מה זה בעצם הוספיס בית?
בהוספיס בית אנחנו מאפשרים לאנשים שאובחנו במחלות חשוכות מרפא ומצויים בשלב הסופי של המחלה לסיים את חייהם בכבוד ובבית. כל מטופל מקבל טלפון של רופאים, אחים ואחיות ועובדים סוציאליים שזמינים לו 24/7. הם מגיעים שלוש פעמים בשבוע וזמינים לביקורים על כל קריאה. אנחנו נותנים כל טיפול שקיים ברפואה והוא חוקי ולגיטימי ומאפשר לאנשים להיפרד מהחיים, מהמשפחה ומהחברים. לעשות את זה במינימום סבל, מוקפים באנשים שהם אוהבים, במיטתם, בביתם.
בכמה זמן מדובר, לערך?
ממוצע של שהייה בהוספיס בית הוא בערך שלושה שבועות וחצי.
אתה פוגש את האנשים לאחר שהם כבר עברו את כל שלבי ההתמודדות עם הידיעה.
כן ולא. לא אחת אנחנו מגיעים, וכבר יש את הסצנה הידועה בסלון, כשמישהו עוצר אותנו ואומר “לפני שאתה נכנס לחדר השינה, הוא לא יודע כלום ואל תגיד לו כלום, אסור שהוא יידע, זה יגמור אותו”.
ומה באמת עושים אז?
את הפשרה הנכונה. זו גם תובנה רגשית. אתה אומר למשפחה “אני לא אטיח שום מידע רפואי בפני החולה, אבל כל שאלה ישירה שתישאל תיענה בתשובה ישירה. אם מישהו ישאל אותי “האם אני עומד למות”, התשובה תהיה כן. “האם מה שיש לי זה סרטן”, התשובה תהיה כן. כי הניסיון שלנו מראה שלמעט מטופלים הסובלים מפיגור, וגם כאלה היו לנו - כולם, כולל ילדים בני שש, יודעים שהם הולכים למות.
מה שאנחנו מנסים להבהיר למשפחה זה שאם החולה לא רוצה לדעת, זו זכותו. אבל אם מטופל זורק את השאלה הזאת לאוויר, ואומר “אני הולך למות”, או “הלוואי שזה היה נגמר כבר”, זו קריאה להיכנס דרך הדלת הפתוחה הזאת. והדבר הכי גרוע שהמשפחה יכולה לעשות בנקודה הזאת זה להגיד “מה פתאום, יהיה בסדר, בעזרת השם אתה תבריא”. מה שמשפחה בריאה צריכה לעשות זה להגיד “אנחנו יודעים. אנחנו איתך לאורך כל הדרך. אנחנו פה ומה שתרצה שנעשה, זה מה שיקרה”. ואז אפשר להתקדם לפרידה. להעלות זיכרונות. לברר סוגיות לא פתורות. לומר תודה, שזה משהו נורא חשוב. פשוט להגיד “אמא, תודה”. לפתוח אלבומי תמונות, להגיד “אתה זוכר את הטיול הזה והזה”. ובמקרים יותר קיצוניים, כמו למשל של הורים מאוד צעירים, כשיש ילדים קטנים בבית, עושים פרידה בשלט רחוק. כותבים מכתבים שהילדה בת השלוש תוכל לקרוא בגיל 18 ולהגיד “ככה אמא רצתה שאני אגדל”. וכשעושים את זה אין לזה מחיר. כשלא מאפשרים פרידה ועסוקים בהשתקות והסתרות וטיוח, לא מתוך כוונות רעות כמובן, זה להוסיף חטא על פשע. ואת זה, כשמנסים להשתיק אותנו בסלון, אנחנו מנסים להסביר. אבל אם אין פרטנר, אנחנו מצייתים לקוד הפנימי שלנו, כל עוד נשאלת שאלה ישירה, היא נענית.
מה אומרים לחולה? איך מקבלים אותו?
אני אומר שקוראים לי רוני ואני רופא בתחום שעוזר לאנשים להרגיש טוב בבית. ככה אני מגדיר את זה. שאני אהיה זמין לו 24 שעות ושאעשה הכל כדי שהוא יוכל להישאר בבית כל עוד ירצה בכך. ואז, אם הוא שואל אותי ישירות “עד המוות?” אני עונה “כן. עד המוות”. ושאני אעשה הכל כדי שיהיה לו הכי נוח ומינימום סבל כדי שהוא יוכל לעשות את כל הדברים שהוא צריך לעשות עכשיו. בזמן שיש לו. בדרך כלל אנשים לוקחים את זה משם כדי לשאול שאלות נוקבות כמו “כמה זמן עוד נשאר לי”, “איך ייראה המוות שלי”, “איך מתים”.
איך עונים על שאלה כזו בכלל?
לשאלה איך ייראה המוות אני אומר שנעשה הכל כדי שהוא יהיה הכי שליו ושאנחנו יכולים לעשות את זה. נותן לו תחושה מאוד חזקה של ביטחון.
ואיך מתים?
אני משתמש בהרבה הומור. אני אומר שזה הרבה פחות דרמטי מקרב יריות במערב הפרוע. אין פרפורים ודם משפריץ וכל מיני דברים כאלה. המוות הוא בדרך כלל מאוד שליו, הוא נעשה מתוך שקיעה לתוך שינה עמוקה ובסופו של דבר נפרדים מהעולם.
ואם מישהו אומר לך “אני פוחד מאוד”.
אני אומר שאני מבין את זה. ואני שואל ממה פוחדים. מה הדבר שהכי מפחיד. בדרך כלל זה הסבל. ואז אני אומר להם “זה לא יקרה”.
רגעים כל כך קשים, הרגעים האלה שאתה מתאר. לחשוב שהם חלק מהיום־יום שלך.
להפך. נגיד שאני מגיע למישהו לפגישה ראשונה. הוא שוכב במיטה. כאוב מאוד. אמרו לו כבר לפני שבועיים שאין לו מה להגיע יותר למחלקה האונקולוגית. שיבוא מישהו הביתה. והוא חושש מאוד מהמפגש הזה. והוא שואל שאלות ואני עונה לו, ובמקביל אני כבר נותן לו קצת סירופ לשתות, עם תרופה שמאלחשת את הכאב, מוצא פתרון לבחילה. כשאני יוצא משם, הוא פחות כאוב, נושם יותר בקלות, יכול לשבת במיטה או לעבור לסלון, ויודע שמישהו, בכל רגע נתון ובכל שעה, ירים את הטלפון ויעזור לו לא לסבול. אז למה זה מפגש עצוב? זה מפגש מדהים. אתה בא לאנשים שמתפתלים מייסורי גוף או נפש, והם יוצאים מחוזקים, הם מרגישים יותר טוב, הם יכולים להתמקד בכאן ובעכשיו שלהם.
איך התגלגלת לתחום הזה?
במהלך ההתמחות שלי ברפואת משפחה פגשתי מטופלת, אחות במקצועה, שאובחנה כחולה בסרטן הלבלב, בשלבים מתקדמים. היא לא רצתה לקבל טיפולים אונקולוגיים, כי היא הבינה את חומרת מצבה, ואחת הסיטואציות שממש הפילה לי את האסימון היתה שכשהבטתי עליה באמפתיה רבה ושאלתי אותה איך עוברת התקופה. היא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה לי “תשמע, זו התקופה הכי מדהימה בחיי. לא ידעתי איזה חברים טובים יש לי, ומשפחה נהדרת, והילדים שלי. זה ברור לי שאני הולכת למות ואני הולכת לעשות את זה בדרך הכי טובה שיש”. זה פשוט הפיל אותי מהכיסא. כמי שחונך על ברכי הרפואה המערבית, שלפיה מוות שווה כישלון, היא פשוט פקחה לי את העיניים להבין שהמוות הוא חלק מהחיים.
כל הרפואה התומכת בעצם חותרת תחת הנחות היסוד של הרפואה - מוות שווה כישלון. טיפול מטרתו להבריא.
נכון. והיום אני יכול להגיד בצורה מאוד ברורה שיש לנו מאה אחוז תמותה, ללא עוררין, וכמעט מאה אחוז שביעות רצון. שזה פרדוקס. כי אנשים מתים כל הזמן, וכל הזמן אנחנו מקבלים מכתבי תודה. תראי, אנחנו לא איבחנו את המחלה. לא היינו חלק מהצוות שטיפל. לא כשלנו, במרכאות, בטיפול שלנו.
לא הייתם שם כל עוד היתה תקווה.
נכון. אנחנו נכנסים לתמונה כשהחולה והמשפחה מבינים שהחולה הולך למות ומבקשים לעשות את זה בבית. אנחנו מאפשרים להם את זה, וזו תחושת סיפוק מקצועית, רפואית ואנושית מהמעלה הראשונה.
אתה יכול לנסות להבין מה משך אותך לתחום הזה?
כל מי שמתחבר לתחום הזה מרגיש שזו שריטה. אתה מרגיש מאוד מאוד בנוח במחיצת האדם הגוסס. אתה מרגיש שיש לך יכולת לעשות הבדל משמעותי באופן שבו המוות שלהם ייראה. זה 99.9% מבט, מגע יד, טון דיבור, היכולת לתת תחושת ביטחון אדירה שאנחנו פה, ואנחנו נהיה פה, וזה בסדר, אפשר להיפרד, אפשר לעזוב, וזה טבעי. ובוא נתרחק עכשיו מהתרופה, ההקרנה או הטיפול, ונתמקד בליטוף, בפרידה ובדיבור, בתודה, בסיכום.
צריך אינטליגנציה רגשית מאוד מפותחת. המון אמפתיה.
ללא ספק. וצריך גם לאהוב את זה. להאמין ולהבין שהמוות פה הוא לא העניין. הפרידה היא העניין. תראי, הסיטואציה הזאת של מישהו שהולך למות בבית מביאה את כל המשפחה למין שפיץ.
לנקודת קיצון. ושם אתה נכנס לבית.
כן. בנקודת הקיצון משפחות שלא מתפקדות טוב פשוט מתפוצצות כמו פצצת אטום. במצב כזה צריך להיות בעל יכולות מספיק גבוהות לאסוף את כולם ולהגיד - “בואו נתרכז במה שחשוב עכשיו. לכם יהיה קשה, בטוח. אבל מה שחשוב זה שלמטופל עצמו יהיה הכי קל”. לפעמים אתה נכנס לבית, ו אנשים יושבים בסלון. שכנים, חברים, משפחה מורחבת, ובמרכז יושב איש אחד על כורסה. וכולם שואלים וכולם מייעצים וכולם חוששים, וכל אחד רוצה להראות שהוא הכי דואג מכולם ומהסיטואציה הזאת אתה צריך לצאת במצב שאתה אומר לחולה “אתה לא תלך יותר לבית החולים, אתה תסיים את חייך כאן בבית”. ושכולם ייצאו בתחושה של “וואללה, זה מה שצריך לעשות”. וזו אמנות.
חשבתי על זה הרבה. שאתה והצוות מגיעים לאינטימיות מאוד קיצונית עם המשפחה.
אין גדולה מזו.
כן. ואז נפרדות דרכיכם. תוך שעות. איך זה עובד, המעבר הזה?
זה עובר באופן מאוד שונה גם על המשפחות וגם על המטפלים. יש לנו בצוות אנשים שלא מסוגלים לא ללכת להלוויה ולשבעה. אני, למשל, לא הולך.
למה?
כמו שאני מרגיש מאוד בנוח לצד האדם הגוסס, אני מרגיש כמו דג מחוץ למים בשבעה או בהלוויה.
למה?
קודם כל כשאני הולך לשבעה, אז כל תשומת הלב בחדר מופנית אוטומטית אלי. מיד כולם נכנסים לאיך היה, תתאר עוד פעם, מה היה. ואני לא יכול להיות בנקודה הזאת. לא עומד בזה. וההלוויה זו שריטה אישית שלי, אני לא מוצא את עצמי בהלוויות.
איך אתה חושב שהשתנית בעקבות העבודה הזאת? מה למדת מהמטופלים שלך?
הפרופורציות בחיים מאוד מאוד התחדדו. אני מודע לזה שבכל רגע נתון חיי יכולים להשתנות ב� מעלות. ולכן כל הזמן יש בי רצון להגשים פנטזיות, לא לדחות כלום. ומצד שני לגדל את המשפחה שלי בצורה כזו שהיא תדע לתמוך ולהתלכד ברגעים קשים.
אתה מכין אותם לעמוד במשאות כבדים.
זו ראייה לעתיד של איך לגדל את הילדים - הכבוד, המחויבות ההדדית, טיפוח הקשר ביניהם כאחים, חריצות, נדיבות, אלה הדברים שאני רוצה להשאיר אחרַי. זה העתיד. וכאן ועכשיו זה להחליט שאנחנו רוצים לנסוע לטרק בנפאל, ולארוז את כל המשפחה ולנסוע לטרק בנפאל, או להחליט שאנחנו עוברים עכשיו למושב ומגדלים זיתים. לשלם את המחירים עכשיו בשביל להגשים את הפנטזיות עכשיו. כי כל כך הרבה פעמים אני נתקל באנשים שאומרים “לו רק יכולתי”. ואין אף פעם זמן טוב לסיים את החיים. זה מגיע כשבדיוק נולדים הילדים. או בדיוק כשיצאנו לפנסיה אחרי שעבדנו כמו חמורים כל החיים. והפנטזיה היא באמת, בכל רגע נתון, להסתכל על החיים ולהגיד “אם זה היה נגמר עכשיו, הייתי אומר שאני שמח עם מה שעשיתי”.
למעשה אתה כל הזמן מתכונן למותך שלך.
כן. נכון. אבל בקבלה מלאה.
תשמע, אנחנו מדברים ואני ממשיכה לבכות בגלל האם שכותבת מכתב לילדה שלא תזכור אותה. איך מגיעים אחר כך הביתה, צופים בדרבי, מכינים חביתה?
כי יש תחושה מאוד חזקה שבעוד 18 שנה, כשהילדה הזאת תקרא את המכתב, היא תכיר לנו תודה ענקית.
וזה מפצה על זה? באמת?
לגמרי. חד משמעית. אני לא יכול לשלוט במוות. אני כן יכול לשלוט באיך הוא נראה. ולכן זו תחושת כוח מאוד חזקה כשאתה חוזר הביתה וראית אם גוססת שכותבת מכתב לילדיה, ואתה אומר לעצמך - היה לי יום טוב היום. כי עשיתי הבדל משמעותי בחיי האנשים האלה. לקחתי סיטואציה נוראה ובלתי אפשרית והפכתי אותה לחוויה עצובה, אבל שאנשים יוצאים ממנה שלמים, בתחושה שהם סגרו מעגל. אין להם את הקטע של “אם רק היו לי חמש דקות הייתי עושה כך וכך”, שזה משהו שחופר בנשמתם כל החיים אחר כך. כל המהות של ההוספיס, של השליטה בכאב, בבחילה, בדיכאון, ובקושי בשינה, כל זה נועד אך ורק לאפשר מערכת מספיק רגועה בשביל לעשות את הקלוז’ר.
ויש פעמים שאתה לא מצליח לעשות את ההפרדה? שזה לא מספיק, הידיעה שעשית כל מה שיכולת?
אני בוכה כל הזמן. אני פשוט בוכה כל הזמן. לא בבית. שם. בסיטואציה של המשפחה עצמה. זה אף פעם לא יפסיק להיות עצוב. השאלה אם זה עצב בריא, נכון, שממוקד בעובדה שעכשיו מת לי אהובי, או אם אני בוכה בגלל כל מה שברקע, כי לא אמרתי דברים, כי לא סגרתי סוגיות, כי אני אבל רק על עצמי. אבל ברוב המקרים אנחנו יוצאים בתחושה שנקרע הלב, אבל לפחות עשינו את ההבדל.
זו רציונליזציה.
חד משמעית.
והיא יכולה לגבור על הרגעים הקשים הללו?
כן. היא גוברת. וזה אמיתי. לא הייתי יכול להמשיך לעשות אם זה היה מפרק אותי. צריך להיות שם בסיטואציה הזאת שאומרים לך תודה כדי להבין למה זה לא מפרק אותך. למה זה עצוב אבל נכון.
וכשהקלוז’ר הזה לא מתרחש?
אז עוד יותר עצוב לי. בשביל המטופלים, ברמה האישית. אני זוכר את עצמי לפני כמה שנים גוער - בעדינות - אבל גוער, בשתי בנות על כך שהן לא מטפלות באבא שלהן, והוא שוכב ככה זנוח בבית. והן תפסו אותי ואמרו לי - אתה יודע איך הוא התעלל בנו מינית כילדות? אל תחנך אותנו. שיגיד תודה שאנחנו בכלל פה עכשיו.
אלוהים.
כן. ותוסיפי על זה סכסוכים משפחתיים, ענייני ירושה, סוגיות לא פתורות, זו באמת מערבולת גדולה ורוחשת, אבל אם אתה מתמקד בדבר החשוב, שזה המטופל עצמו, כל כמה שהמערכת הזאת סואנת, אז אתה יכול לחלץ משהו טוב מהסיפור הזה. אגב, קורה לא מעט שאנחנו לא מצליחים, כי הבן־אדם עצמו הגיע אל מותו כשהוא לא מוכן בעליל.
מה זאת אומרת?
אנשים שהיו מסוכסכים עם חייהם מסוכסכים גם עם מותם. אנשים שעל פניו חייהם איומים, רבו עם כל העולם, עבדו בעבודה שלא סיפקה אותם, אין להם מעגלי חברים, אין להם מעגלי משפחה, מסיימים את חייהם בריב ובמדון במיטה לבדם, לא עוזבים את החיים. נאחזים בציפורניים.
אולי כי פתאום הם מבינים שיכלו לעשות הכל אחרת.
לגמרי. יש להם סוגיות אדירות שאינן פתורות. הם מרגישים צורך אדיר להישאר ולסגור את הסוגיות האלה, אבל אין להם את הכלים לעשות את זה וגם אין להם עם מי. אף אחד לא נשאר שם.
מניסיונך, הרוח גוברת על הגוף? אנשים שמחכים למשהו, שאוחזים במשהו, מצליחים למשוך עוד?
בטח שכן. אחת השאלות הקלאסיות שאנחנו שואלים את החולה היא מה השאיפות שלו באותו רגע ואם יש לו מטרות או יעדים כלשהם. וברגע שיש חתונה של נכד, בן שצריך להגיע מחו”ל, וכדומה, אנשים פשוט מחזיקים. לפעמים הם אפילו לא בהכרה, אבל מחזיקים. וברגע שהיעד הזה מושג, הם משחררים. אחד הכלים החזקים ביותר לאנשים שסובלים בסוף החיים, זה שבני המשפחה נאספים סביב המיטה ואומרים לו “אנחנו משחררים אותך. זה בסדר. אנחנו פה איתך. מותר לך לעזוב”. ואתה ממש רואה את הנשמה עוזבת דרך הפה.
תסביר.
במשפחות שבהן לא מספרים לחולה על מצבו, הוא גם לא אומר כמה הוא סובל כדי שהם לא ידאגו. משקיעים המון אנרגיה בהסתרה והיא גוזלת המון כוחות. וכשהצד החולה שומע מהמשפחה באופן ברור שהוא יכול לשחרר, זה כאילו שהנשמה יכולה לעוף, לא מעגנים אותה יותר לקרקע.
אני מנסה להבין למה כל כך קשה לי השיחה הזאת. אני חושבת שאני לא ממש פוחדת למות, אבל הסיטואציות שאתה מתאר, סיטואציות שבהן אנשים קרובים אלי מתים, מפחידות אותי.
נכון. תראי, איך מתו תמיד? בבית. בתוך השבט. בתוך הקהילה. זה היה חלק מהחיים. אנחנו הפכנו את המוות ללא לגיטימי.
בחשיבה המערבית.
נכון. כי הוא הפך למאוד מנוכר.
איך אתה תופס את המוות, ברמה הפילוסופית, לנוכח מה שאתה חווה בשנים האחרונות?
אני לא בטוח שיש לי בכלל רמה פילוסופית. אני תופס אותו כמובן מאליו. לא סוף החיים אלא חלק מהם. לגוף עצמו אין שום משמעות. המוות הוא בעיקר בתודעה של האנשים שהשארת מאחוריך. שם אתה בעצם מת.
שם אתה גם בעצם חי.
נכון. נכון. ולכן מה שמהותי פה זה לא ההלוויה, זה איך חיית את חייך ואיך סיימת אותם, איך המורשת שלך נותרה בקרב האנשים שהיית בקשר איתם.
אתה חושב שכעת יש לך כלים טובים יותר מלרוב האנשים בהתמודדות עם מוות? שלך, של אהוביך?
אני חושב שכן. אשתי אמרה לי פעם “כשאני אהיה חולה, אל תוותר עלי בקלות”. בגלל שהיא רואה שאני כל כך מחובר לצד הזה של ההוספיס, והמוות כביכול כל כך לא עושה עלי רושם. אני גם רואה איזו אי נוחות זה גורם לאנשים לדבר על מוות וכמה זה נושא לא סקסי. אבל אני מרגיש מאוד בנוח בעולם של המוות. אני חושש רק מהמוות הלא פתור. ההרס שזה ממיט על אנשים. כמה אנשים מסתובבים עם הפצע של החשבון הלא פתור שיש להם עם אבא שלהם, עם אמא שלהם, עם בן הזוג. וכמה זה מכתיב את האופן שבו הם מנהלים את חייהם.
השהות במחיצת אנשים הקרובים אל מותם. ספר לי עליה. מה למדת ממנה?
זה מדהים. אתה רואה אנשים שמקבלים את המוות של עצמם, שעשו פרידות יפות, שמבינים מה הולך לקרות, זה ממש להיות הבן־אדם הכי מזוכך בעולם. אתה לא רואה אנשים טהורים מאלו.
הם לא כאן ולא שם.
בדיוק. בעמדת הסתכלות מאוד גבוהה על העולם. הדוגמה הכי קיצונית מהזמן האחרון זו ענת גוב.
שהיתה חולה שלך.
כן. והיא באה עם אג’נדה ממש. אבל גם בלי להיות ענת גוב הרבה אנשים עושים את זה. מסתכלים בגאווה על מה שעשו בחייהם, על דור ההמשך, בלי סוגיות לא פתורות או סיבות לסכסוכים. הם הכי כנים בעולם, אומרים לאנשים את הדברים הכי בפנים. הם מסתכלים מרום כיסאם. ובדרך כלל יוצאות פנינים.
כלומר?
לא מזמן טיפלנו במשפחה חרדית מאוד, מאחת משכונות המצוקה של נתניה. החולה היה ילד בן עשר. הבית קטן מאוד, אבל הוא המשיך להתנהל. האמא עשתה הפרשת חלה, אנשים נכנסו ויצאו, לכל אחד היה מה להגיד, כמובן. והאבא התקשר אלי ערב אחד ואמר לי “רוני, אתה לא מאמין. יושבים פה עכשיו שני אברכים ומנגנים לו. הם באו, התחילו לנגן שירים עצובים, אמרתי להם ‘מה פתאום? שמחו את הילד. תעשו אותו שמח”. עכשיו, זה ילד שכבר שוכב מחוסר הכרה בבית, הוא כבר כל כך שקוע. ואני שמעתי את זה ופשוט התחלתי לבכות. ממש התפרקתי בטלפון. הנה, עכשיו אני בוכה שוב.
גם אני.
הלב שלך מתפוצץ. אלה אבא ואמא שהבינו מה חשוב - הילד שלהם. ואם יש לו איזושהי תודעה ששומעת, הוא שומע מוזיקה שמחה ולא שירי נכאים.
זה נעשה קל יותר, עם הזמן?
כן. כי אני מרגיש שאני יותר בשליטה על הסיטואציה.
יש מטופלים שקשה לשחרר? שנכנסים לך ללב?
יש. בטח. אחת מהן היתה בחורה צעירה, מבריקת־על. כשפגשתי אותה היא אמרה לי “רוני, אני רוצה שתעזור לי למות. אני כבר לא נראית כמו אשה, משפחה כבר לא תהיה לי, אני רקדנית וכבר לא ארקוד, אני חוקרת, אבל את הדוקטורט כבר לא אשלים. אין לי יותר ‘raison d’etre’". ניסיתי להבין ממנה מה יכול בכל זאת להיות מוטיבציה. והיא אמרה - לגמור את הדוקטורט. הצלחנו לייצב אותה מספיק כדי שתסיים את הדוקטורט, לאוניברסיטה יוקרתית, ותראה את האישור מהאוניברסיטה שהיא מקבלת אותו - ואז היא קרסה. איבדה כל מוטיבציה לחיות. עברו שלוש או ארבע שנים, והיא עדיין אצלי בראש.
מה עם המתות חסד?
אין שבוע שאנחנו לא מקבלים טלפונים - “תעזרו לי למות”.
ומה אתה חושב?
שאין סיבה. יש את כל הכלים החוקיים, האתיים והרפואיים לגרום לכך שאנשים יסיימו את חייהם בזמן שבו הם אמורים לסיים אותם ובמינימום סבל.
וכשמישהו, על ערש דווי, מבקש ממך?
אני מסביר שזה לא חוקי ושאין בזה צורך. אנשים הרי מבקשים את זה כשהם סובלים. מתקשר אליך מישהו עם כאבים של שמונה מתוך עשר והוא רוצה למות עכשיו. ואתה אומר לו, אני אפסיק לך את הכאב או את קוצר הנשימה או את ההקאות. אני לא אהרוג אותך בשביל זה.
מהי החוויה המרגשת ביותר שהיתה לך?
אני מאוד מתרגש כשאנשים מבקשים לברך אותי לפני מותם. בעיקר אנשים מסורתיים שרואים שאני חילוני אבל מזהים בעשייה הזאת משהו דתי, רוחני, שבין אדם לאדם. כשמברכים אותך או מלטפים אותך ומסתכלים לך בעיניים ואומרים לך תודה במובן הכי עמוק שיכול להיות. ואז אני בוכה. אני תמיד בוכה. כי אני מבין שהיה שווה. לפעמים אני יכול פשוט לחזור הביתה ולהגיד לאשתי, ככה אני רוצה. אמא שיושבת עם בנותיה על מיטת האב הגוסס, והם כולם ביחד מחזיקים את היד, נושמים את הנשימות ביחד, נותנים לזה להיות טבעי ונכון.
אתה הולך לטיפול?
לא.
אף פעם לא הלכת?
הלכתי. אבל בסוגיות אישיות, לא דברים שקשורים לזה.
אתה פוחד למות?
לא. ממש לא. זה יעציב אותי אם אמות עכשיו, אני מודה על ההזדמנויות שניתנו לי בחיים, על הורי, על אשתי, הילדים המדהימים שלי. אבל אם מחר אני מקבל אבחנה איומה ונוראה, אני אומר לעצמי “רוני, היה שווה”. אני מודה, וזו כן שריטה שלי, שאני מראש לא אתן פייט. בטח אם המחלה היא חשוכת מרפא ואכזרית, אני רק אלך להגשים עוד כמה פנטזיות.
