מי ברא את הבורא

אני יודע שזו שאלה ידועה, ואני מודע לכך שנשברו עליה קולמוסים רבים.
אך דווקא בגלל זה אני מעורר את השאלה הפשוטה הזו. לברר בתמצתיות מה ההסבר.

ישנו הסבר ידוע, שהבורא יצר את מימד הזמן, וכשאין זמן ואין התחלה או סוף, לא צריך יוצר או בורא לשום דבר. ואף לא ניתן לדבר על יצירה כי זה מצריך תהליך המצריך זמן.

מה שלא ניחא לי בהסבר זה,
1. הרעיון שכל דבר מתכונן צריך מתכנן, לדעתי, אינו קשור לזמן. העובדה ששעון קסיו הנמצא במדבר מוכיח על עצמו שחברת קסיו יצרו את זה, נכונה גם אילו לא היה מימד זמן, למרות שכפי שהסברתי לעיל, לא ברור כיצד ניתן ליצור משהו כשאין זמן, אבל הצורך במתכנן לא קשור לענ"ד בהכרח לזמן. חיבור טיעון-התכנון לזמן, נראה לי יצירת העיגול אחר קליעה למטרה.

2. גם אם נסכים לקשר הזה בין הזמן-לצורך בבורא'מתכנן,  מדוע שלא נאמר שהיה מפץ גדול לדוגמא, שלפניו לא היה מימד זמן. ולפתע נהיה מימד זמן. ואם תאמרו שצריך "בורא" מתכנן שיתניע את ה"לפתע" של המפץ הגדול, למרות שלא היה זמן לפני כן. אז הדרא קושיא ראשונה לדוכתא מי ברא את הדבר הכביר הזה ששמו היוצר. 

--
התמקדתי באחד ההסברים, שזכרתי כרגע, אשמח להסברים רהוטים אחרים בנושא.

כמובן שלא אקבל אסברים, כמו די לנו לדעת שישנו בורא, גדול עלינו אנשים קטנים בני תמותה, מוגבלים בגוף, להשיג השגות בבורא, כי אני רוצה לברר את ענין הבורא עד תומו.

תודה.

האם המדע לא בנוי על כך שמנסים למצוא את הדלת הנסתרת?

זה כמובן לא מוכיח לך (או לכל מי שלא שותף לראיה או לעיוור שלא יכול לראות את הרהיטים בחדר) דבר, אבל מה תגיד למי שרואה? לו זה מוכיח.

הרב מיכי,

כתבת,

דומני שהבאתי כאן פעם את דברי ה'חוזר' של חב"ד שדיבר פעם בישיבה בירוחם. אנסה לשחזר כאן מעין מה שהוא אמר. שני אנשים נכנסים לחדר ורואים שהוא ריק לגמרי מרהיטים. החדר אטום ללא חלונות וללא דלתות כלשהן. הם יוצאים ונועלים את הדלת, ומתיישבים עם כסאות על הפתח (כך שאי אפשר לעבור לחדר שלא דרכם). לאחר שעה אחד מהם נכנס לחדר ורואה שהוא מפוצץ ומלא רהיטים. הוא מספר לחברו על כך, והלה מלגלג עליו. יש לו הוכחה לוגית תקפה שהחדר ריק: א. הוא היה ריק לפני שעה. 2. אין דרך להיכנס לשם שלא דרך הדלת. 3. הם ישבו על הדלת ואף אחד לא עבר דרכם.

מה אמור לעשות אותו אחד שראה את הרהיטים? לוותר על מה שהוא רואה בגלל ההוכחה? לצורך הדיון, אני מניח שהם בדקו היטב את כל האפשרויות ואכן אין דרך להיכנס לשם.

לאותו אחד יש הוכחה שהחדר ריק, אבל יש לו תחושה בלתי אמצעית (מכוח ראיה) שהחדר מלא. זה מעין העימות שלנו. הוא ניח שהשני 'עיוור' למציאות ולכן ניזון מראיות.

יש לזכור שברור שישנה אפשרות שהוא פספס ויש שם דרך להיכנס שהוא לא רואה. אבל הוא לא מוצא דרך כזאת. מה עליו לחשוב? ברור שהוא יעדיף לומר שיש באג בהוכחה או באחת ההנחות, ולא יוותר על הראייה שלו. יש לו אמון מלא בה. יש אנשים שטוענים שתחושת האלוקים שלהם היא וודאית עבורם כמו ראיה (זהו משל הכלה). האם עליהם לוותר על כך בגלל שיאן ראיה (זכרו, כאן אפילו אין ראיה נגדית, אלא רק אין ראיה לטובת המסקנה שלהם)?

הבהרה צדדית: כל זה נכתב בהנחה שאין ראיה. אך לדעתי יש ויש. אבל לא על כך הדיון.

גם אני זכיתי לשמוע את המשל מפי ר' יואל כהן.

ואני תמה מה המשל מסייע אל מול מי ששואל מנין לך שיש רהיטים בחדר.

מה עונה הטוען בסיפור? ראיתי. היינו בראיה מוחשית.

ניתן להאמין לו, או לפקפק בדבריו, אך הדיון הוא במישור האמפירי.

מה ההשוואה לאלו ש"רואים" את אלוהים.

אם כבר, הדבר דומה לשנים שיכנסו לחדר ואחד יטען שהוא מרגיש שיש כאן רהיטים, וחברו יאמר שלצערו אינו מצליח לראותם.

מה המשל מלמדנו בכלל? כי בהתנגש שתי "ראיות" פיזיות, עלינו להכריע כי אחת מהן היא כנראה טעות או אשליה? וכי מישהו מתווכח על כך?

אם הטענה היא כי ראיית הנפש שוות ערך למדידה אמפירית, אפשר לדון ישירות על הנמשל ולטעון כי הרגשת אלוהים כמוה כראיה. מה לזה ולטיעון  כי תצפיות סותרות מובילה למסקנה כי אחת התצפיות שגויות.

עקרון החסד גורם לחשוב שר' יואל ובעקבותיו הרב מיכי, לא שמו לב לאי רלוונטיות המשל ולא לחשוד כי הטעו ח"ו במזיד, באמצעות תרגיל מילולי חסר משמעות ורלוונטיות.