כל פעם מחדש
הדבר הראשון שראתה היה ארגזים. חומים, רבועים, נוקשים. על חלקם היו עוד שרידי ניר דבק חומים ועקשנים.
הדבר השני היה דף לבן, כתוב אותיות קטנות וצפופות. בתחתיתו היו כמה חתימות.
את הדְבָרוֹן השלישי שזחל בין הארגזים היא הרימה, עטפה בחיבוק והדביקה נשיקה גדולה. "אהרנוש, אולי לך יש מושג מה הולך כאן?" הוא רק משך את שערה באצבעות קטנות ושמנמנות וצחק.
זרקה את התיק לכוון הפינה. הוא פגע במגדל קוביות שנפלו ברעש. אהרן התחיל לבכות. מתוך המטבח יצאה אישה. לבושה חליפה חומה שעיטורים תכולים בשוליה. שרשרת פנינים. פאה מסורקת היטב. אמא.
"שלום תמר, איך היה בסמינר?"
תמר נגעה בארגז חום אחד. "אמא, מה זה? פתחנו סופר?"
אמה הנידה ראשה ימין ושמאל. פניה היו שלווים, אבל תמר כבר הכירה את הפה שקצותיו מתוחים מעט. כמו שנראתה כשאמרה לה תמר שהיא רוצה להתחיל שידוכים.
"אנחנו עוברים דירה."
עוברים די- מה??? איך? מתי?
"למה?" אמה הסתובבה. "אבא ידבר איתך כשהוא יחזור." היא נכנסה אל המטבח.
תמר צנחה על הכסא הקרוב ביותר.
במטבח נקצצו ירקות דק דק.
הם בחובות? מישהו חולה?
קרש החיתוך נפל ברעש על הרצפה.
מישהו יודע על דוד. שטויות. בקושי היא יודעת עליו...
שאבא יגיע כבר. למה אמא לא אומרת כלום?
הדלת חרקה. כובע שחור, זקן ארוך, החיוך הכי חם ואוהב בעולם שהיא מכירה. אבא.
הוא פילס דרכו בזהירות במדבר הקרטונים. תמר התקרבה אליו, בידיה כוס לימונדה קרה ומרעננת. "שתה, אבא." הושיטה שתי ידיים. אחת לכובע, אחת לחליפה. הטקס הקטן הקבוע של שניהם.
"אבא", היא הרימה אליו מבט. "לאן אנחנו עוברים?"
הוא הישיר אליה מבט חום וישיר. "גם אני לא יודע."
*
הרחוב סבל ממשקל יתר. יותר מדי אנשים. וחנויות. ורעש.
היא הלכה במהירות, מנסה לא לחשוב על כמות הדברים המבלבלים שקרו לה ב24 שעות האחרונות. אתמול המעבר דירה המוזר הזה, הבוקר היתה זו נחמי במצב רוח משונה, מדוכדך כזה.
עצרה. מקצה הרחוב התקדם מישהו בהליכה מוכרת, בטוחה, אצילית.
בלי להתכוון החליקה את שערותיה.
כל יום היא רואה אותו כאן. תמיד עם ספר מתחת ידו, וחיוך קטן מאחורי מבטו המהורהר.
היא המשיכה לפסוע בצעדים קטנים. עגלת תאומים חסמה את רוב המדרכה. היא נסתה להשתחל במעבר הצר שנשאר וכמעט התנגשה בו.
הוא חייך אליה. "סליחה." קולו היה עדין כמו פניו.
לחייה נצבעו בורוד. היא השפילה מבט והמשיכה לצעוד.
הדלת נסגרה מאחוריה ברעש. התיק נזרק לפינה. היא צריכה שקט. וחושך.
הסלון הגדול, המואר כל כך תמיד, היה אפל.
על הרצפה ישב אבא, סביבו שבעה ילדים, שנראו כמו תלמידים תימנים בשיעור עם ה'מורי'.
אבא ניגן בקול חרישי "הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית ה' תחת יריעות"
תמר נעמדה מאחוריו בשקט. הוא ישב מושפל מבט. "ככה אמר דוד המלך. ככה אמרו אנשים צדיקים בכל הדורות, עזבו הכל ועלו לאדמות השוממות של ארץ ישראל. ככה."
לצידו של אבא ישבה מירי, שערה השחור משתפל על פניה כמו וילון דקיק. "אז מה נעשה, אבא?"
שלוימי בן ה 11 התרומם. "אני מוכן לבנות את בית המקדש!"
אבא צחק צחוק עצוב. "הלואי, חמוד. הלואי שנזכה לבנות אותו מהר מהר. אבל בינתיים יש לנו מה לעשות."
תמר עצרה את נשימתה.
"לנסות לישב את ארץ ישראל. לבני ברק יש מי שדואג כבר."
אמא הגיעה מהמטבח, בידיה צלחת עוגיות חמאה, רכות ונימוחות. כמו להקת ציפורים התנפלו כולם על המגש. אחד אחרי השני צעקו כולם את הברכה, ומקהלת ציוצים ענתה אמן.
תמר הביטה על אחיה. בעיני כולם ראתה התלהבות. ציפיה. התרגשות.
והיא?
היא היתה המומה מכדי לדבר,
מכדי לחשוב,
מכדי להרגיש.
*
"קרוואן, לא פחות ולא יותר! מה עוד? סנדלים תנ"כיות וכיפה סרוגה?"
אביה הסתכל עליה במבט שאמר- הגזמת. "תמר, אני שומע זלזול בקול שלך!"
היא משכה בכתפיה. "לא אכפת לי, אני.. אני לא..."
"את מה? תשארי בבית הריק?"
"אני.. אגור אצל חברה. או.. בפנימיה."
או אתחתן. חשבה ולא העזה לומר.
*
האויר היה כמו דמעות. שקוף, צלול, מלוח. גלגלי המשאית ציירו שבילים באדמה היבשה, המתפוררת.
האופק היה מחולק לשניים. ארץ ושמיים. וקרוואן אחד שלא קשור לכלום. וערמות ערמות של ארגזים, עומדים צפופים בצילו.
סביב גבר גבוה קפצו בהתרגשות המון ילדים. אבא שלה, אחים שלה.
אמא כבר היתה בתוך הקרוואן. מנסה להסביר לפועלים איך מכניסים לקרוואן תכולה של בית.
תמר התכופפה אל האדמה. שום צמח, שום פרח, שום גבעול.
יד גדולה הונחה על כתפה, מחבקת, מנחמת. "שומם כאן, תמר. הארץ שלנו מחכה לבניה, שיבואו, שיגאלו אותה." אבא חייך אליה בבטחון, והיא לא יכלה שלא להחזיר אליו חיוך.
*
הקרוואן היה קטן והחצר היתה גדולה. ודוד ויהונתן עדרו אותה כל היום. וכל היום שאחריו. וביום שאחר כך זרע אבא שורות- שורות של זרעים, וכיסה אותן באדמה הכהה. ואז נאספו כולם בשדה הריק, ונשאו עיניים אל השמיים הבהירים.
והגשם הגיע.
ורקד על גג הקרוואן, באלפי רגליים זעירות, מתרוננות, וזלג על פניה של תמר שישבה ליד החלון, והשקה את כל הזרעים הקטנים, החוששים.
*
"אבא, אמא, אני לא יכולה יותר. כל יום לנסוע לסמינר, ולחזור מאוחר בלילה. ומפחיד פה, זו לא בני ברק."
אבא ישב במטבח ואכל אורז.
אמא עמדה ליד סיר המרק, מערבבת בלי הפסקה. "מה את מציעה?"
"לישון בבני ברק, אצל סבתא, או אצל נחמי במשך השבוע, ולחזור לשבת."
כך לא תצטרך להגיע כל יום ובוץ בנעליה. כך תוכל להיות קצת עם נחמי.
כך תוכל, אולי, לפעמים, לראות אותו.
*
הצלצול נדנד שוב, ושוב, ולא עזב. כמו זבוב.
הוא הכאיב לאוזניה של תמר.
אספה מחברות ורדרדות אל תיק בהיר.
נחמי הביטה בה בשאלה. "את באה אלי?"
תמר נשכה את שפתיה. אבא ואמא לא אמרו לה כלום הבוקר. רק הביטו בה, כשדחסה לשקית קטנה מברשת שיניים, כתונת, ואת תיק האיפור שלה, שקבלה מהם ביום הולדתה. היא עמדה ליד השולחן הירוק, המשופשף, ולא ידעה מה לעשות.
נחמי הניחה יד על כתפה. "את לא חייבת להחליט עכשיו. בואי אלי, ואם תרצי לחזור- תסעי באוטובוס הבא."
תמר חייכה אליה. "את מבינה אותי כל כך. אבל... אני צריכה ללכת לכמה דקות, ואחר כך אני אבוא אלייך. טוב?"
*
הרחוב היה רועש וצפוף אפילו יותר מהרגיל.
ואנשים רצו כל הזמן ודברו בקולות צועקים ולחוצים. שלט מעוטר בכתום הכריז על ערב למען ההתישבות בארץ ישראל. היא הפנתה לו את גבה.
ליד חלון ראווה אחד נעצרה.
בחורה יפה, עם שער חום בהיר, ופה אדום ושתקן הסתכלה עליה במבט מהורהר.
בלי להתכוון עלה חיוך על פניה.
היא הפנתה את מבטה וראתה אותו.
הולך, כמו בכל יום, פאות רכות ממסגרות פנים עדינות. ספר קודש בידו.
הלב שלה התכווץ. היא התגעגעה אליו. איך אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים?
התקדמה כמה צעדים, לכוון סמטא צדדית, ריקה, לא מזיזה את עיניה מדמותו התמירה. לבה נעצר.
הוא נכנס גם אל הסמטא. רק צעדיו השמיעו נקישות על המדרכה, ולבה פעם באותו קצב. הוא התקרב אליה, חייך חיוך קטן ואמר לה- "הרבה זמן לא עברת כאן. דאגתי לך".
היא לא היתה מסוגלת לענות. משהו גדול, מתוק ורועד מילא את גרונה, את ליבה. אבל כמה מילים פילסו את דרכן החוצה. "עברנו דירה".
מבטו היה... מאוכזב??
"לאן?"
היא השפילה מבט. לקרוואן, באמצע שומקום. כמו... כמו נוודים.
"אני, בכל אופן, נשאר כאן בינתיים." הוא חייך אליה שוב, והמשיך לפסוע לאורך הרחוב השקט.
תמר נשארה לעמוד שם, לחייה צבועות ורוד עדין, ולא היה לה מושג כמה מתוקה ואבודה היא נראית.
*
הבית של נחמי היה כמוה- שקט, מכיל, תמיד נמצא שם כשצריכים אותו. היא דילגה את המדרגות, ודפקה פעמיים.
קול פסיעות התקרב עד מעבר לדלת הסגורה. היא נפתחה.
נחמי עמדה שם. "איזה כיף לי שהגעת אלי."
תמר נשמה עמוק. "אני חייבת לספר לך משהו."
*
בכיסו של אבא רטט הפלאפון. אין ברירה, אין בקרוואן חיבור לטלפון.
"שלום אבא, זו תמר. אני אצל נחמי. להתראות"
ניתוק.
הוא נאנח וחייך. כשהילדים שלך קטנים- אתה מנסה ללמד אותם ללכת לבד. לפעמים, כשהם גדלים, מתגנבות אליך מחשבות חרטה זדוניות.
הוא נפנף בידו, כמו מגרש אותן.
*
תמר עמדה במסדרון השקט, מחזיקה את שפופרת הטלפון הציבורי, לוחשת אל תוכה. "מה רציתם?" פסיעות רגליים מהירות, קוביות נשפכות על הרצפה האפורה. צחוק. היכן קולות של חיתוכים, תסיסה של מאכלים על האש?
"תמר, אנחנו בבעיה."
"מה???"
"אין מים, אין חשמל."
"טוב לדעת שהיה". תמר ניסתה להסתיר את ה.. תחושת ניתוק? געגוע?
"את לא נמצאת, לא מתקשרת." גם אמא ניסתה להסתיר את תחושות הניתוק והגעגוע. אבל הן התעופפו את כל הדרך מהמאחז השומרוני אל בני ברק, מנקרות את תמר נקירות קטנות, כואבות מאד.
"היה לנו חיבור, ניתקו אותו."
בעל אלפי רגליים קרות ומבחילות, זחל המתח אל תמר. "מה עושים?"
אנחה. "אין לי מושג."
תמר התנערה. "אמא, אל תדאגי. השבת- עלי."
הניחה את השפופרת, נשכה שפתיים. אפשרויות. לקנות הכל מוכן. עיקמה פה. אם יש דבר שאבא שונא- זה אוכל מוכן. מתובל מדי, מבושל מדי. לא אמיתי, פשוט לא אמיתי.
ל...הכין אצל נחמי? אין מצב לבקש ממנה דבר כזה.
חזרה לכיתה. התישבה במקומה. דחיפה קטנה. "מה קורה?" נחמי, עם דאגה גדולה בעיניה. נשכה שוב שפתיים. לא לומר לה? לא מסוגלת. לומר לה? לתת לה להבין שהיא הפתרון היחיד שיש? היא לא יכולה להכביד עליה כל כך. ואם היא לא תסכים? צביטה קטנה בלבה אמרה לה שיהיה לה אכפת. טיפונת.
*
היא אמרה שלא. והיא גם חייבת, ממש חייבת ללכת הביתה.
"זה בסדר, נחמי, באמת!"
נחמי עשתה פרצוף עצוב. "הלואי שיכולת לעזור לך"
תמר חייכה. "את יודעת, חשבתי שאם תגידי לא- אתאכזב. אבל גיליתי שיש לך עוד דרכים לעזור לי."
הן שתקו לכמה שניות.
"להלוות לך כסף, למשל?"
