בין פורמליזציה לרפורמה. בהלכה ובאגדה.

לא מזמן ראיתי איזו הלצה שיש בה לדעתי ביקורת מעניינת.

רב אורתודוקסי, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי מחליטים להוציא פסק הלכה משותף: אסור לעשן.
כעבור שבוע נפגשים שוב שלושתם, כל אחד עם סיגריה בפה.

שאל אותם צופה מהצד, 'מאי האי?'

כל אחד סיגרייתו ותשובתו בפיו.
הרפורמי: זה פסק הלכה, זאת רק השראה, לא חייבים ללכת לפי זה.
הקונסרביטיבי: החלטנו את זה לפני שבוע, מאז המציאות השתנתה.
האורתודוקסי: מכרתי את הריאות שלי לגוי.

אעסוק בתשובתו של האורתודוקסי.

במקרה הנ"ל מכירת הריאות לגוי היא בדיחה. אבל במקרים אחרים היא רצינית. לדעתי הפורמליזציה שביסוד המכירה הנ"ל היא העומדת בבסיס הדרך שבה מתמודד האורתודוקסי עם הטענות של הרפורמי. הפורמליזציה ההלכתית היא הפתרון להרבה מטענות הרפורמה.

אתחיל לעסוק בעולם ההלכה. ואולי בהמשך אגיע לעולם האגדה.
להלן שתי דוגמאות לפורמליזציה הלכתית. האחת לקוחה מספר תורה תמימה. השניה לקוחה ממוחי הקודח.

הכוונה היא שאותו כלל מדבר אלינו, מסמל עבורנו משהו, ולו רק את הנאמנות לעבר.

גישה זו נסבלת כאשר מדובר במעשים סמליים שאינם כ"כ מפריעים, כהסיבהץ
במקרים רבים (לדוגמה - זימון עם נשות המשפחה)גישה זו משוללת הגיון

ת"ט

אני רואה שאכן החסרתי את העיקר.

מסתבר לי שצריך להסביר מהי פורמליות.

לפי מה שהבנתי את האופן שבו אנו משתמשים במילה זו, הכוונה היא ששומרים על כלל למרות שטעמו פקע והשתנה, ואולי השמירה אפילו מפריעה, רק בגלל שזה חלק מן המסורת.

ושמירה זו נעשית בלי טעם. רק כי זה כלל.

לעומת זאת, מה שהזכרתי אני אודות סמליות עשוי להיות שייך בכל מקום שבו שומרים על כלל שלא נשארה בו אלא הפורמליות שלו. אבל במונח "סמליות" אני מבין יותר מכך. הכוונה היא שאותו כלל מדבר אלינו, מסמל עבורנו משהו, ולו רק את הנאמנות לעבר.

יתכן שבכל מקום שיש פורמליות יש סמליות. אבל לפחות מבחינה לוגית ניתן להפריד בין השנים. ולכן כתבתי מה שכתבתי.

כלומר, אילו רק הפן הפורמלי של תקנת חז"ל להסב היה כאן, הייתי מוצא דרך לעקפו, ומסביר שעל דעת כן לא תיקנו, ועוד. אבל ברגע שבדעתי מקובע שזה אופן החירות, ויתור על כך, גם אם הסדר יתנהל ביתר נוחיות וביתר תחושה של חירות, עדיין אחוש שהחסרתי מאופן ביטוי החירות. וזאת רק בגלל הזכרון ההיסטורי שכך עשו פעם.


***
צופר

ברוך הבא או השב.

נתונים אלו שכתבת, מנין הם? האם הם לקוחים מאופי הסעודה הרומאי או העברי? מתוך כתבים היסטוריים, ממצאים ארכיאולוגיים כגון ציורים על כלי חרס, או מהיכן?

נשים וגברים אולי היו באותו חדר, אבל לפחות כרבע מהנשים לא השתתפו כלל בסדר.

ת"ט וכולם

מצות הסבה היא דוגמא מצויינת לנושא שלנו.

אבחן את ההתפתחות ההיסטורית ואחר כך אעבור לשינוי ההנהגות בפועל, אם הוא אפשרי.

כאשר חז"ל עיצבו את הדגם של סדר פסח, הם כללו בו ישיבה בדרך של "בני חורין". ובזמנם זה היה לשכב על מיטות בחדר בו נערך הסדר, איש על מיטתו. זו לא היתה ישיבה. זו היתה, כפי שהבנתי, ממש שכיבה על צד אחד (ולכן שמאל ולא ימין. וזו ההזדמנות לשאול את ד"ר הלפרין אם הוא נמצא, או מי שיודע, אם באמת יש סכנה להחנק כאשר נשענים על צד ימין גם לפי הרפואה המודרנית, טפו טפו טפו כמובן).

יש מקום לשאול מה קדם למה, השכיבה או התקנה, כלומר האם חכמים הנציחו אופן התנהגות קיים או הם שייבאו אותו לתוך עם ישראל. אמנם אי אפשר להתעלם מכך שדגם ההתנהגות הזה מופיע אצל הנוכרים ורק אחר כך בין היהודים. (וזה מוביל לשאלה מעניינת אחרת על אימוץ דגמי התנהגות מבחוץ בתוך ההלכה, מה שמתחיל לדעתי עם אימוץ הכתב האשורי המיוחס לעזרא, ורק כתבתי, הנושא גדול ורחב).

יש הרבה קושיות של פסח עבורי בנושא זה. למשל, נראה שנשים וגברים לא היו באותו חדר, או אולי כן? ושנית, נראה שהיו להם משמשים בסדר. האם מדובר במשמשים יהודים או גויים? ואם הם יהודים, מתי הם אכלו ומתי הם הסבו? כלומר, נראה שזו היתה תקנה מתחילה לא עבור כולם אם מדובר במשמשים יהודים. ובכלל, הסבה כזו מצריכה חדר גדול ומספר גדול של מיטות. כלומר, לא לעניים, שהם בדרך כלל רוב הציבור.

האם יש לחלק בין יין ומצה, שבהם חייב כל אדם, ואותם חייב לספק התמחוי (=קופה שפועלת בכל קהילה) לבין הסבה שהיא רק לכתחילה אם אפשר? מבחינה כלכלית? וידוע מראש שלא כל אחד יוכל בה?

בכל אופן, דורות אחר כך, עם השתנות אופי הסעודה החגיגית, אי אפשר עוד להסב. איני יודע אם חכמי הראשונים הכירו את ההסבה המקורית. אולי כן. מן הסתם יש במקורות ולא ידוע לי. על כל פנים, יחיד היה הראבי"ה באשכנז שמערער על ההסבה.

יש להודות שעבורי ההסבה היא מטרד ואינה דרך נוחה. אפילו הבאת כוס יין מלא אל הפה כאשר נשענים הצידה, מה שנקרא אצלנו הסבה, גם היא בלתי אפשרית, ובסדר הזה נאלצתי להתחיל את השתיה ליד השולחן ולהמשיך במצב הסבה. אחרת היין היה נשפך.

(אם יש פתרון שנעלם מעיני, אשמח לדעת. אולי זו רק שאלה של תימרון).

ההסבה, שהיתה סמל לנוחיות ולדרך של עשירים, הפכה לעול ולמיטרד.

אבל - וזו הנקודה - כיון שהיא חלק מן המסורת, היא הפכה לסמל של החירות. למרות שמדובר במנהג גויי שחדר אלינו, ברגע שהוא חלק מן המסורת, הוא כבר סמל. וסמליותו אינה משתנה.

זה קצת יותר מאשר פן פורמלי, שעליו הצביע מיכי. כלומר, אם משהו בא במסורת אז יש להיות שמרן לא חשוב למה. עצם היות פרט במסורת כבר הופך אותו לחשוב עקב היותו מסורת.

כאן, אילו לא הייתי מסב, הייתי חש שלא קיימתי את "דרך בני חורין" וזאת למרות שאני יודע יפה את ההסבר ההיסטורי להתפתחות ההסבה, למרות שאני מכיר את דברי הראבי"ה והייתי שמח אם היו משפיעים על השתנות ההלכה בזמננו (ומתי ובאיזה שלב הייתי מסכים שההלכה השתנתה? כמה צריך שישנו את התנהגותם כדי שגם אני אעשה זאת? או כמה רבנים צריכים להצטרף לכך ומי הם? - ועדיין לא הזכרתי את החשש לפגיעה בחינוך של הילדים).

אם כן, ההסבה היא דוגמא ומופת להלכה שאיבדה את טעמה והפכה לעול ולמיטרד, אבל הסמליות שבה והמסורתיות שבה מגינות עליה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

איך ייתכן שהאב ירצה להפקיע את בניו ממצווה?