פגישתי עם הדלאי למה
את רוב חגי תשרי תש"פ, עשיתי בעיירה באגסו בדראמסלה להשלים כתיבת ספר. אפוה עוד יכולתי להיות חזן שחרית ומוסף ביום כיפור כמבוגר האחראי לעשרות ישראלים צעירים יפי עיניים ב'לב היהודי'? באחד מימי חול המועד,ישבתי בבית קפה בעיירה מקלוד גאנג', הידוע כמקום מגורו של הדלאי למה. לבית הקפה נכנסו קבוצת נזירים טיבטיים עם גלימות בצבע בורדו , מחזה תדיר בעירה זו. אלא שהפעם, היה נראה שיש בהם איזה כובד ראש מעט אחר. היות שהתיישבתי בשלחן האחרון שהיה עם ששה מושבים, הם שאלו אם הם יכולים לשבת לידי.

הכיפה לראשי, הביא אותם לשאול , מה אני עושה, ועל מה אני כותב. וכך שוחחנו על עץ החיים ומושג הברכה, על ישראל. על טיבט. תוך כדי השיחה הסתבר לי, כי אחד מהם הוא מאוד קרוב לדלאי למה. נזכרתי כי הוד מעלתו, מאוד מתעניין בדמותו של רבן יוחנן בן זכאי, כמנהיג שידע להתמודד עם יציאתנו לגולה, בזמן חרבן בית שני. הוא ידע לבקש מהכובש הרומי "תן לי את יבנה וחכמיה'" וגם ליצור תקנות של חברה שאיבדה את מרכזה הרוחני. לפנים שנים רבות פגש הדלאי למה בקבוצת רבנים מארה"ב, דבר שחשף אותו ליהדות וליהודים לראשונה. . ידעתי שמענין אותי כיצד שרדנו כעם יהודי בגולה. שזה דבר שמאוד מעסיק אותו, בהיותו מנהיג העולם הטיבטי שגלה מארצו.
הצעתי , כי אשמח לפגוש אותו, בהיותי 'מומחה לרבן יוחנן בן זכאי'. לאחר סבב חיוכים שהפכו לצחוקים, אמר לי אחד מהם, שדווקא כבודו, לא מרגיש טוב, והוא ביטל נסיעה. אולי הוא ירצה להיפגש.
למחרת אחה"צ, קיבלתי הודעה בווטסאפ, שאבוא למנהיג, באותו ערב ללימוד על ריב"ז ושאביא מקורות.
איך מצלמים מקורות תלמודיים באנגלית תוך שעתיים בעיירת באגסו בהודו? זכותו של יעקב אבינו שהיה אושפיזין כנראה עמדה לי.
לאחר בדיקה בטחונית , נכנסתי לחדרו יחד עם העוזר שלו, שהיה איתי בבית הקפה. לאחר אמירת שלום, קידה דקה, הוא ביקש שאספר לו בדיחה יהודית. וכך עשיתי. משהו עם איטלקי שקנה למבורגיני ויהודי עם פאות שכל הזמן עקף אותו על אופנוע- למי שמכיר.
לאיש יש הומור עדין וצחוק פרוע. מיד חיבבתי אותו. וכך התחלנו ללמוד. הוא לא הרים את הראש מהמקורות, אף ששיוועתי למעט 'ביטול תורה' . היה רגע מגש מיוחד. לקראת סוף הלימוד , למדנו הקטע הבא:

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק- מפני מה אתה בוכה?
אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון- אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה...[מסכת ברכת כח-ב]
בחלק הראשון של לימוד המקור, הוא חזר על המילה beautiful . הוא התרגש מהיושרה, הענווה של רבן יוחנן. היו לו פנים מאירות. ואז הוא שאל אותי , למה הוא בספק ביחס להליכתו לגן עדן? אמרתי לו, שאולי הוא לא בטוח ביחס למנהיגותו למול הרומאים, ועל ההחלטה לקבל את הגלות כהזמנה חדשה. סיפרתי לו שרבי עקיבא שבא בדור שאחריו, התנגד לבקשתו בדבר 'יבנה וחכמיה'. באותו רגע אמרתי לו, ריב"ז לא ידע שהוא בעצם מעצב את ההיסטוריה של העם היהודי, וחשש לחוסר נחת במרומים מהצעתו הרדיקאלית שלינוי פרדיגמה.. ואז- הדלאי למה, התחיל לבכות. ככה בפשטות. וכתלמיד היושב לפני רבו (הזמני) –שאלתי אותו- מה אתה בוכה? והוא הביט בי בעיניים ושתק. ואחרי כמה רגעים, אמר לי 'שיש הרבה סבל בעם הטיבטי. איני יודע איך ההיסטוריה תשפוט אותי?' רציתי לתת לו יד מחבק. לא עשיתי את זה.
ואז, אחרי כמה דקות של שקט, הביאו לנו ארוחת ערב פשוטה. והוא שאל אותי- אם יש משהו שהוא יוכל לעזור לי. וחשבתי שאנסה להסביר לו את מושג הברכה בדגש על מושג העונג. ואבקש ממנו משוב. וכך מצאנו עצמינו מדברים על שפע, ועוצמה. על היחס בין ברכת השפע, לעולם הרוחני שלו, על השימוש בכח במדינת ישראל לעומת האמונה שלו ב- nonviolent communication.
לאיש יש גדולה פנימית, מנהיגות ונוכחות מלאת הומור ענוה ונוכחות. חשתי גלי שמחה מהנוכחות עמו.
במושג ה'עונג' היה לי הכי קשה לתקשר איתו. ניסיתי להסביר לו היחס בין הנאה לעונג. ואת מהות יום השבת, לעומת ימי החול. הוא כמה פעמים הביט בי בתמיהה. והיה אומר: 'אז כך אתה מרגיש. מענין.' ללא ציניות, בחום, אך בפער רגשי לא קטן. נזכרתי שברני גיסי ז"ל, ברגעי קונפליקט היה אומר : 'אז כך אתה חושב'. בפשטות כזאת, ללא להתערבב איתי, תגובה שהייתה חזקה עבורי ולפעמים משגעת אותי.
ואולם בפגישה הרגשתי שהוא מקשיב, מתבונן, וכאיש נזיר, הוא כולו מקשה אחת של איש מואר ונפרד.
לאורך כל החלק הזה חשתי בניואנסים של מחלוקת. ביחס למשפחה, מיניות, עבודה עם תשוקה, רצון, אפילו ביחס למהות התקשורת.
השעה כבר התארכה. היה עשר וחצי וחשתי כי האיש עייף. העוזר שלו נכנס, והבנתי שהגיע זמן ללכת. ואז אמר לי ה'דלאי למה', 'לפני שאתה הולך – תוכל בבקשה להגיד לי התורה על רגל אחת, אך אל תשיב לי בתשובתו של הלל'. הוא תפס אותי לא מוכן. לא לעובדה שהוא הכיר את הלל, ולא לצורך שלי לתת תשובה ראויה. אלו רגעים בחיים שאדם פונה למרומים בבקשה לקבלת עזרה.
אך בטרם השבתי לו, הוא חייך בפנים שלא אשכח, ואמר לי במתיקות תקיפה: on one foot ואז הוא בגיל 84, עמד על רגל אחת במרכז החדר. והדגים לי למה הוא מצפה ממני. וכמובן שלא הצלחתי. והלכתי לקיר הקרוב אלי סמוך לדלת היציאה, ונעזרתי בו, לרקע הצחוקים של שני האנשים שעמדו מולי.
ואז היה שקט. ותוך כדי עמידה על רגל אחת בעזרת קיר תומך, אמרתי לו : its all about relationships. זה מה שידעתי להגיד לו. והיה שם רגע של קירבה.
הוא ניגש אלי ואמר לי : פה אנו שונים. ומפה גם ניפרד. ללא מילים נוספות. ובחיבוק עדין הוא אמר לי :'שלום'. והשבתי לו 'שלום וברכה', בקידה עמוקה ומכבדת כל כך. יצאתי מחדרו לקור סתוי, והלכתי ברחובות מקלוד, תוך כדי הרהורים על הזכות והפלא שנקרה בדרכי בחול המועד סוכות, ושזה בדיוק אושפיזין משה רבינו, ושמא זה סמלי.
חשבתי על זה שיש בי יסוד מעט מתוחכם ולא תמים, בזה שאמרתי לאנשים יום קודם שאני מומחה לרבן יוחנן בן זכאי. שרוב בני אדם לא היו מתנהלים כך. אך בעיקר חשבתי על מה שהיה שם בחדר. על האיש המיוחד הזה, דור ראשון של 'תנאים טיבטים' שמתמודד עם געגוע לטיבט, ולא מסתפק ב'מקדש מעט' שלו בגלות הודו. וכמה שהלאומיות היא מוסד פשוט עבורו. כמה הוא מאמין בעם שלו ובלאומיות שלו, למול עולם של כפר גלובאלי. חשבתי לעצמי למה זה כל כך פשוט לשמוע אותו, לעומת השיח הלאומי בישראל.
נזכרתי שלפני כ- 30 שנה פגשתי בו לראשונה כשהוא היה בארץ בתוך קהל גדול שבא לשמוע אותו. ונזכרתי כי מישהו בקהל שאל אותו: מה דעתך על כך שהעם ההיודי חושב שהוא העם הנבחר. ואיך הקהל במקום נדם. ואיך שהוא חייך בחיוך המדהים שלו ואמר: 'הלוואי וכל אומה היתה חושבת שהיא עם נבחר. העולם היה נראה יותר טוב. רק שלא נשכח את הענווה וההומור'. דברים אלו מאוד ריגשו אותי בזמנו.
'אתה רוצה טוק טוק שאלו אותי המוני הנהגים בכניסה למקלוד גאנג'. ובניגוד להרגלי, אמרתי לעצמי שאלך ברגל לבאגסו. וביער השקט עם תנועת קופים עירה, חשבתי על המפגש,הנעימות, ועל ההבדלים. הניואנסים הקטנים גדולים. שאולי באמת מה שאמרתי לו על מערכות יחסים, זה אכן שורש ההבדל.
שהרבה לפני מרטין בובר ותורת הדיאלוג, יש משהו בתשתית של הסיפור היהודי , שהוא קשור בשיח, בתקשורת, מפגש עיניים, במחלוקת, במגע. זכרתי הרגע שאמרתי לו במפגש ,שבעיני רגע הברכה אינו התחושה הפנימית של אדם המרגיש השפע באישיותו , אלא רגע מסירת השפע לאחר.
שמהות האדם בעיני זה היכולת להעביר השפע בדיוק הנכון. העברת שפע חזקה מדי, יכולה להיות חוייה כוחנית, וחלשה מדי- פשוט חסרת משמעות. שזה באמת תורת הברכה על רגל אחת.
יהי רצון שנזכה לגשמי ברכה, ולשפע נכון.