"החוב הקדוש" בבחירות, מעמד האישה ו"מטא-הלכה":

עודד
בקשה

אנא כתוב בפונט הסטנדרטי

המשך דברי הקודמים על עצמאותו של היחיד.

שתי אמירות נודעות הן:

'ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' [ברכות לג ב].

'ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין' [ברכות לד ב].

המשותף שלתי אמירות אלו במה שהן מדברות על הכרעה שמתוך חירות ושיקול דעת. אדם שהוא ירא שמים מתוך הרגל החינוך והמסגרת החברתית בה הוא מצוי, או החוזר בתשובה מפחד העונש אינו דומה לאדם אשר בוחר את דרכו מתוך חירות של בגרות ועצמאות. האחד מציית ומשרת, השני פועל כאזרח שותף.

יש כאן רעיון נשגב מאד בדבר קיומה של ממלכה, אשר בראשה עומד האלהים, וכל חבריה הם אזרחים השותפים לו בהנהגת העולם, לעשותו טוב ויפה. זהו 'ללכת בדרכיו'. [הרעיון הזה הוא סטואי, מופיע גם ב'ספרות החכמה', ויש לו ביטוי בתורת המוסר של קאנט].

השיחה של האינקויזיטור הגדול [פרק מתוך 'האחים קרמזוב' של דוסטויבסקי], היא מופתית ורבת עוצמה. המפגש הוא בין האינקויזיטור הגדול טורקוומדה לבין ישו. ראוי מאד לקרא אותה. כאן קישור להמחזה של השיחה הזו.

עודד

http://www.youtube.com/watch?v=om6HcUUa8DI

תלמיד טועה,

אתחיל בהערה השניה, בדבר משרדי פרסום המפרסמים מפלגות כמו במבה. לדעתי אתה צודק מאד בהערה שלך. זה מעיד לא רק על המשווקים אלא גם על עליבות הקהל הצופה בפרסומת.

דמוקרטיה מתבססת על הדרישה שציבור האזרחים הוא ציבור משכיל מתעניין וחושב על עיסקי המדינה, כי המדינה היא רכוש האזרחים והעניין שלהם. אלא שעם הזמן הציבור הופך להמון חסר השכלה, וההמון לאספסוף, ולבסוף קם דיקטאטור כדי לשלוט באספסוף הזה. [הרעיון הזה אינו שלי].

בתקופה הזו, גם האוניברסיטה חדלה להיות מוסד להשכלה גבוהה, והיא הופכת בית ספר מקצועי גבוה. כלומר, אדם הגומר משפטים, כלכלה, מחשבים וכדומה, מסיים כבעל מקצוע אבל לא כמשכיל. ארצות הברית היא דוגמה מצוינת לתהליך הזה.

אסיים בהערה הראשונה שלך: טענתך בדבר ביטול העצמיות נובעת בגלל העדפת העצמיות על הדת.

אני מחזיק בידי את ספרו של פרופ' יוחנן סילמן ז'ל: "בין 'ללכת בדרכיו' ו'לשמוע בקולו', הוראות הלכתיות כהנחיות או כציוויים", אשר יצא לאור בתשע'ב, לאחר פטירת המחבר. פרופ' סילמן שהיה מורה מובהק שלי במשך שנים רבות, למד בישיבות 'תפארת צבי' 'חברון' ו'פוניבז''. כיוון שהתעניין וקרא הרבה ספרות, היסטוריה, פילוסופיה ומדעים, מצא עצמו מחוץ לישיבת 'חברון' ועבר אל 'מרכז הרב'. חלק ממחקרו היה בפילוסופיה של ההלכה, תחום מחקרי צעיר שהפרופ' סילמן היה בין מקימיו.

מכותרת הספר תוכל ללמוד ששאלת 'העצמיות', או הציות אינה חדשה כלל, והיא נטועה עמוק בתוך החשיבה האמונית. במקום 'עצמיות' מוטב לדבר על האינדיבידואל, האדם הפרטי המחפש את הביטוי האישי שלו.

גם הביטוי שלך 'העדפת העצמיות על הדת' אינה נכונה בעיני. אם אדם פרטי זה הוא מאמין, הרי שהוא מחפש דרך יותר אישית ועצמאית אל האלהים, ועל פי רוב דרכו הרבה יותר קשה, אבל יש בה אמת פנימית גדולה שהיא הכח המניע אותו. האינדיבידואל ישאל את עצמו שאלות אינטלקטואליות בדבר אלהים, הנהגתו את העולם, המידות הנדרשות ממנו ועוד. הוא יחפש תשובות במטרה למצא את המהות הפנימית של המכלול האמוני ולממש אותה. ה'שומע בקולו' דומה לחייל פשוט בצבא המקבל פקודות מן המפקד שלו, שהוא סמל או בגן, והוא משתדל להיות חייל טוב, לציית ולמלא אחר הפקודות.

מטבע הדברים, תמיד היו יותר חיילים מצייתים מאנשים המחפשים דרך ביטוי אישי. השינוי הוא במקום אחר. עבור הרמב'ם למשל, הרוב המוחלט של הציבור נועד לציית, כיוון שמטבעו הוא אינו מסוגל ליותר מזה. לציבור הזה צריך לספר סיפורי אגדות המתאימים ליכולת הקליטה שלהם, ולהחזיק אותם במסגרת חברתית אשר תשמור על הסדר בחברה ובמדינה. לעומת ההמון הזה מצויים בודדים ספורים בעלי יכולת אינטלקטואלית, והם מסוגלים לרדת לשורשי ענינים ולתפוס אותם על ידי מחשבה עצמאית. רק אלו מסוגלים להגיע לאמת של האמונה.

אין צורך לומר שבעולם הפוליטי של הרמב'ם, בראש המדינה עומד מלך, וכל היתר הם הנתינים שלו החייבים לציית לו. יש כאן הקבלה.

הערכה מחודשת של האינדיבידואום – האדם הפרטי, באה עם צמיחת הערים החופשיות, ואלה תבאנה את הרנסנס – התחיה והיציאה מימי הבינים. חלק גדול מאזרחי העיר הם אנשים בעלי עסקים משלהם. הם צריכים לחשוב חשיבה עצמאית, הם זקוקים לעצמאות אישית ללא כבלים של שלטון. העיר מעניקה להם חופש. במקום להיות נתינים של מישהו הם אזרחים של העיר שלהם. יש להם אינטרסים בעיר והם לוקחים חלק בניהול שלה.

אזרחים אלו לא יסכימו שמישהו יגיד להם איך להצביע [כלומר ישלול מהם את החירות וחופש הפעולה שלהם]. גרוע מכך, הם לא יסכימו שמישהו יעשה זאת ויאיים עליהם בעונשי שמיים. יחד עם זה מופיעה הביקורת נגד כלי הקודש. האם הם ראויים לתפקידם או אולי חוטאים בו. למה הם אומרים לחשוב א' ומונעים לחשוב ב'. על מה נשענים עמדותיהם, מדוע באמת הם אוסרים על דעות אחרות, ועוד שאלות רבות.

שלב נוסף, שלב של השכלה, יביא למהפך גדול מול העמדה של הרמב'ם ודומיו [הוא לא היה מקורי בעמדה זו שלו]. תנועת ההשכלה תטען שכל אחד יכול ללמוד וחייו ללמוד, וההשכלה הזו תקדם ותפתח אותו. 'העז לחשוב!' קורא קאנט. תפעיל בעצמך את השכל שלך. זה סימן של יציאה מילדות לבגרות. אבל הרוב מתנגד בגלל עצלנותו. הרוב מעדיף שישלטו בו ויגידו לו מה לחשוב ובמה להאמין. הוא מוכן להאמין גם בשקרים ולציית לאחרים, ובלבד שישאר ילדותי ולא יאלץ לחשוב.

איש רנסנס צרפתי, אטיין דה לה בואסי, כתב ספר ששמו 'על ההשתעבדות מרצון'. הוא עומד על התופעה המוזרה שאנשים משתעבדים גם כאשר אין איום של ממש עליהם, ושואל למה זה קורה. הספר יצא בתרגום לעברית, הוצ. נהר 2007.

מכאן אתה יכול ללמוד שאיש הדת המאמין אמונה עמוקה ורצינית הוא 'ההולך בדרכיו', ו'העצמיות' אינה באה על חשבון דת ואמונת אמת, אלא היא מחליפה את 'לשמוע בקולו' שמתוך ציות עיוור לאיזה אדם אחר והתבטלות בפניו.

עודד

עודד

1. טענתך בדבר ביטול העצמיות נובעת בגלל העדפת העצמיות על הדת (לא אכנס לדיון אם זו אכן הדת באמת, זה אינו הנושא), ועל זה הויכוח.
2. "אסור בתכלית האיסור להעביר אדם על דעתו ולשבש אותה. הדבר דומה לכליאת אדם במוסד למשוגעים כדי לגזול את חירותו ומימוש זכויותיו. מותר אך ורק לנסות להשפיע עליו בשיקול דעת הגיוני". טוב. כשיפסיקו לשכור משרדי פרסום ולפרסם מפלגות כמו במבה (כןלל באמצעות סרטוהים גסים) נדבר. בינתיים ברומא התנהג כרומאי. 

אגב - לגבי רשימת הטייקונים הרבניים - כמה מהם משפיעים על הציבור שדובר עליו בכתבה שהתייחסת אליה [ואגב דאגב, נשמטו כמה טייקונים היות והרשימה נסמכת רק על נכסים כספיים ולא על נדל"ן. מידיעה]