ברכת- שנתן מכבודו לבשר ודם.

יהי

אני?

(מציץ במראה).

נכון שכל הלימוד שלנו מבוסס על זיהוי הנחות יסוד שחייבים להסכים להן, אז אפשר לנתח את דברי ולעמוד על מה שמונח בהם גם אם אני לא שמתי לב. אבל שוב: אני?

בוא נבדוק ויש להודות שהעייפות של ההכנות לפסח יכולה להשפיע גם למחרת:

מיכי זלזל בברכת שחלק מכבודו?

כנראה לא קראתי טוב. לכל היותר הוא טען שהברכה לא בת יישום להיום.

(אולי אנו משתמשים במילה "זלזל" אחרת?)

אני מאד מסכים שמושגי יסוד ראשוניים למדי כמו כבוד ודגמים של כבוד השתנו (וזה דווקא לטובה, וראוי לציין לשבח אותם אשכולות שהזכרת, והיכן הלינקים להם).

אבל אני מוסיף מדילי (=משלי) שההלכה פועלת גם על שמרנות, ולכן שומרים על מצוות ועקרונות גם אם הם פחות רלוונטיים.

הערה כללית בהיסטוריה של ההלכה (אם יש כזה דבר והרי יש): מצוות שאיבדו את משמעותן

1. נעלמות. (גואל הדם). או מנוטרלות (ייבום).

2. מקבלות פרשנות חדשה (מסתבר שהחגים במשמעותם הראשונה ההיסטורית היו חקלאיים. לא עוד).

האם ברכות נכללות בזה?

האם מיכי חושב שברכות איבדו משמעות?

תמהני, תמהני. לא שאני יכול לדבר בשמו.

המושג של מלכות ודאי השתנה. אבל יש לשים לב כיצד! אין לנו מלכים. זה הבדל אחד. ההערצה למלך באשר הוא מלך ספגה ביקורת, ואפילו בחברה שלנו אני משער שיש ביקורת לא מדעת כלפי הרעיון שיש אדם שראוי למלוך. וכאן מאד ראוי לציין לאשכולו החשוב של נדב ואם היה עוד אחד אז גם אליו. (הדמוקרטיה היא צורת ממשל טובה בהרבה כי אין לנו מלך פילוסוף, שרק הוא ראוי לשלוט, וגם אז אולי עדיף לתת לכל אדם להכריע על גורלו שלו כמה שזה אפשרי בקולו האחד). וכמובן, האינדיבידואליזם התעורר ושוב לא ניתן לשום אדם להחליט עבור אחרים. כל זה לא מודע, ולכן יש סתירה, דיסוננס קוגניטיבי, בין התכנים האלו והשפעתם לבין התכנים של המסורת והשפעתם.

כל זה מאד בקיצור, אולי יותר מדי.

עם זאת, ההערכה למסורת במקומה עומדת, ולכן מחפשים על מה להחיל את הברכה. ולכן יש נטיה לחפש להחיל אותה על אובאמה, ולו רק כדי שאפשר יהיה לקיים את המצוה שתיקנו חכמים. יש כאן רצון להתחייב במצוה מסויימת זו (ולא רק מטעמי הקבלה שמצריכה קיום של כל המצוות לשם תיקון, ומאמינים בה בציבור רחב, אלא בגלל לדעתי משהו יסודי יותר: והוא הרצון לצאת ידי חובה).

עוד אוסיף כי כאשר מצוה מאבדת את הטעם המקורי שעל רקעו צמחה, ייתכנו שלוש גישות.

א. ביטול. כדלעיל.

ב. פרשנות מחדשת. (גם הקבלה מציעה עיגון חדש למצוות שנתיישנו. וכמאמר הגר"א שאפילו לתקנה דרבנן ייתכנו טעמים שלא התגלו והוסתרו בכוונה).

ג. להישאר עם המצוה למרות חוסר המשמעות שלה ואולי להודות בכך בפה מלא אבל להישאר עם העיקרון הפורמלי. מה שהיה חייב להיות. אפשר גם להוסיף סברה: ההלכה חייבת להיות שמרנית כדי לא לאבד את עצמה.

ולתלמיד טועה:

איני יודע היכן סווגת אותי ביחס למצוות שבטל טעמן. אבל אני סבור שאין מבטלים מצוות. כל מה שבידנו לעשות הוא להציע פרשנות באופן מודע שתשנה אותן. למשל, ביחס לקרבנות, בידנו לנסות - אם זה אפשרי - להציע תיפקוד מחודש לבית המקדש בלי שפיכת דם בעלי חיים. זה נשמע בלתי אפשרי, ואכן מסתבר שזה יהיה כך עד שיהיה בית המקדש ועד שישבו חכמים על מדוכה זו (=ביטוי ספרותי מימי המשנה שפירושו לעסוק בנושא). אבל זה כן קורה. האם לא שינה עזרא את הכתב מכתב רעץ לכתב אשורי? ויש להאריך מאד בפירוט תהליך זה.

כבר יצאנו מן הענין, אבל קודם כל לא אני התחלתי ושנית זה חשוב ומעניין מאד.

***
אולי יש להזכיר תהליך שכינה בוגי בראשית ימי הפורום (לפני שפרש מחבריו והלך להיות שר בטחון, סמיילי), ג'פרסוניזציה. הכינוי הזה מצביע על כך שמצוה לא רק מאבדת משמעות אלא הופכת לבלתי נסבלת. זה נשמע נורא, אבל יש לנו כמה דוגמאות כאלו (הזכרתי את גאולת הדם, שהיתה כלי חשוב במקומה ובזמנה, ונוטרלה ונעלמה, וכן מכירת הבת לאמה).

ולגבי ברכת המלכות - לא הברכה איבדה את טעמה אלא המלכות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");