ללמוד מהחזן משה שטרן

הכרותי עם החזן שטרן התחילה בשנת תש"נ, כשהייתי עדיין תלמיד במכון תל-אביב לחזנות. באותו שנה התפלל החזן שטרן (בליווי מקהלת ביהכ"נ הגדול בירושלים) את תפילת ליל יום-העצמאות החגיגית ב"איחוד שיבת ציון – חוג הנוער הדתי", ביהכ"נ בו גדלתי בתל-אביב. כחלק מן ההכנה לתפילה, בקש החזן שטרן לדעת האם ישנם ניגונים המסורתיים בקהילה שלנו ליום-העצמאות. אלי יפה הפנה את השאלה אלי, וכשעניתי בחיוב בקש ממני אלי להעביר את הניגונים אל החזן שטרן. ישבתי וכתבתי את המוסיקה, ובדחילו ורחימו עליתי לירושלים לביתו של החזן בהר-נוף. רעייתו והוא קבלו אותי בסבר פנים יפות, ונקשרה שיחה בין משה שטרן וביני, אשר נמשכה שעה ארוכה. בסיומה הזמין אותי החזן שטרן לבקר אותו בעתיד, ולשאול כל שאלה שתעלה בדעתי, בנושא חזנות.

לא ניצלתי את הזמנתו של החזן שטרן במשך תקופה ארוכה. הייתי עדיין בשירות צבאי וזמני היה מוגבל, והוא המשיך בנסיעותיו על-פני תבל, כך שלא ממש היתה לנו אפשרות להפגש. התראינו מדי פעם, בעיקר כאשר הוא היה מתפלל בתל-אביב, וכך זה נמשך עד שנת תשנ"ה, כאשר החזן שטרן חגג את יום הולדתו הששים, ואני – ככתב של מוסף התרבות של העיתון "גלובס" – נסעתי לירושלים כדי לראיין אותו על קורות חייו עבור אותה כתבה. בתום הראיון, הוא שאל אותי: "או קי.. ספרתי לך כל מה שבקשת. יש משהו אחר שאני יכול לעשות בשבילך?" עניתי לו: "תראה, החזן שטרן... אני בוגר המכון לחזנות, ולמדתי הרבה עם החזנים יצחק אשל וש.ב.טאובה, ואני מתפלל לפני העמוד הרבה פעמים כ'חזן חובב', אבל עם כל הניסיון המצטבר ולמרות של מה שלמדתי, אני מרגיש ש'זה לא זה', ושאני לא ממש יודע מספיק..."

החזן שטרן התחיל לצחוק. ואז קם, טפח על שיכמי, ואמר: "כל הזמן באים לכאן תלמידים וחזנים שחושבים שהם מומחים גדולים... סוף-סוף אני פוגש מישהו שמצהיר שהוא לא יודע מספיק... חחח... בוא, ניגש אל הפסנתר ותשיר משהו, נראה מה אפשר לעשות איתך..."  הלכנו אל הפסנתר, ובקשתי לעבוד על "זכרנו בזכרון טוב" בלחנו שלו. אני יודע שבאותו 'שיעור' נשמעתי בכלל לא טוב, אבל בכל זאת החזן שטרן ישב איתי על כל פרט ופרט, על כל תיבה ותיבה ביצירה. מה שלמדתי באותו יום זה לא "איך לשיר" פרק חזנות, אלא איך להגיש אותו. מתי מקצרים בצליל, מתי מותחים אותו; מתי להניע את המילים מהר יותר, מתי להאט; מתי להשתמש ב Kopfstimme, מתי קול מלא מתאים יותר; מתי להקפיד על פוזיציה נכונה של השפתיים, ומתי לשיר קצת  יותר 'מהאף'... וגם איך עומדים כששרים, ואיך הגוף כולו הופך לכלי-הנגינה בו אתה משתמש להפקת-הקול.

אם מסתכלים על קטעי-הוידאו שהועלו לרשת לאחרונה, בהם נראה חזן שטרן מבצע את "הטה", "ברח דודי" ויצירות אחרות, רואים בבירור איך הוא עומד על הבמה בצורה מקצועית, רצינית, כל הגוף שלו 'מכוון' להפקת הצליל, תנועות הידיים שלו אינן מוגזמות אלא דוקא מינימליות (כי תנועות גוף מוגזמות יכולות, לפעמים, להפריע לשירה נכונה), וכל-כולו אומר התייחסות רצינית למה שהוא עושה. וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, סוד גדולתו של משה שטרן: הוא מקצוען, הוא רציני, הוא משקיע לא פחות ממאה-אחוזים בכל פרק שהוא משמיע.

בפגישות הבאות שהיו לי איתו דברנו על דברים נוספים. החזן שטרן הדגיש כמה חשוב להלחין לחבר דברים חדשים, כדי לחדש בחזנות. הבאתי בפניו לחן משלי לברכת החודש, ועברנו עליו. הוא הצביע על הדברים שלדעתו לא היו נכונים בעבודה, וגם אמר מה כן טוב בעיניו. הערותיו (יחד עם הערות שקבלתי מהחזן מלובני) התוו בפני את הדרך בהלחנה.

דברנו גם על אימפרוביזציה. "אתה חייב לדעת לאלתר כל-כך טוב, שאפילו אם יגידו לך לשיר את הטקסט של ספר הטלפונים, אתה חייב להיות מסוגל לעשות את זה, ולעשות את זה טוב ומעניין", אמר לי החזן שטרן. ואני יודע שעוד אנשים שמעו את זה ממנו. בעקבות הדברים הללו, עשיתי לי לכלל שבכל תפילה בה אני לפני העמוד, אני מאלתר לפחות דבר אחד, אפילו אם הוא רק דבר קטן, ובלבד שיהיה בתפילה איזה שהוא דבר חידוש, שלא יאמרו לי ששמעו את אותו הדבר כבר אלף פעמים. בעיקר אני אוהב לאלתר על 'ברכת כהנים' של מוסף.

במשך השנים גיליתי שאין צורך לבוא עם תווים או לעמוד ולשיר מול החזן שטרן, על-מנת ללמוד ממנו. בבחינת "גדול שימושה מלימודה". רק לשמוע את החזן שטרן מספר מתולדות-חייו ומקורותיו בעולם, די היה בכך כדי ללמוד הרבה מאוד. דיברנו למשל, על כמה חשוב להגיע לחזרה לפני קונצרט, כשאתה מוכן לגמרי לקטעים שאתה שר. או למשל איך צריך להימנע מסיכסוך עם בתי-כנסת, גם כאשר הצדק עימך. שמעתי ממנו על איך מתייחסים לחזנים אחרים. ופעם דברנו ארוכות על מה עושים כאשר באים בשבת בבוקר לבית-הכנסת, וקול לא ממש עובד... איך הופכים בעיה קשה כזאת, להצלחה.

לפני שעברתי לכהן כחזן בדרום-אפריקה עליתי שוב לירושלים, וישבתי עם החזן שטרן לשיחה ארוכה, אשר היתה הפעם לא כל-כך על חזנות (אם-כי היה לנו דיון מעניין בנושא הנוסח של ההלל ונוסח מערב-אירופה למעריב של שבת), אלא על מה המשמעות המעשית של לעבוד כחזן במשרה מלאה עבור קהילה בחו"ל. החזן שטרן הדגיש בפני כמה חשוב להיות מעורב בכל מה שקשור בקהילה: מנין בכל יום, שיעורי-תורה, ביקור-חולים, ניחום-אבלים ומנין 'שבעה', ולהיות מודע לכל מה שנעשה עם חברי הקהילה: לשמוח בשמחותיהם ולתמוך בהם בימים-קשים. אני משוכנע שהשיחה ההיא שהיתה לי עם החזן שטרן נתנה לי את הבסיס הנחוץ על-מנת להחזיק במשרות לאורך זמן: שש שנים בדרום אפריקה, וחמש וחצי שנים בגרמניה. גם היום, אחרי קרוב לשש-עשרה שנה של עבודה עם קהילות, אני מרגיש שהכלים שהחזן שטרן נתן לי עדיין משמשים אותי בעבודתי עבור "עדת ישראל" במונטריאול, אולי אפילו יותר מן הניסיון המצטבר שרכשתי. את רוב המפגשים עם החזן שטרן הקלטתי, ואני יושב מדי-פעם להאזין לשיחות, על-מנת לרענן את זיכרוני. "השונה ואינו חוזר – כזורע ואינו קוצר".

יש המון-המון-המון מה ללמוד מן החזן שטרן, ומי שזוכים להפגש עמו, יעשו בחכמה אם לא ינסו רק לעמוד ולשיר בפניו. זה אמנם חשוב, ויכול לתרום הרבה מאוד. אבל יותר מכך, רצוי וראוי לשבת איתו לשיחה, לשמוע ממנו על ניסיונו וקורותיו, וללמוד ממנו מה משמעות התואר "חזן", ומה מצופה ממנו. בעיקר בימינו, כאשר החזן הוא הרבה יותר מרק "קול יפה לשבת", ומצפים ממנו להרבה-יותר. דוקא מהחזן שטרן, שקולו הזכיר לרבים את משה קוסביצקי, ושלחניו רבים ויצירותיו בעלות ערך, דוקא ממנו אפשר ללמוד ש"חזן" הוא הרבה מעבר לקולו ולכוחו בחזנות.