השורות הבאות נכתבות בלב מורתח. לב דומע. השורות נכתבות בדם. הדם הוא הנפש.
לשמחתי הרבה אני זוכה להמנות על הציבור החרדי הנפלא. מגזר נעלה ואיכותי. מגזר שמקדש את החיים הערכיים במגוון רחב של תחומים. אני זכיתי להיות מאותם שממיתים את עצמם באוהלה של תורה. שלשה סדרים ביום סביב הוויות אביי ורבא. כ-12 שעות ביממה. אני מאותם שמקדשים את חיי הרוח. לכן אני כואב ודואב אודות המצב.
בתקופה האחרונה צף ועולה קרע עמוק וכואב במדינתנו. במשך התקופה הקרע צף עד שהגיע ועלה אל עבר פני המרחב הפוליטי. ההגיון מתקשה לקבל זאת שבמדינה רוויות בעיות פוליטיות, כלכליות, בטחוניות ועולמיות שהקרע השולי לכאורה יתפוס כזה מעמד בולט בכל השיח הישראלי. אבל ההגיון לא רלוונטי למול מציאות כואבת זו. מציאות שפשוט קיימת.
אין אני חושש כלל מהמצב הפוליטי. זה טבעה של פוליטיקה. פעם למעלה. פעם למטה.
אבל בפוליטיקה ישנה איזו מראה המזמנת הזדמנות להצצה.
אני בא בזאת להרהר בקול דומע על מה היה לנו זאת.
א. במקום מבוא- ביקורת על העדר הביקורת.
אני חריג בעצם השמעת הקול הביקורתי. ביקורת יש לנו בשפע. אבל לא על עצמנו. לא זכור לי מאמר פובליציסטי אחד בתקשורת החרדית שעושה בדק בית יסודי על השורר במחננו. אין אני קורא סדיר של העיתונות, אבל פעמים שאני מעלעל. חפשתי מאן דהו שינסה לבדוק למה זה קורה לנו.
בדקו. גם מצאו. אנטישמיות. שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים. תקשורת. בית של גויים. כולם שם אצל המזרוחניקע'ס אותו דבר. ממשלת זדון. וכהנה וכהנה דברי בלע.
נניח שהכל נכון. נניח שישנה איזו אמת בכל אחת מהטענות. מה יש לנו לעשות עם זה? כל אותן בעיות ניתנות לפתרון? למה שלא ננסה למצוא במה אנחנו אשמים. לא בהכל. אבל במשהו. דק מן הדק. משהו קטן שאנחנו יכולים לנסות לתקן. משהו שאנחנו יכולים לפתור.
האמת שמצאתי באותם רפרופים בעיתונות החרדית מהלך חדש של פתרון שישנה לגמרי את מצב עולם התורה היקר מפז שלנו.
חרמות. נדויים. קללות. גידופים ושאר עניינים התואמים התנהגות של בני תורה.
שם אנחנו אוחזים? איבדנו לגמרי את הכיוון האנושי שמי כמונו יודע שבתשתית העולם הערכי שלנו עומדת האנושיות הבסיסית? איבדנו את הייחס האנושי לכל אדם באשר הוא אדם [אני לא מדבר על ייחס חיובי של הסכמה, אלא פשוט יחס אנושי]? היכן ניהול דיאלוג בוגר ואחראי? היכן ה'מרבים שלום'?
צר לי לומר זאת, אך זה נראה שהתקשורת שלנו עוסקת בשמירה על הדיקטטורה. בשמירה על הנחלת הדעה היחידה שנכונה. אין ביקורת. כולם צריכים לחשוב אותו דבר. כשאין ביקורת פנימית אני לא רואה שום סיבה לחשבון נפש נוקב.
יתרה מזאת. כשישנה ביקורת דורסנית על המבקרים ישנה סיבה ברורה מאוד שלא תתנהל מערכת בקרה פנימית. לא נגיע כך רחוק.
אני אנסה ככותב אנונימי להתעלות מעבר למחסומי הביקורת העצמית השוררת במחננו הנפלא, אולי, אולי, משהו קטן יזוז בלב אי מי מהקוראים להעלות על נס את דגל התורה בכבוד והיה זה שכרי.
ב. שווין בנטל. מה הם רוצים?
בשיח הפוליטי של טרום הבחירות ולאחריהם תפס מקום נרחב נרחב השיח על ה'שוויון בנטל'. משני פנים, הצבאי והכלכלי. אין אני נכנס לפולמוס מי צודק. אני רק מנסה להקשיב לצד האחר.
אני חושב שאני מזהה כאן שכבות שונות של קרע.
ישנה הטענה הפשוטה למה אתם לא הולכים לצבא ולעבודה ואנחנו כן.
ברובד הפשוט של הדברים הטענה היא על חוסר הסימטריה בין מה שאנחנו מקבלים למה שאנחנו נותנים. אם אנחנו לא רוצים לתת בבקשה גם לא לקחת. או להפך, רוצים לקחת? תנו בבקשה. אם מבחינה מציאותית אכן כך שאין אנו נותנים, אין שום סיבה שבעולם שניקח. אלא א"כ הם מרצונם הטוב יחליטו לתת לנו. בדיוק כמו שהנגידים שטרן ופרידמן תורמים לנו ל'מיר'.
אבל כאן השחיזו עטם עיתונאים וכיו"ב להסביר למה אנחנו כן נותנים לכלכלה ולצבא. כסף זר של הכוללים והישיבות. צריכה מוגברת עקב הילודה [טענה שלא הבנתי, אך אכ"מ]. כמו"כ אנחנו שומרים בתורה שלנו על המדינה. אנחנו לא מפריעים גם לצבא בנוכחותינו הדתית בין שורתיו, ועוד טענות דומות.
הבעיה היא שאין כאן תשובה על הבעיה השורשית יותר וכאן אני מגיע לרובד הפנימי יותר של השיח אודות ה'שוויון בנטל'.
אין מדובר כאן רק על נתינה וקבלה פרקטית. יש כאן שיח על נתינה וקבלה מהותית יותר.
אנחנו לא יכולים לדרוש שיכירו בנו אם אנחנו לא מכירים בהם. הצבא והכלכלה הם הסיסמאות הפופוליסטיות של הטיעון העמוק יותר.
אתה לא יכול לבקש מגוף מנהלי שיתמוך בך ללא שום ביקורת שלו. הם לא יתערבו לנו? נכון זה מה שהם רוצים לא להתערב לגמרי. אתה רוצה שהם יתנו לך תן להם גם לראות מה קורה.
נתינה וקבלה כאן הן מטאפורות לייחס הבדלני שסיגלנו לעצמנו.
הבדלנות היא דו סיטרית. לא תתכן בדלנות חד סיטרית.
ראוי לציין שאין בדברי שלילה על הבדלנות. אלא רק שימת לב למתחייב מתוך אותה בדלנות.
דוגמא שממש לא מזמן עלתה לכותרות. דובר על זה שהרב בן דהן מהבית היהודי הכריז מלחמה על הרבנים החרדים. למה? הוא אמר שרב שלא אומר הלל ביום העצמאות אין מקומות על ספסלי הרבנות. רב שלא מקבל את פסיקות הרבנות המקילים בגרות כנ"ל. כאן המלחמה.
כעת הבה נתבונן. נניח שאקים ישיבה. אביא ר"מ לישיבה ואני מגלה שהוא לא מקבל את מרותי בעניני הישיבה. כשאעורר אותו לענין זה נקרא שהכרזתי עליו מלחמה? זה לא לגיטימי? מה פתאום שרב יישב במוסד הרבנות ולא יהיה ממושמע לכלליו? זה שפוי?
לא מדובר כאן על מחלוקת מקומית בהלכה. מדובר כאן על הכרה בסמכות הרבנות כשליחה של המדינה. אתה לא חייב להשאר ברבנות. אבל אם בחרת להשאר אלו הם הכללים.
זה בדיוק אותו חוסר סימטריה שהצגתי בין הבדלנות שאנו תובעים. להכרה שאנו תובעים. זה לא ייתכן. זה לא הגיוני.
זה בהחלט מעורר שנאה עמוקה.
לא מוצאת חן בעיננו המדינה חוקיה וכלליה- אפשר ללכת. כאן זו לא אנרכיה. מתקיימת כאן דמוקרטיה. נכון שהדמוקרטיה אמורה להגן על המיעוט, אך המיעוט יכול להתקיים ובשום אופן לא להתבדל. אם אנחנו מתבדלים אין לקונן, לגדף ולהחרים אח"כ.
פעם אמרתי למאן דהו שקונן בפני על ההסתה שיש בתקשורת עלינו הגבתי לו שזה בסדר, זה הדדי. אני לא נכנס כעת לשיפוט אם זה טוב או לא שאנו מסתים נגדם החל בגדולינו וכלה בקטננו. אבל כשישנה הסתה מצידנו אנו לא יכולים להתלונן על הסתה מצידם.
מכאן אני עובר לחשבון נפש נוסף יתכן שהוא שורש החשבונות נפש הקודמים ויתכן שהוא חולק מקום לעצמו.
ג. נוקשות.
אנחנו נוקשים. סליחה על הנוקשות שבה אני מציג את הדברים.
ישנם סיבות מגוונות למה אנחנו כאלה, אבל זה המצב.
יכול להיות שזה מצב טוב. אני לא נכנס כרגע לשיפוט. יתכן שזה מונע רפיון ביר"ש ושמירת תומ"צ, אבל זה מצב שמעורר שנאה אצל מושא הנוקשות. זה טבעו של אדם.
נוקשות זו מוצאת לעצמה מקום במגוון נושאים.
ההלכה שהיהדות החרדית מציגה –הלטאית לכה"פ- היא הלכה נוקשה. הרב אלישיב הוא הפוסק היחיד. הגיורים היחידים שרלוונטים הם הגיורים שתואמים את פסקיו. אני לא אומר שצריך להתחתן עם גיורים של רבה רפורמית. אבל הרי ב'מראות' ובהלכות טבילת כלים הרב אלישיב הוא לא הפוסק היחיד. אתה מעוניין דווקא בפסקיו? אין בעיה. זכותך. אבל למה להציג הלכה כזו נוקשה כאילו היא החידיה שרלוונטית? לא רק שזה לא הוגן. זה גם לא נכון.
ההשקפה שאנחנו מייצגים היא השקפה מאוד נוקשה. היא בלעדית. היא לא מכילה שום סטיה כמלוא נימה. אין בעיה. אבל ישנו ציבור רחב שסבור אחרת. למה אין שום יכולת הכלה? קצת גמישות. התורה שלנו כזו קלושה שלא יכולה לקבל את האחר? היא תקרוס מכל רוח מצויה? אני לא מדבר על הסכמה. אני מדבר על כבוד אנושי לאחר. על קבלת האחר.
אנחנו חתמנו על מונופול עם בורא עולם על ההשקפה הנכונה? נניח שכן. לנו נראה שהשקפה מסויימת היא הנכונה. או נח לנו לראות בה נכונה. אבל למה בכזו נוקשות?
הנוקשות הזו מציגה אותנו, את היהדות, את התורה ואת נותנה באור שלילי. אם זה היה האור הנכון לא היה אכפת לי. אבל מלבד שהאור הזה הוא שלילי הוא גם אור שקרי.
סיבות הנוקשות הינם מגוונות זה כנראה שילוב של חרדה בסיסית מהשפעות זרות, כמו"כ היותנו מיעוט, וסיבות נוספות שאין כאן מקומם. מה שבטוח שצריך לעשות חושבים האיך מתרככים. האיך נוטשים את העמדה של הקיפוד המתכווץ. האיך מעבירים את תפקיד 'שליחת הקוצים' מאתנו והלאה.
[נוקשות זו באה לידי ביטוי לא רק בשלל נושאים הנוגעים לאחר. אלא גם בשלל נושאים הנוגעים לקבלת עצמנו אך זה חורג ממטרת שורות אלו. לכן אסיים כאן לע"ע].
הייתי שמח אם יעשה חשבון נפש קולקטיבי על מקומה של הביקורת במחננו. על הויסות הנכון בייחס ביננו לסובב אותנו ועל הנוקשות שהולכת ומשתלטת על החווית הקיומיות והשורשיות שלנו.
תוקן על ידי דה_וינצי2 ב- 03/04/2013 01:14:50
