עלי ספר, חוברת טז, שבט תש"ן, עמ' 173:
ר׳ אברהם בן הרמב"ם, ספר המספיק לעובדי ה' (כיתאב כפאיה אלעאבדין). מתרגם ומהדיר: נסים דנה, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תל-אביב תשמ"ט, 346 עמ', 3 פאקסימיליות.
ספר זה יוצא לאור בשני לשונות. זה לעומת זה. במקור הערבי ובתרגום עברי של ד"ר נסים דנה. מנהל האגף לעדות דתיות במשרד לענייני דתות ומרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. בשלמותו היה זה ספר גדול בן עשרה כרכים שהכילו, לפי ההערכה ממה שנשאר, כ־2500 עמ' ויותר. מכל זה נשתמרו וידועים לנו כיום שני חלקים בלבד! החלק השני של החלק הרביעי שפרסם ש' רוזנבלט, בלטימור 1931 (כרך המבוא קדם ויצא בניו יורק 1927). על פי כתב־יד הבודליאנה באוקספורד (מס' 1276-1275), והספר שלפנינו שהוא החלק השני מן החלק השני ובו ארבעה עשר פרקים. שעיקר עניינם בדיני התפילה והמסתעף מכך, ברכות, תפילין, מזוזה, ציצית, מילה, נדרים. שבועות וחיוב אמירת האמת ושלילת השקר.
המבנה השלם של החיבור הזה אינו ברור עדיין. והתיאורים השונים (בנעט, כהן, גויטיין ואחרים) אינם יוצאים מגדר השערות ושיחזור.
אין צריך לומר, שיש בספר זה עניין וחשיבות רבים, וביותר מפני אופיו המיוחד של המחבר ושל החיבור, ובראש ובראשונה בתחום ההלכה, כמו בתחומי הפרישות החסידות והקדושה. ועל רקע הויכוחים, הקשיים וההשפעות המורכבות לכאן ולכאן של מנהגי ימיי וסביבות הקרובים והרחוקים.
לדרך ההדרת הספר הזה יש להעיר, כי ההתייחסות (במבוא ובהערות שאינן מרובות}, היא בעיקר לתיאור החיצוני של נושאי החיבור, על רקע סביבתו, וקצת לעניין דקדוק הלשון הערבי־יהודי. וחבל שלא ניתנה הדעה גם לבחינותיו ההלכתיות והתלמודיות, שסוף סוף עדיין הם העיקר, הן אצל המחבר והן בחיבורו.
ההערות הבודדות לגבי יחס דבריו אל התלמוד פשטניות מאד. ואינן יכולות לעמוד.
הציונים ומראי המקומות לתלמוד ולספרות הרבנית לוקים בחסר רב. כגון בעמ' 141, 143, 147, 149, 157, 171, 174, 189, 190, 192, 247, 277, 279, 292, 319.
כשהראב"ם מוכיד ׳כפי שתמצא דבר זה מקוצר בהלכות רבינו יצחק זצ״ל...״, אין טעם כמובן לציין לספר הפרדס, ספר מבית מדרשו של רש"י (עמ' 198). וכן בהמשך שם: 'דיוק נכון זה נמסר על-ידי רבינו יצחק ז״ל בשם רבינו האיי גאון וכתב אותו ב״הלכות". אמר:
וכתב רבינו האיי גאון ז״ל דמסגנא דרבנן ...״ אין סעם לציין לספר הלכה אשכנזי. ברור שהכוונה היא לספר ההלכות של הרי"ף. וישנו במקומו לברכות סו ע"ב (אגב צ"ל: דמנהגא. במקום: דמסגנא). כיוצא בזה עוד שם (עמ' 247): 'כך מתברר מפירוש רבינו יצחק בעל ההלכות ז״ל על התלמוד שהתפרסם בלשונו בעניין זה'. ועל זה נכתב בהע' 4 שם: ׳לא מצאתי הלכה זו בכה״י שלגו. אך עיין פרדס, סוף עמ' שי"ט'. יש להתפלא קצת. כלום אין במקומותינו אדם שאפשר היה לשאלו מיהו 'רבינו יצחק בעל ההלכות׳,
שהתפרסם בלשונו בעניין זה׳? הדברים נמצאים במקומם, ברי״׳ף, ברכות פ"ט, סי׳ ריח לדף נג ע"ב! אגב, קסע זה. כמו קטעים נוספים בכרך זה (בעמ' 192, 195) נעתקו והובאו מתוך הספר שלפנינו בחידושים של הראב"ם על הרמב־ם, שנדפסו בראש ספר מעשה רקח, ונציה תק״ב, ונדפסו שוב משם, בקתר"מ (קובץ תשובות רמב"ם), ליפסיא תרי"ט, דפים נא ע"ב - נב ע"א. פסק ההלכה של רבינו האיי גאון זצ״ל, בעמ' 277, שלא עלה בידו של המהדיר לאתר את מקומו: 'לא עלה בידי לאתר מקום הלכה זו', מובא בשו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סי' שלב, ובתורתן של ראשונים, ח"ב עמ' מו. והקטוע עצמו מובא בשו"ת מהר"ם אלאשקאר, סי' יח, ככל הרשום באוצר הגאונים, שבת, סי' תי"ב.
בין החידושים החשובים שלפנינו יש לציין להסברו של הראב"ם לגבי ענין שהתלבטו בו. והוא מדוע מכנה הרמב״ם בכתביו את הר״י ן' מיגאש כ'רבותי׳, כאשר לפי סדרי הזמנים לא יתכן שלמד לפניו. והנה כותב הראב״ם (עמ' 178-177): "ואבא מארי זצ״ל, למרות היותו נמנה עליהם וקורא להם בחיבורו 'רבותי', משום שאביו ז"ל [רבינו מיימון] שהוא רבו הנו תלמידו של רבנו יוסף ז״ל...״.
ולבסוף, יש לתקן קריאה וממילא גם תרגום, מוטעים, בעמ' 157:
ולדלך חרמוא מספד קומי עלי כל אחד ואבאחוא דלך למן יחאצד אלמלוך לאנה לם יקצד אלתשבה.
ובתרגום:
ועל-כן אסרו מספר לאומי על כל אחד, אך התירו זאת למי שעומד לפני המלכים מפני שאינו מתכוון להידמות.
ויש לתמוה מדוע אסרו "מספד לאומי״, ועוד על כל אחד. ומדוע התירו זאת למי שעומד לפני מלכים?! אך באמת אין צורך בידיעת הלשון הערבית כדי להבין כי יש לקרוא כאן: "ולדלך חרמוא מְסַפֵּר [ב'ר' ולא ב'ד'!] קומי.... והוא כמובן הדין המפורסם, בבא קמא פג ע"א וסוטה מט ע"ב על 'המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי׳. וההמשך הוא על פי מעילה יז ע"א על ר' ראובן בן איצטרובלי שסיפר קומי והלך וישב עמהם וכו'.
מכאן שאי אפשר לעסוק בנושא או בספר תלמודי או רבני ללא בדיקה ועריכה של איש תלמודי. כל שכן וקל וחומר לפי ערך המחבר הגדול וחיבורו שחשיבותם מרובים.
