להאמין או לחקור שניהם מוכרחים. ולא רק שאין סתירה מזה לזה, אלא אדרבה משלימים זה את זה. תחלת העבודה ויסודה - אמונה פשוטה, ותיכף נתחייב במצוה שהיא יסוד היסודות ועמוד החוכמות שיש שם מצוי ראשון כו' (רמב"ם בתחלתו). ובלשון הזהר (ח"ב כה, א): פקודא דא קדמאה דכל פקודין כו' ליה לקוב"ה כו'. ולא יגעת ומצאת תאמין. ומחוייב לייגע ולהטריח את שכלו להשכיל ולהבין עד כמה שביכולתו - ויכולת האדם מוגבלת - ומה שלמעלה מיכולתו, באמונתו היסודית והפשוטה יחיה. (ממכתב שבט תשט"ז - אג"ק יב עמ' שו) לא להתנות בהבנה כמו שבחיים הגשמיים הנה באכילת לחם כשהוא רעב ושתיית מים בצמא, אינו נוגע ההבנה בשכל איך הלחם משקיט את הרעבון והמים מרוים את הצמא, הנה כן הוא בחיים הרוחניים שכאשר הנשמה רעבה וצמאה ללחם ומים של תורה ומצוות העיקר הוא הפועל, למלאות את רעבונה וצמאונה בתורה ומצוות. וכאשר על ידי זה נעשית בריאה וחזקה ביותר, במילא יש לה אפשרות להבין בנקל יותר, ובמשך זמן קצר יותר הענינים דתורה ומצוות גם בשכלו האנושי המוגבל. אבל לא להפוך את הסדר ולהכריז נשמע (ונבין, ורק אחר כך) נעשה. וככל הדברים האלה הם בנוגע למר... שיחי', אשר בטח ישלח לו השם יתברך רפואה, אבל הוא מצדו אין לו להתנות תנאים, שבתחלה יתרפא, ואחר כך בעתותיו הפנויות ישתדל להבין ההכרח בתורה ומצוות, ואחר כך יוסיף אומץ בלימוד התורה וקיום המצוות. והוא בדוגמת חולה האומר שלא יקבל כל רפואה לחליו, עד שיגמור ללמוד את חכמת הרפואה, ויבין בשכלו איך סממני הרפואה פועלים להקל את חליו ורפואתו. ואדרבה על ידי לקיחת הסממנים מתחזק כח שכלו, להבין בנקל ובהקדם יותר, כשיתחיל ללמוד את החכמה... (ממכתב ניסן תשי"ב - אג"ק ה עמ' שיד) ראיות והוכחות היודעים מציאות ה' באופן חיובי או שלילי: מענה: מובן ופשוט שיודעים זה באופן חיובי, וההוכחה בזה היא: א. כמו כשרואים ספר נדפס בעל מאות דפים, הנה פשוט בעיני הרואה שיש בית דפוס שמה סידרו כל האותיות באופן שמבארים ענינים של שכל וכו', אבל לא שנשפך דיו ובמקרה בעלמא הרי טפות הדיו נסתדרו על מאות דפים בצורה של אותיות מבארות כמה דברים. והוא הדין - אלא שכמה פעמים ככה, כשרואים חתיכת עץ ואבן וכיוצא בזה ויודעים אחר כך מסידור האטאמים שבה שהם לא במספר של מאות ואלפים אלא של ביליוני ביליונים, וכולם מסודרים באופן מפליא ומתאים לחוקים קבועים ומדויקים עד הקצה האחרון, וכמבואר בארוכה על דבר זה בחובת הלבבות, בכוזרי וכו'. וראה גם כן ספר החקירה לאדמו"ר הצמח צדק. ב. כמו שהאדם יודע מציאות הנפשות, בראותו חיות שבבעלי חי וכיוצא בזה. (ממכתב הרבי - לקו"ש טז עמ' 544) * * * האם יש דרך שאנו, כספקנים, נוכל להיווכח באמיתת מציאותו של אלקים, ובברירות בלי שום פקפוקים ואפשרות של פקפוקים? הנה בכלל, יש שאלות הנראות כפשוטות ואשר לכאורה מטפלות בענינים פשוטים, ולכן גם מנוסחות בבטויים פשוטים ורגילים. ואף על פי כן, דוקא שאלות אלו דורשות זהירות יתרה, והביטויים דורשים פירוש מדוייק. ובפרט בשאלה שדשו בה רבים זה מאות ואלפים בשנים, ובחוגים שונים ורחבים, שמהנמנע שכולם יכוונו לתוכן שוה בכל הפרטים. משום כך דין הוא שהבא בשאלה מסוג זה, יפרש שיחתו ויגדיר הביטויים שמשתמש בהם. וכן גם בנוגע לשאלתם - שמבקשים הוכחה לאמיתת מציאות אלקים; שענין "מציאות", וכן מה היא "הוכחה" בנוגע לדבר שנמצא, שמושגם מטושטש, דוקא משום ריבוי השימוש בהם, החל מילד קטן ועד לחוקר המדייק בכל עניניו בתכלית הדיוק... ליתר ביאור: ילד קטן, יש אומרים אשר בעולמו "מציאות" והוכחה על מציאות, הוא רק דבר שיכול למשמש בידים. ולסומא, למשל, הרי מצד עצמו מושללת כל המציאות של צבעים וגוונים, מוכרח לסמוך על שני שאומר לו שרואה צבעם! ובדרגה מפותחת יותר: "הכל" מודים בהחלט ובודאות, שכל פעולה מחייבת מציאות של סיבה ומקור לפעולה זו, ולכן כשרואים פעולות הרי אלו הוכחות למציאות "כח" פועל, אעפ"י שאין בזה הוכחה באופן , ולכאורה נשאר מקום לספק. דוגמא בולטת בזה היא - מציאות כח האלקטרי, האדם הוא בעל חושים, וחוש הראיה שלו מאמת מציאות הצבעים, כמו שחוש השמיעה מאמת מציאות הקול וכו' - והם נחשבים להוכחות גמורות וישירות, אבל אין לאדם חוש "לראות" את כח האלקטרי, אלא כשרואה פעולות, היינו - שמתלהט חוט, או שמודד האלקטרי מתנענע וכיוצא בו, אז בא לידי החלטה שיש מציאות של כח זה המכונה אלקטרי - שלעולם לא יראה אותו - והוא הסיבה והגורם לפעולות הנ"ל, וגם זה נחשב להוכחה מוחלטת. ועל דרך זה בנוגע לכח המגנטי וכו', ותפסתי את הדוגמא הנ"ל - כי כל מציאות האלקטרי כל-כך מקובלת ורוחה בלי כל פקפוק וצל של פקפוק. ולא זו אף זו, בדרגה מפותחת עוד יותר, הרי מקובל עכשיו באמת מוחלטת - מצד ההנחה שלכל פעולה יש פועל מציאות-הפועל, אפילו אם דבר זה הוא "היפך" השכל, ודוגמא לדבר: "מציאות" כח המושך, שההוכחה על זה היא - תנועת עצמים גשמיים, שאין רואים כל סיבה לתנועות אלו, ולכן מקבלים מציאות כח המושך, אע"פ שמציאות כח הפועל ממרחק, בלי שום אמצעי בינתיים, הוא ענין שאין השכל הבריא הולמו. אלא שרגילים כבר במשנה זו משנות הילדות והיא חוזרת ונשנית בספרי לימוד, עד שנעשה הדבר "פשוט", ענין שלמעלה מגדר הספק והפקפוק. הנסיון לבאר את כח המושך באמצעות החומר ה"דק", הנקרא "אתר", הנה מוכרח שיהיו לממוצע זה כל כך תכונות הפכיות ומנוגדות, עד שהוא מופרך עוד יותר מאפשרויות פעולה ממרחק בלי שום אמצעי בינתיים - אי אפשר שיהיה אבסורד גדול מזה. איני יודע באיזה מקצוע מהמדעים עוסקים הצעירים והצעירות שפנו בשאלה הנ"ל, ואם עוסקים במדעים שנקראים, כביכול, מדעים מדויקים. אבל דוקא בשטח מדעים אלה, נתחדש בזמן האחרון עוד ענין בלתי מובן לגמרי בשכל הבריא, ואף על פי כן נתקבל אצל כל בעלי המדעים המדוייקים כמציאות ותופעה, וכמעט שנתאמת הדבר גם אצל ההמון, אף שהוא בלתי מושג בשכל כלל. והוא, שהחומר אינו אלא צורה מיוחדת של אנרגיה, ושאפשר להפוך חומר לאנרגיה ואנרגיה לחומר, שאין לזה מקום בשכל כלל. אלא שרואים פעולות שאין עליהם ביאור, ואם יקבלו הנחה הנ"ל - יתבארו. וזה נחשב להוכחה מדעית, שנתקבלה כמעט בכל מקום בתור הוכחה ברורה, בלי שום פקפוקים ואפשרות של פקפוקים, כלשונם בהשאלה הנ"ל, אף שמצד השכל דבר זה הוא אבסורד לגמרי. כיון שבנוסח שאלתם לא הגדירו כלל, מה יקבלו בתור הוכחה לאמיתת מציאותו של אלקים בברירות בלי פקפוקים וכו' - הנני מניח שיקבלו אופן הוכחה כזה, שמקבלים בנוגע להנהגתם בחיים היום-יומיים. מנקודת הנחה זו, מובן שיש הוכחה מסוג זה על מציאות הבורא, ולא עוד אלא כמה הוכחות, וכנ"ל לא קשיא בזה אם מוכרח לאמר שמציאות זו לא נתפסת בשכל, או אפילו היפך השכל. כי כאמור, מקובל הוא אצל אדם, החושב ומתבונן בהנעשה סביבו על מנת "לבאר" התופעות, שאין השכל קובע בזה ולא כלום. ומהלך ההוכחה בזה, הוא על דרך כל ההוכחות שיש במדעים המדוייקים. ועוד יותר – על דרך ההוכחות הקובעות את החיים היום-יומיים של כל אחד מאתנו. כל המתבונן בפעולותיו בשבתו בביתו, או בלכתו בדרך, או בשכבו ובקומו - יודה ולא יבוש, שאין אדם דורש מעצמו שיבחון בעצמו יסוד של כל פעולה שפועל, או של הנהגה שנוהג; אלא מקבל הוא עדות אחרים שבחנו את הענין. ורק במקום שיש חשד שאולי העדות מזוייפת, או שהעד היה מושפע על ידי סיבות פנימיות או חיצוניות או שלא היה שפוי בדעתו ותפס הענינים בראי עקום, וכדומה, שאז דורשים עוד עדים. וככל שירבה מספר העדים, וככל שיהיו שונים במעמדם ומצבם והחוגים שמשתייכים אליהם, אשר כל זה מרחיק את האפשרות של קנוניה, וכו', כן תחזק ההוכחה בתור הוכחה מדעית ומוחלטת. ועל יסוד זה, היחיד והכלל עושים כמה ענינים ומעשים, תמידים כסדרם, מתוך בטחה גמורה שהדבר אמת ויציב. וכן בנידון דידן: ענין מתן תורה על הר סיני נתאמת דור אחר דור בתור עובדה שנתרחשה במעמד ששים רבוא הגברים לבד מטף, ואם לכלול הנשים וכן האנשים למעלה מבן ששים כו', הרי היו שם מליונים אחדים מיוצאי מצרים, אשר עיניהם ראו ולא זר. והרי אין זו עדות מצומצמת לנביא אחד או חולם חלום או חבורה מצומצמת. ועדות זו נמסרה מאבות לבנים דור אחר דור, והכלמודים שלא היה הפסק במסורה זו מאז ועד עתה, ומעולם לא נגרע מספר העדים מששים רבוא ויותר, אנשים שאין דיעותיהם דומות זו לזו וכו'. וגם אחרי שנפוצו בארבע פנות העולם, הנה כל הנוסחאות שהגיעו אלינו מעובדה ומאורע היסטורי הנ"ל, מתאימות בכל הפרטים, והיש לך עדות נאמנה ומדוייקת יותר מזו? אופן שני של הוכחה, והוא ג"כ על יסוד ההנחה הנ"ל, שכשרואים פעולות ותופעות והמסקנות מהן, זה קובע את הנוהג, ואפילו במקום שיש חשש להיזק והפסד וכו'. והוא - כשרואים דבר מסודר, כולל כמה חלקים מסודרים ומתאימים בהתאמה וקואורדינציה מדוייקת, של חלקים שאין להם שליטה אחד על השני, הרי מסיקים מזה בבטחה גמורה, שיש כח מחוץ להם שהוא המקשר והמאחד את כל החלקים. ועצם העובדה שהוא המקשר והמאחד את החלקים מוכיח שהוא גדול וחזק מהם ושולט עליהם. והדוגמא לזה, כשנכנסים לבית חרושת שכולו פועל באופן אוטומטי, ואין רואים שום אדם שם, לא יעלה על הדעת, ובלי שום פקפוקים, שאין אי-שם מכונאי גדול המקיף בדעתו כל המכונות ושליט עליהם, המרכיב ומאחד אותם בינם לבין עצמם, וביניהם לבין מרכז כל הפעולות וכו'. ואדרבה, ככל שתיעדר יד אדם בבית החרושת הנ"ל, וככל שיפעל באופן אוטומטי יותר - הרי זה מעיד על הפלאת המכונאי ביתר שאת וביתר עז... על אחת כמה וכמה המתבונן בעולמנו, בגולם עץ או אבן, או צומח או חי, ואין צריך לאמר מבנה גוף האדם, וכלשון הכתוב מבשרי אחזה. ובפרט על פי ביאור המדע שבימינו, שכל דבר מורכב מביליונים אטומים, וכל אטום יש בו כמה וכמה חלקים זעירים יותר, שלכאורה, היה צריך לשלוט בהם ערבוביה ואי סדר מאין כמותו; ואף על פי כן רואים, שיש סדר נפלא והתאמה מפליאה בין החלקים הקטנים והגדולים והכי גדולים, והתאמה בין חלקי העולם הקטן (מיקרוקוסמוס) עם חלקי העולם הגדול (מאקרוקוסמוס) וכו' וכו' - הרי ברור בלי כל צל ספק שיש אי-שם "מכונאי" אחראי על כל זה. מובן שלא נעלם ממני הנוסח הידוע שכל זה מתנהל על פי "חוקי הטבע", אבל חושבני למותר להדגיש שזהו ביטוי שאין בו כל תוכן של ביאור אלא תיאור נוח של המצב השורר, היינו שעניני הטבע מתנהלים על פי סדרים מסויימים. אבל לאמר ש"חוק הטבע" זוהי מציאות בפני עצמה בלתי תלויה, ושמציאות זו שולטת על כל הבריאה, וישנם אלפי מציאויות כאלו, מתאים למספר חוקי הטבע - הרי זה אבסורד הכי גדול, ואין אף אחד מאנשי המדע, העוסק בשטח זה, שיאמר זאת... הוכחה האמורה חזקה היא פי כמה מכל אותן ההוכחות והראיות אשר לפיהן מתנהגים בכל יום. ומה לנו דבר פשוט יותר, אשר כשהולכים לישון בלילה מכינים הכל בשביל הקימה בבוקר, ואף שאין כל סברא בשכל לומר שלמחר בבוקר תזרח השמש עוד פעם... אלא כיון שעולם כמנהגו נוהג זה כמה ימים ושנים, בטח "חוקים" אלו ימשלו גם מחר ומחרתיים... שאין לכל זה יסוד ב"שכל", אלא אם כן יש בעל בית לבירה זו... תקותי חזקה, שגם זה מספיק ונותן חומר להתבוננות ולמסקנה, אשר טועים אלו האומרים שצריכים לחפש הוכחות למציאות הבורא, אבל הבריאה עצמה מציאותה נעלית מכל ספק - בה בשעה שנהפוך הוא, ואדרבה: על פי תוצאות המדע הכי אחרונות בנוגע למציאות הבריאה, ובאיזה אופן "לתאר" אותה, יש מקום לספיקות הכי גדולים. ובפרט שלאחרונה מתרבות הסתירות מתוצאות מדע אחד לשני, בכמה שטחים, נוסף על הספק המדעי הכי גדול, והעקרי והיסודי: מי לידי יתקע, אשר ההתרשמות בעיני או באזני או במוחי בכלל - יש לה איזה קשר עם מציאות שמחוץ לחושים והשכל האנושיים. מה שאין כן לבורא, או במלים אחרות, לפועל שפעל וסידר את כל הבריאה. שאין בזה נפקא מינה אם יש מציאות זולתי או רק רושם של מציאות, שהרי מושכל ראשון של האדם הבריא - שעל פיהו הוא חי את כל חייו - הוא שלכל מציאות בעולמו שיודע אודותה - יש סיבה, הפועלת מבפנים או מבחוץ. עוד הערה עלי להוסיף והיא: אשר מקרה בלתי נדיר הוא בטבע האדם שכשמביאים ראיה "פשוטה" - קשה לקבלה דוקא מצד הפשטות שלה, אבל תקותי שאין הדבר כן בנוגע לשואלים... (ממכתב כ"ה אייר ה'תשי"ט - לקו"ש יא עמ' 274) * * * אם ברצוננו לאמת את החוקים והיסודות שבמערכת מסוימת - נתחיל על ידי אימות חלקי המערכת שניתן לאבחנם ולאמתם ביתר קלות. כאשר כבר אימתנו, צעד אחר צעד, את רובה המכריע של המערכת, נוכל להניח בביטחה שאם חלק הארי נשלט על ידי חוקים מסוימים, הרי גם החלקים הנותרים נשלטים על ידי אותם החוקים... בהחילנו גישה זו ליקום כולו, משתכנעים אנו יותר ויותר, שנה אחר שנה, בחוק וסדר השוררים בטבע. וזאת גם בחומר דומם ועד לאטום הקטן ביותר ואפילו בחלקיקיו היותר זעירים. מדע הגרעין גילה, כי ביסודות החומר (המונים כפי הידוע, יותר ממאה) קיימת התאמה וסדר שאיש לא שיער אותם מעולם. בתוך עולם של סדר והרמוניה שכאלו, מובן מאליו שגם האדם - נשלט על ידי סדר ומטרה... היות וישנו חוק וסדר כזה ביקום - חייב להיות כח עליון האחראי לכך. וכהדוגמא הידועה: כשאנו רואים ספרים מודפסים המכילים מאות עמודים של סיפור שלם, או דברי הגות, אין הדמיון - ולו אף המוגזם ביותר - יכול להניח שבקבוק דיו נשפך, ובאורח מקרי יצר את הסיפור שלפנינו. עוד פחות מכך לאין שיעור, יתקבל על הדעת לומר שהיקום בו אנו נמצאים, הכולל בתוכו מספר אינסופי של אטומים, מולקולות וחלקיקים, אשר כולם מסודרים בסדר מופתי ובהתאמה מושלמת, יכול היה להתהוות באורח מקרי. מובן מאליו שישנו "בורא" ו"אדריכל" אשר מסדר ומקשר את כל החלקים השונים של היקום באחדות ובהרמוניה מושלמים, בהתאם למערכת חוקים אשר הוא בורא ומשגיח עליהם. (ממכתב הרבי - נדפס ברעיון השבוע ג עמ' 5. תרגום מאנגלית) על טענת חוסר אמונה נקודת המענה שלי על שאלותיהם מאז ... שאין זה אמת כלל וכלל שאינם מאמינים. ומשל למה הדבר דומה - להאומר שאינו מאמין באכילה ושתיה, ושלש פעמים בכל יום אוכל ושותה. וההוכחה על זה היא, שבטבע האדם לקבל בהחלט מסקנות, שסמכותן פחותה ביותר בערך הסמכות של כמה שיטות פילוסופיות, ואין צריך לומר בערך סמכות אמונת ישראל, ולחיות על פי מסקנות אלו ועד לענינים שהם בגדר סכנת נפשות (לדוגמא - טיסה באוירון), ואדרבא מביט על כל איש שאינו מתנהג באופן כזה, כעל בלתי נורמאלי וכאדם שאינו מן הישוב. שמזה פשוט, שמסקנות כאלו שהראיות עליהן חותכות - בהרבה - יותר מהאמורות, בודאי שמתקבלות ומגדירות את כל האדם. ואין בכל זה כל פליאה שפלוני משלה את עצמו לומר שאינו מאמין, בהתבונן בהתוצאות שמסיק מאשליה זו, שברובא דרובא הן הסרת ההגבלות, הן בנוגע לסור מרע והן בנוגע לעשה טוב. שמזה מובנת סיבת האשליה האמורה - שהיא בכדי להקל על עצמו את חייו, ו"להיפטר" מקיום מצות עשה ולא תעשה, ולחיות את חייו מבלי כל רסן. מובן שהדברים האמורים הם בתחלת הסטיה מן הדרך, אבל לאחר זמן של הנהגה באופן האמור, הרי מתאים לתכונות האדם, הרגל נעשה טבע, הן בנוגע להנהגה והן בנוגע להאשליה, שמרוב הפעמים שפלוני משנן לעצמו שאינו מאמין - מצליח און מ'האט זיך איינגעשמועסט (והתפתה). וההוכחה שאין זה אלא איינגעשמועסט (התפתות), היא - שקורה מקרה מזעזע, הבוקע את השכבות החיצוניות שלו ונוגע עד לנקודה הפנימית, שאז מגלה הוא את עצמו אשר מאמין הוא. (ממכתב אב תש"כ - לקו"ש טז עמ' 546) * * * במענה על הבא ראשונה במכתבו, שכשאין אמונה כנה בלב כו' ולזה שרוי בדכאון כו'. שמעתי סיפור מכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר - שפעם התאונן חסיד לפני כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, על שנופלים לו ספיקות באמונה, ושאל אותו הצמח צדק: ומה איכפת לך? ויענה החסיד בהתרגשות הכי גדולה: וכי מה זו שאלה מה איכפת לי, הרי כו' וכו'. ואז ואמר לו הצמח צדק: הרי זה גופא הוכחה על מצבך שמאמין אתה וכו'. וככל סיפורי צדיקים, גם מסיפור זה יש ללמוד כמה דברים. ובהנוגע לנידון דידן, הדאגה על חוסר אמונה כנה, הרי זה גופא הוכחה שישנה בפנימיות הנפש, אלא שמשהו מכסה עליה, או בסגנון לשון החסידות מפסיק בין הפנימיות והחיצוניות. וכשיודעים שזהו המצב, הרי ידיעה והכרה זו מכוונת את העבודה להסרת ההפסק וביטולו. אבל פשיטא שלא על ידי דכאון - המביא לחלישות מרץ בפעולות - יוסר ההפסק והמחיצה ואפילו לא תתמעט, ואדרבה. (ממכתב אלול תשי"ח - לקו"ש טז עמ' 558) זעזועי הדור זעזועי דורנו גרמו לזעזוע של יסודות רוחניים שונים ולניתוקם של אנשים רבים ממסורת עמוקת שרשים של משפחה ועם - השפיעו על אנשים רבים כך שנדמה להם כי תלויים ועומדים הם באויר... אפילו אצל המאמינים שבהם נהיה האמונה דבר שאינו קשור עם החיים הפרקטיים; חושבים על זה, אומרים שמע ישראל או מודה אני... ובכל זאת מתהלכים כל היום עם המחשבה שבודדים הם, וכל אחד מסיק מסקנות מכך בהתאם לטבעו ותהלוכות נפשו. (ממכתב ניסן תשי"א - אג"ק ד עמ' רמח - תרגום מאידיש) חקרנות מיותרת לעתים תכופות מבלבל האדם עצמו על ידי העמקת חקר ללא כל צורך, בשאלות וחשבונות לגבי דברים שיש לקבלם כפשוטם ואינם מהווים כל בעיה. ומסתבר, שככל שאדם משכיל יותר, כך נוטה הוא יותר ויותר לחפש "חשבונות", וכתוצאה מכך עלול הוא להביך את עצמו יותר ויותר. הדבר מזכיר אפיזודה אותה סיפר לי פרופסור לרפואה. היה זה בתקופה בה עסק בלימוד האנטומיה, ובמיוחד באנטומית הרגל, דהיינו בתיאור השרירים השונים וכו' אשר מספרם מגיע למאות, וכולם מתואמים להפליא בעת בצוע תנועת ההליכה. כשהתעמק מאד בכל הפרטים (בהיותו איש משכיל ביותר) נוכח לפתע שההליכה קשה עליו ביותר, משום שתוך כדי הליכה ניסה לנתח את פעולת כל שריר, פרק וכדומה. מוסר ההשכל ברור בהחלט... (ממכתב הרבי - נדפס ברעיון השבוע ד עמ' 63. תרגום מאנגלית) |