גם זו תורה הצריכה לימוד: *** בתלמוד

או: גם זו תורה היא ולימוד היא צריכה

הנושא הזה הוא מה שמכנים ל"מבוגרים בלבד". ליתר דיוק, למי שיש לו פת בסלו, כלומר לאדם נשוי. אמנם איני יכול למנוע משום אדם לקרוא כאן, שהרי הדברים נכתבים ברשות הרבים. וחזקה על דברי תורה שאינם מקבלים טומאה ואינם גורמים לטומאה, ואדרבה, יש בהם חכמה רבה. אבל הנושא רגיש ביותר.

ראו, הוזהרתם.

הדיון שלנו מתמקד בעצות שנתן רב חסדא. מן הראוי לספק כמה פרטים. לקחתים מן האנציקלופדיה המאד מומלצת של מרגליות (אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים). יש לו ערך ארוך מאד על רב חסדא (כרך א' עמ' 371 ואילך).

רב חסדא היה "מגדולי אמוראי בבל". כהן היה. עיקר לימודו היה אצל רב הונא. נחשב בין "חסידי בבל". לפי אגרת רב שרירא גאון נבחר לראשות ישיבת סורא שבנה אותה מחדש. רבא ורמי בר חמא, החריף הידוע, היו מתלמידיו.

בצעירותו היה עני מאד ואפילו קיצץ באכילת ירק כדי שלא יבוא לאכול יותר מדי. לימים התעשר מאד מעשיית שכר.

אמנם מעניין שרבא ביקש שלושה דברים: חכמתו של רב הונא, עושרו של רב חסדא, ומידת הענוה של רבה בר רב הונא, ומדוע בחר ליטול מרב חסדא דווקא מידה זו? ולא נקט למשל את שלוש המעלות ברב חסדא עצמו?

 היו לו שתי בנות שנישאו למר עוקבא בר חמא ולרמי בר חמא. האחרונה התאלמנה ונישאה שוב לרבא, שהחשיב אותה ביותר. והיא ראויה לדיון בפני עצמה.

מעניין שעליהן אמר רב חסדא שהן חשובות לו יותר מבנים. (ב"ב קמא א) וזו נקודה חשובה להמשך.

הוא היה מלמד לא רק תורה אלא גם עצות מעשיות לחיים. כאשר אחד מתלמידיו תהה על כך שמלמדו דברים כאלו, הוכיחו אביו שזה חלק מהתורה. גם זה מבוא חשוב למה שיובא לקמן.

יש להדגיש שיש לו מימרות בנושא צניעות. "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גהנום" (שבת לג א). "זנות וכעס בבית כתולעת לשומשמין" (סוטה ג ב). ואף הזהיר שאל יטיל אדם אימה יתירה בביתו. כלומר ענינים של שלום בית ושל זוגיות כפי שאנו קוראים לה העסיקו אותו בשיעוריו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מי שיכול להביא משאר המפרשים שהוזכרו שם בשוטנשטיין הע' 30, הרי זה משובח.

ואלו הם:

מעשה רוקח על אבן העזר שם.

חידושי רבי אליעזר משה הורוויץ

מרומי שדה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ואמנם פירוש הר"ן משלב את יתרונו של פירוש הריטב"א כשהוא עדיין מקבל את דברי רש"י אך מסלק את הקושי כיצד אמר רב חסדא את הדברים. לפי פירושו, זו היתה כוונתו אך נתן להן להבין מעצמן בכך שהראה להן שאדם מחשיב את מה שקשה להשיגו והוא מצטער עד שיקבלנו.

זו לשונו:

חידושי הר"ן מסכת שבת דף קמ עמוד ב

נקט מרגניתא בחדא ידא וכוורא בחדא ידא וכו'. כלומר פעם א' כשבא רב חסדא לביתו תפש בידו א' מרגלית ובידו אחרת פחם והראה לבנותיו המרגלית לאלתר והפחם לא הראה להן והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה ומצטערות לראותו וכשנצטערו הרבה הראה להן להודיען שדבר הצנוע אדם מחבבו יותר והוא רמז להן המרגלית לשדים והפחם לאותו מקום ושיהו צנועות שלא להראותן לשום אדם ושלא יזדקקו מיד לבעליהן עד שיתרבה תאותן ויצטערו עליהן וכמו שפירש"י ז"ל:

את דברי המאירי כבר העתיק מואדיב ורק דילג על המילים האחרונות. לאחר איזכור "יש מפרשים בדרך אחרת" מוסיף המאירי: "וזו עיקר" כלומר דוחה את דברי רש"י ושיטתו כאן. ומסתבר לי שהמאירי לא סבר שרב חסדא יכול היה לומר מה שמייחס לו רש"י (וכפי שנכשלתי אני לרוץ בעקבותיו בלי ביקורת). ואמנם יש לדון מפני מה לא היה המאירי שבע רצון מן הפירוש הזה. האם בגלל שזה לא נכון להלכה כי נכון יותר כהרמב"ם למשל, או בגלל שלא מסתבר שהגמרא תדון בכך במפורש, או שלא מסתבר שרב חסדא ישוחח על כך בגלוי עם בנותיו (כפי שהערתי לעיל שקשה מאד להאמין שאב יכול לדבר כך בגלוי ועוד אב כרב חסדא).

***

הריטב"א הולך בדרכו של המאירי ולדעתי פירושו טוב משלו.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קמ עמוד ב

הא דאמרינן לעיל נקיט מרגניתא בחדא ידא וכובא בחדא ידא. פי' כי פעם אחת רצה ללמד להם מדת הצניעות שהיא טובה, ונטל מרגלית [בידו] אחת ובידו השנית נתן פחם, והמרגלית הראה להם לאלתר והפחם לא הראה להם, והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה והיו מצטערות לראותו וכד אצטערן הדר אחוי להו, להודיעך שהדבר הצנוע אדם מחבבו יותר, והיינו דאמר להו קא חזיתון כמה חביב מאן דצניע, וכן גורסין הגאונים ז"ל, וכן פירשו מקצתם, ורש"י ז"ל אינו גורס כן ואין פירושו מחוור כלל.

וגם הוא כמובן חולק על רש"י ואף מעיר עליו שפירושו "אינו מחוור" שזו לשון קשה.