הערות הרב חנניא יוסף אייזנבך על התניא

חסידות

ציונים לתניא קדישא (ה)

- מוגש לרגל מאתיים שנה מהסתלקות אדה"ז -

הרב חנני' יוסף אייזנבך

בעמ"ח ספרי "מחנה יוסף"

המשך פ"א – שהן שתי נפשות: עי' ראב"ד בהקדמתו ל"בעלי הנפש": "הנפש המתאוה הוא נפש הבהמה המושלת על הכסילים והמושכת אותם לתאוות עוה"ז כו' אך הצדיק המושל ביראת אלקים כו' ויקח בידו נפש השכל להלחם עם הבהמות כו'", ועי' בביאור "משיבת נפש" שם, ועי' ב"לקוטי תורה" להאריז"ל פר' שמות, וב"עץ חיים" שער קיצור אבי"ע באריכות, וב"עשרה מאמרות" להרמ"ע מפאנו ז"ל "מאמר הנפש" בארוכה, וב"משנת חסידים" מסכת ההרכבה ופירוש "מגיד משנה" שם באריכות, ובשל"ה שער האותיות אות י' באורך בענין שני היצרים, ועי' ב"נתיבות עולם" למהר"ל ז"ל נתיב כוח היצר פ"א סד"ה ובפרק, ועי' חדא"ג מהרש"א ברכות ס, ב ד"ה אלקי נשמה, ועי' "מתן שכרן של מצות" לבעל הפמ"ג ז"ל חקירה א', שהיצה"ר השני הוא הגוף והוא בעל קנאה וחושק ומתאוה לכל, וזהו שאמרה תורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו עי"ש, ועי' להלן, ועי' ב"עמק תפלה" פר' תבא, ועי' ב"ערך ש"י" פר' נח ופר' בהר שהביא מלקוטי ישעי' להאריז"ל בענין ב' הנפשות ועי"ש מה שכתב בזה.

[בענין שתי הנפשות, עיין עוד בסנהדרין צא, ב ובמהרש"א שם שתמה מיומא פב, ב, וב"גור אריה" פר' נח (ח, כא), ובאבות דר"נ ריש פט"ז וב"כסא רחמים" שם, ובשמונה פרקים להרמב"ם פ"א ואילך, ובספר "יהושע" פסקים וכתבים סי' תפ"ו, וב"ראש דבר" לס' "עמודי אש"]

נפש אחת מצד הקליפה: עי' "קול אריה" להרא"ל מבילסק ז"ל כו, ב. ועי' "מראה יחזקאל" פר' שמיני שהביא דברי רבינו.

והיא המתלבשת בדם האדם: כבר התחבטו קמאי במהות היצר הרע, ב"יערות דבש" ח"א דרוש ז' מביא שתי דיעות: "דעת פלסופים ובתוכם הרמב"ם, כי גוף האדם אשר הוא מן ד' יסודות החומרי הם היצר הרע כו'" ו"דעת רבים תורנים, וכפי הנראה מגמ' וביחוד חכמי אמת אומרים, כי יצר הרע הוא מלאך רע באמת מסטרא דס"ם והמון חיילותיו אשר שוכן באדם ומסית לו לעבור פי ה'" עי"ש באורך. ובפי' "נזר הקודש" הקדמון על המד"ר (בראשית פל"ד) כבר העיר בזה שמצאנו ב' דיעות בזה: "ואמנם כבר כתבו חכמי אמת פשר דבר דבאמת תרווייהו ביה, דיש לאדם אויב פנימי וחיצון כו'" עי"ש שב' הדברים אמת, ודעת רבינו כאן לכאורה נוטה כדעת הרמב"ם, אלא א"כ נאמר שאין רבינו מדבר אלא מן האוייב הפנימי זה שנתלבש בדם האדם וממנו המדות הרעות וכו', וכבר נחית לזה בספר "שם משמריה" (ירושלים תשכ"ח) להג"ר שמריה שטיקלר ז"ל (תקנ"ב -תר"ל), בח"ב במאמר הראשון, ועי"ש שהאריך בזה הרבה, ועי' ב"מתן שכרן של מצות" לבעל הפמ"ג ז"ל חקירה א' שמנה ג' מיני יצה"ר, ו"הנפש הבהמית" שהזכיר רבינו הוא "היצה"ר השני" שהזכיר הפמ"ג, ואינו זה היצר המקטרג ומפתה את האדם לבלתי יקיים תומ"צ עי"ש, ועי' "לב חיים" (ורשא תרס"ג) בהקדמת הספר שהאריך בביאור ב' יצה"ר עי"ש.

כי נפש הבשר בדם היא: עי' "מתן שכרן של מצות" סוף חקירה ג'.

כל המדות – מארבע יסודות: עי' ספר הישר לר"ת השער העשירי, ועי' רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ה"י, וב"מורה נבוכים" ח"ב פ"ל, ורמב"ן בפירושו לבראשית א, ג, ורבנו בחיי שם, וב"תורת ה' תמימה" לרמב"ן (הוצאת שעוועל) ע' קנז, ועי' ראב"ד "בעלי הנפש" שם: "ד' יסודי האדם בנויים על ד' יסודות העולם" [ולכאורה צע"ק מ"לקוטי תורה" פר' במדבר ד"ה והיה מספר בני ישראל: גם את העולם נתן בליבם של בני האדם היינו ד' יסודות שבהם שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' עי"ש באורך], וצ"ל ש"יסודי האדם" הם מדות האדם ותכונותיו וכמבואר ברח"ו, ועי' רד"ק ישעי' מ,כא, ועי' ב"מגן אבות" להרשב"ץ ז"ל ח"ב פ"א, ועי' רקאנטי פר' אחרי, ועי' ב"משנת חסידים" מסכת ההרכבה, ועי' בשל"ה תושב"כ פר' ויקרא, ועי' ב"קיצור של"ה" שער היראה, ועי' ב"שלחן המערכות בסתרי החכמה" ח"ג שהאריך בזה.

ועי' של"ה תושב"כ במדבר: "והא לך דברי הרקאנטי בקצרה, כי ד' דגלים הם כנגד ד' יסודות וד' מחנה שכינה וד' חיות הנושאות את המרכבה, וכשנעלה עוד למעלה נאמר בו כל אלו כנגד ד' מדות חסד גבורה תפארת מלכות, וד' יסודות למטה הם בדמות מעלה, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, מיכאל יסוד המים ומתאחד במים העליונים מימי החסד כו' וע"כ הוא בימין, גבריאל כנגד יסוד האש הגדולה וע"כ הוא בשמאל כו', אוריאל לפניו כנגד יסוד הרוח, ומשם אורה יוצאה לעולם כי הוא במזרח, רפאל במערב כנגד יסוד העפר כו'".

וב"ערבי נחל" (ויצא דרוש ב'): "והנה מן הגשם ניקח משל להשכיל ברוחני, בד' יסודות הרוחניים בגבהי מרומים, שהם אמ"ש, מים מדת אברהם, ואש מדת יצחק ואויר מדת יעקב, וסוד הד' מלכות עפר הארץ העליונה, ואינה יסוד בפני עצמו, אלא מתהווה מיסודות אלו ונמשך מהם, ולזאת כאשר יעבוד האדם את ה' בג' מדות האלו, בכל מצוה השייכת לכל מדה, כאשר לרחם על האומללים וכדומה לזה אשר במדת החסד, ולהתגבר על יצרו וכל הדומה לזה אשר במדת הגבורה, ולעסוק בתורה באמת ובכל הענינים אשר במדת יעקב – אזי מג' יסודות אלו יפול יראת ה' על האדם, והיינו שאמרו רז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, כי מג' יסודות אלו נתהוה עפרורית כעין אבן, וזה סוד שקראו למדת מלכות אבן כידוע" עי"ש,

וב"באר מים חיים" פר' האזינו עה"פ כי דור תהפוכות המה, פירש: "ידוע שגוף האדם נברא מארבע יסודות שהם אש רוח מים עפר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, וכל אחד משמש בפעולתו: מאש כוח המתלהב ובער, מרוח כוח הזרוז, ממים כוח המתאוה, מעפר בחינת העצלות, והכל ניתן לאדם שהמה יהיו תמכי אורייתא לעבוד בהן עבודת ה', כוח המתלהב והזרוז למצות ה'הצריכים זרוז ולעשותן באהבה ותשוקה בחיות בוערת, כוח המתאוה לחמוד בחשק לבו תמיד בל ירפה, כוח העצלות הוא למנוע על ידו מעשות רע כו'" עי"ש.

ועי' בהקדמת ה"תולדות" באורך [שמקשר את ד' היסודות לארבעה שצריכים להודות בפרק קז בתהלים] וכן בריש פר' חיי שרה, ובפר' שלח, וב"אגרא דכלה" בראשית, בביאור תרגום יוב"ע בראשית כה, וב"שיחת מלאכי השרת" להרה"ק ר"צ הכהן מלובלין פ"ד, ובשו"ת "קול אריה" בקונטרס "פתח טוב" אות ה', ועי' מש"כ על דברי הרח"ו ז"ל בזה ב"ספר הזכות" (לבעל חידושי הרי"ם) פר' וישלח ובשו"ת "מנחם משיב" (קראקא תרצ"ט) סי' יג אות לו, ועי' בסידור "קול יעקב" על הפסוק "ד' איש מלחמה" "איש שכולל כל הד' יסודות ארמ"ע בגימ' איש", ועי' בקונטרס "שב דנחמתא" להגר"י ענגל ז"ל בביאור הגמ' "אליהו בארבע".

וכעס וגאוה מיסוד האש: עי' ביאורים, וקצת רמז לכך שהגאוה והכעס שייכים זה לזה, י"ל מפסחים סו, ב: כל המתייהר אם חכם הוא כו' כל אדם שכועס אם חכם הוא כו', ועי' ב"ארחות צדיקים" שער י"ב: "הכעס נוטה מאד אל הגאוה ואין הכועס נמלט מן הגאוה", ועי' ב"כנפי יונה" לרמ"ע מפאנו ז"ל ח"ג סי' מט (ע' רנו): "אין הכעס יוצא אלא מצד הגאוה כו'" ועי' בהמצויין שם, ועי' "שערי קדושה" להרח"ו ז"ל ח"ב שער ד', ולכאורה צע"ק שדבריו ז"ל הובאו כאן בשינוי לשון ולכאורה אפשר היה לפרשם גם באופן אחר קצת,

ועי' "אמרי פינחס" להרה"ק מקאריץ זי"ע ס"פ תצא על כעס וגאוה, ועי' "באר מים חיים" פר' שופטים: "צא ולמד בדברי חכמינו ז"ל וברמב"ם ובספרי יראים, כי טבע האש לעלות למעלה, וכן הבעל גאוה רוצה לעלות תמיד למעלה מהכל כו'", ועי' "צדקת הצדיק" אות ר"א.

אבל עי' ב"אור החיים" הק' פר' ויחי (מט, ה): "וידוע הוא כי האף והעברה תגדל מיסוד האש כשיתרבה" עי"ש, ולכאורה כן הוא פשוט שרתיחת הדמים שהיא פרי הכעס היא האש שבאדם. שוב ראיתי מפורש כן ב"צדקת הצדיק" אות ר"א שם ואות רמ"ח עי"ש.

שנגבה למעלה: רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד ה"ב: "דרך האש והרוח להיותם מהלכים ממטה כו' למעלה כלפי הרקיע", וראה "רוח חן" למהר"י אבן תיבון ז"ל פ"ז: "טבע יסוד האש לעלות למעלה כאשר תראה העשן העולה מן העצים שהוא מגביה למעלה מן האויר עד היותו למקומו הטבעי", וראה "אוצרות יוסף" להגר"י ענגל ז"ל דרוש ה': "הלעו"ז תכלית הגאוה יסוד האש העולה למעלה כמבואר במדרש כו' שכל המתגאה נידון באש, ובש"ס מנחות נג, א: אי בר אבהן ולאו בר אוריין אש תאכליה כו'" עי"ש, ועי' "לב דוד" להרב החיד"א ז"ל פט"ז, ועי' ב"באר מים חיים" פר' שופטים.

והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים: לכאורה צ"ע שב"שערי קדושה" הלשון הוא: "יסוד הרוח ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשיי או גופניי, ותולדותיו ד' והן לדבר חנף ושקרים ולשה"ר ולגלות שבחיו לבריות להתגדל לפניהם", ואף שהוא אותו תוכן, משום מה שינה רבינו את הלשון וקבע ד' ענינים ובסדר הזה דוקא, ואולי יש לומר שהוא עפ"י שאמרו ז"ל סוטה ג, א: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שנאמר: כי תשטה אשתו" כו'", ויתכן שארבעה אלו שהזכיר רבינו, מכוונים כנגד ארבעה הגורמים למעשיה הרעים, שהזכירו חכמים במשנתם (סוטה ז, א): "בתי, הרבה יין עושה ("הוללות"), הרבה שחוק עושה ("ליצנות"), הרבה ילדות עושה ("התפארות"), הרבה שכנים הרעים עושים ("דברים בטלים").

ועצלות ועצבות מיסוד העפר: עי' זוה"ק ח"ב רנד, ב: "דהוא אידבק בעפר" וב"צדקת הצדיק" שם: "וידוע דרע שביסוד העפר הוא העצלות בקיום המצוות", ועי' "נועם אלימלך" הובא ב"אור התורה" פר' חיי שרה, ועי' ב"ישמח משה" פר' בראשית עה"פ והארץ גו'.

עי' "ראשית חכמה" שער האהבה פי"א, שהזריזות היפך העצלות (היינו שמי שאינו זריז ממילא הוא בכלל העצל) עי"ש באורך (ואגב: כתב שם: "ובלי ספק כי "וישכם אברהם בבוקר הוא זריזות ע"ד "וישכם יהושע בבוקר (יהושע ג, א) הנדרש (בילקוט שם) וכו'" וצע"ג שהרי מפורש הוא בפסחים ד, א ומצוה ליישב), והנה הביא שם בשם "בית מדות" (לרבינו ה"אבן עזרא" ז"ל): "דעו בני, כי מעלת הזריזות היא מדה חשובה, לפי שתחילת ביאתו של אדם לא נברא אלא להיות זריז במעשיו ובדרכיו, כענין שנאמר: "ויהי האדם לנפש חיה" מהו חיה, זריזות" - ולפי מה שכתב רבינו כאן בשם הרח"ו ז"ל שמדת העצלות הוא מיסוד העפר, הרי יומתק מאד לשון הכתוב (בראשית ב, ז): "וייצר ה"א עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" כי האדם מצד גופו הוא "עפר מן האדמה" עצלות, ומצד הנפש שבו הוא "חיה" זריזות.

וגם מדות טובות: עי' ב"אגרת הקודש" פי"ב: "והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומ"ח מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו ית' אשר החסד גובר בהן על מדת הדין והגבורה והצמצום כו'", ולכאורה לפי זה א"ש מה שרבינו הזכיר כאן "מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח באות ממנה" ולא הזכיר "ביישנים".

ועי' בביאורי כ"ק אדמו"ר זי"ע, במה שהשמיט רבינו "ביישנים", כי בטבע ישראל הם עזים אלא שבמ"ת נשתנו עי"ש, ולכאורה עדיין צע"ג דסוף סוף ממה נפשך, אם נעשה הדבר טבע אצלם, ובע"כ שהדבר כן, שהרי רבי כלל בושה בהדי רחמנות וגמ"ח, א"כ למה השמיטו רבינו [גם עיין ב"גבורות ה'" למהר"ל פמ"ז שהתוקף של ישראל בא להם מן התורה ולכן נקראת התורה עוז עי"ש וצ"ע], והנה עי' ב"נתיבות עולם" למהר"ל נתיב הבושה, שכבר שאל על הגמ' ביבמות מהא דמס' ביצה שישראל עזין שבאומות (והוא כעין קושיית המהרש"א שם), ותירץ שבאמת ב' הדברים ישנם בישראל עי"ש, ולפי"ז יוקשה ביותר, וצ"ע לע"ע.