט, קשה להניח שהכלל המרחיב יהיה נכון לגבי דברי אדם. בדבר האלוקים למשה, הוא התורה שבכתב, אין זה בלתי אפשרי להניח שדברי תורה מתפרשים בכיוונים שונים. האלוקים יכול להתבטא באופן כזה. השאלה היא אם להחיל את הכלל גם על דברי נביאים, שסוף סוף הם דבר ה' אבל לא באותו אופן, וקל וחומר לכתובים, שאמנם נאמר עליהם שנאמרו ב"רוח הקודש", אבל האם רוח הקודש מספקת לקביעה זו?
הגמרא במגילה דנה לענין זה שמגילת אסתר, שהיא מן הכתובים ומאוחרת בתאריך חיבורה, יכולה להידרש כמו התורה עצמה. נראה אם כן שהאמוראים עצמם התלבטו בשאלה זו, ולגבי מגילת אסתר הכריעו שהתשובה חיובית.
עדיין יש לדון בשאלה ההרמוניטית והפילוסופית אם חז"ל חשפו בכך את האמת האונטולוגית של כוונת האומר או שהם העניקו משמעות משפטית הלכתית לטקסט כפי הסמכות המסורה בידם. אם זה מעניין, אפשר לפתח הלאה את השאלה הזו, שמוציאה אותנו מתחום הדיון הישיבתי האופייני לדיון יותר פילוסופי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
