הנדון: האמונה התמימה בראי השכל

חלק א
ובו ידובר גם על השכל וגבולותיו, ועל האמת.
ההיסטוריה של הפילוסופיה לדורותיה מראה שבכל דבר ניתן להטיל ספק, כשהמגמה הזאת, של הטלת הספק מיוחדת לפילוסופיה החדשה, וכאן עומד לו השכל משתומם, האם יש באמת אמת שאפשר להישען עליה, הרי כל פילוסוף סתר את הנחות קודמיו, עד שהפילוסופיה עומדת לה בקרן זווית, ותהילתה חלפה הלכה לה.
 חושבני, שכדי להתקדם לעבר הפיתרון לשאלה הזאת, נצטרך לשאול שאלה מקדמת, מהיכן נובעת שאיפתו של האדם לאמת, ומהיכן בכלל צמחה לה הפילוסופיה.
ההנחה הראשונה שככל שאני מרבה לחשוב עליה היא מתחדדת לי יותר ויותר, היא, שזה טבע פשוט של האדם, ועצם היות לו שכל מחייב, בצורה שכפויה עליו, לשאוף למצוא את האמת. אמנם, ישנם אי אלה שדיכאו את הנטייה הטבעית הלזו, וחיים להם חיים של דחייה והתעלמות, חיים של הנאות וריגושים.
עוד הנחה, שהאמת כופה את עצמה על האדם, כופה את עצמה שיאמין בה, ויחשיב אותה הכי גבוה בסולם ערכיו.
הפילוסופים הראשונים, דהיינו בתקופה ההלניסטית, ועד ימי הביניים, ועד בכלל, הוכיחו את הוכחותיהם בעיקר על פי הוכחות ניסיוניות, וכפי מה שראו בעולמנו, עולם הניסיון, הניחו ממנו גם על תחומים שאינם בתחום הניסיון בהכרח. בפילוסופיה החדשה, דקארט ואחריו, עם יוצא מן הכלל, החלו מפקפקים בהכל, ובכלל זה גם בניסיון.
ההבדל ביניהם לפי דעתי הוא, ההבדל בין שתי תפיסות של המושג אמת, כפי שאציג בסמוך.
כאן רצוני לבוא ולחלק בין אמת שנחשבת ע"י שכל פשוט, מונח שאול, לבין אמת אחרת, שנשאבת מהרכבה של השכל, נקרא לו השכל המרכיב. (בַקשתי מהקורא שלא יכניס להגדרות האלו את התוכן שידוע לו בהם, איך שהופיעו לפניו בעבר, אבל ישאירם פתוחים לתוכן חדש שברצוני לצקת אליהם). דוגמה לדבר אקח לי את הסוגייה של הסיבתיות. השכל הפשוט מניח שאם יש כאן עולם, אז יש בורא, כיון שלכל דבר יש סבה. אך כאן בא השכל המרכיב ושואל, מנין שלכל דבר יש סבה, הנסיון בסה"כ מראה שאחרי פעולה מסוימת מגיעה אחרת, ולא שהראשונה מסובבת את השנייה.
ההנחה הראשונה, אינה כטענה השנייה, מנסה לסתור כל הנחה שיכול להיות בה ספק, אלא מצביעה ומראה על המציאות שכופה את השכל להאמין בה. מניחי הטענה השנייה, באים ומחפשים אמת מסוג שונה, אמת אובייקטיבית שאין לשכל שום אפשרות להגיע אליה, וכאן טעותם, שהתשובה לטענתם היא שנכון, עד כמה שהיינו מחפשים מה באמת, אז אין זה הוכחה מספקת, שלא ברור שלכל דבר יש סיבה. אבל כיוון שאנו בסה"כ מגדירים מה מחייב את השכל להאמין בו, אזי התשובה היא שרק הנסיון מחייב את השכל להאמין בו.
זאת התפיסה שהייתה נטועה בסתר דבריהם של הראשונים, גם אם לא מתוך ידיעתם של כולם. אין באמת יכולת לאדם להגיע למה שביקשו האחרונים להגיע, ולכן הפילוסופיה שלהם כאי של קרח, משתברת ומתהווית, ואינה מגיעה לאמיתויות המצופות ממנה.
נמצא, שכשאמרתי שכל פשוט כיוונתי לשכל שרק מציג את הדברים שרואה לפניו והם המחייבים אותו, ועל פיהם הוא מתנהג כל חייו, (והראיה שדיויד יום לא הבעיר את ביתו, כיוון שלא בהכרח שהעקיבה בזמן תמשיך להתקיים...).
וכשאמרתי שכל מרכיב, כיוונתי לזה שדש ומפשפש, משתעשע ומשעשע, בתקווה למצוא את האמת ההיא, האבודה. ממש כמו בסיפור בגדי המלך החדשים.

הדברים נכתבו בהמלצת מיימוני, ואשמח אם תעיינו בהם ותאמרו לי היכן קיצרתי, והיכן אני טועה.
אם תהיה היענות לנושא הנידון אשמח לכתוב את החלקים הבאים של החבור הזה.
 חשוב לי להדגיש שלא הארכתי בראיות על כל אחד מהדברים שבכאן, כיוון שאני כותב חדש שעדיין לא מכיר את הרוח הנושבת פה.

תוקן על ידי שמילסון ב- 21/03/2013 23:33:09

עודד,
רק אחרי שהחלטת לאחר דיונים פילוסופים עמוקים וניתוח של הסיבתיות שאם תכתוב את התגובה הזאת, המקשים יענו לך והיא אכן תכתב, כתבת אותה? 
לכן ישר, ולא ההפך.

שמילסון כתב: 'שבתי וראיתי שכל אותם ההנחות שמחייבות, האדם אינו בא ומניחם, אלא סופח אותם מאליו מהמציאות, והם נוטעות בו את עצמם'. 
אולי להפך?

באתי לתת זווית, וכיוון מחשבה קצת חדש.
האין זה יהיר ונלעג להתיימר להביא 'חידושים' לפני שאתה בקיא בחומר?


תלס והאנשים שבסביבתו אינם נחשבים פילוסופים בעיניך. פילוסופים, כך נדמה לך, יש רק מהתקופה ההלניסטית. הנה אתה מסלק בהבל פה את פיתגורס וחבורתו, פרמנידס והאלאטים, אמפדוקלס, הרקליטוס, דמוקריטוס והאטומיסטים, אפלטון, אריסטו ועוד כמה, כולם מגדולי הוגי הדעות שבכל התקופות אשר דעותיהם עדיין משפיעות חזק מאד על המחשבה המערבית כולה. טוב, זה מספרים באוניברסיטה. מה הם כבר מבינים שם?
נו, באמת...

עודד

לכל המשתתפים, חושש אני שדבריו לא הובנו כראוי, ולכן אחדד את הנקודות העיקריות שבדברי, ואסמן את הטפלות, כמו כן ארחיב קצת על המושג "אמת" כפי הבנתי בו.

שמילסון, קודם שאתה רוצה לכתוב על דברים, צריך לבדוק אותם ולנסות לדייק בהם.

הספקנות אינה מיוחדת לפילוסופיה של העת החדשה. כשיטה, היא מצויה בצורה מפותחת כבר ביוון העתיקה. הפילוסופים הראשונים אינם מתחילים בתקופה ההלניסטית, אלא כמה מאות שנים קודם לכך. ההישענות על הנסיון אינה הדבר המאפיין את הפילוסופיה העתיקה. היא הרבה יותר ספקולטיבית ממה שאתה משער. ודאי שהנסיון אינו מאפיין כלל את החשיבה של אנשי ימי הביינים.

ההיסטוריה של הפילוסופיה מראה עוד כמה דברים מלבד הטלת ספק. הפילוסופים אמרו הרבה מאד דברים פוזיטיביים, וההשפעה שלהם קיימת עד היום בכל תחומי המדע המעשי והטהור.

אתה שואל אם יש אמת שאפשר להישען עליה, התשובה חיובית, יש הרבה אמתות שאפשר  להישען עליהן, אבל אין אמת שלמה ואין אמת מוחלטת. שתיהן אינן אפשריות לאדם.

אני מסכים אתך שהאדם, כיצור תבוני, מחפש להכיר הכרת אמת את העולם ואת עצמו. שאיפה זו כפויה עליו מטבע התבונה. והרבה פעמים התבונה שלו חורגת מן היכולות שלה כדי לנסות ולהבין מה שמעבר ליכולותיה. מי שעמד על כך במיוחד, וניסה לבדוק את גבולות היכולת של התבונה, - רעיון חדשני ומיוחד במינו, - הוא עמנואל קאנט.

חרד_לנפשו כותב כי 'בתקופה העתיקה (ובימי הביניים) האמינו באינטואיציה'. אינני יודע מה מובן המשפט הזה. מלבד זאת, התקופה העתיקה וימי הביניים של תולדות הפילוסופיה, הן כאלפיים שנים. חיו בתקופה הזו הרבה אנשים, וחשבו הרבה מחשבות. אין טעם לזרוק איזה משפט סתמי, חסר מובן...

גם 'אמונה תמימה' כלל אינו מושג פשוט כדי לדון בו בהחטף.

אני סבור כי כדאי למחוק את כל הדיון הזה, כיוון שלא נערכה בו אפילו בדיקה חובבנית ראשונית. מלבד זאת, במקום לכתוב על נושא כל כך גדול ורחב, כדאי לבחור איזה עניין מצומצם, פשוט יותר, ואז לעשות עבודת הכנה ראויה קודם שכותבים עליו.

עודד

כבר איני מבין מילה, אז מה אתה מציע שנעשה, לא לבדוק שום דבר? הרי אתה חייב להציע איזשהו דרך להבחין בו את האמת מן השקר? מה פירוש אמת לא מחפשים? לכל היותר אתה יכול לטעון שיש אמתיות שהם מושכלות ראשונות שאמנם אי אפשר להוכיחם בצורה אנליטית אבל הם אבני הבנין לכל השכל, אבל מה לזה ולתענוגות? או לאמונה שאיזשהו ים נקרע פעם בפני משה וישראל?

החכם הזה הגיע להכרה שמחייבת אותו בעל כרחו שאין תכלית ואין משמעות לכל העולם והדבר היחיד שנשאר לעשות זה ליהנות, למה זה לא עונה לקריטיריונים שלך?

השכל התמים לא זהה לאמונה? טוב, נעזוב את המשחק הזה ותענה לי על תגובתי השנייה.


אנשים מתנהגים כאילו חוקי טבע תקפים בגלל שהם עובדים, לא בגלל שהם תקפים פילוסופית. וממילא אי אפשר להוכיח מזה טענות מטאפיזיות שאי אפשר להראות שהם עובדים. 

חרד,
את זה בדיוק באתי לבאר, מה שאתה קורא לו האמינו באינטואיציה.
כשאתה עולה במדרגות, אתה מחליט שהמדרגות לא יפלו מתוך אינטואיציה?, התשובה היא לא, אלא שנחקק בראשך חוקי המציאות, ועל פיהם אתה מתנהל.
ואשתמש בדוגמה שהבאתי כבר ואשאל, עד שקאנט בא והציל את העולם מהספקנות של יום, אנשים באמת לא עלו במדרגות?
לכל זה קראתי שכל פשוט, וניסיתי לבאר שאיתו השכל מקודד את מה שרואה, ועל פיו מתנהל.
וכשכתבתי ניסיון לא התכוונתי לניסויים, אלא למציאות כפי שמתגלית לחושים, ובהשאלה.
יהיאור
דבריך: האמונה בראי השכל התמים.