בזכות הפלא הציוני, לראשונה זה אלפיים שנה, ניתן לגשת אל התנ"ך כעברים ולא רק כיהודים

הדברים להלן נכתבו במקור לקהל יעד חילוני, אבל נראה לי נכון לחשוף אותם גם בפניכם, על אף שניתן להניח שדעותיכם יהיו פחות אוהדות.

קין רצח את הבל. אחר כך הוא משחק אותה תמים: "השומר אחי אנוכי" וכו'. אלוהים מרשיע אותו וגוזר עליו עונש: "נע ונד תהיה בארץ". קין טוען שהוא לא ישרוד כך כי כל מי שיפגוש אותו יהרוג אותו: "כל מוצאי יהרגני". אז אלוהים שם עליו אות, כדי שכל מי שפוגש בקין יראה את האות ולא יפגע בו: "לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם". כלומר מי שיהרוג את קין אלוהים ינקום בו (הוא יוקם) בעונש חמור פי שבע.

מדובר בתקופה בראשתית והיצורים החיים יודעים שהאות מאלוהים הוא ודאי. אפשר להשוות את זה למצב בו אדם אחד יודע בוודאות מוחלטת, שעל כל אגרוף שייתן לאדם שני הוא יקבל שבעה אגרופים. בקיצור, אף אחד לא התעסק עם קין.

כמה דורות אח"כ, אחד מצאצאיו של קין, למך שמו, מתרברב ואומר לשתי הנשים שלו: "איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה". למך, בהשפעת תרבות ה-שאף אחד לא יתעסק איתי, שצמחה בבית קין, טוען שהוא ינקום על פצע גדול בהרג אדם ועל פצע קטן (חבורה) בהרג ילד. הוא אפילו טוען להיות מסוכן יותר מקין: הנקמה על פגיעה בקין היא פי שבע והנקמה על פגיעה בלמך היא פי שבעים ושבע.

לאור המסר הדי ברור שעולה מהטקסט, ובמיוחד מהשילוב של דברי קין עם דברי למך, מוזר לגלות שהפרשן המוכר, רש"י, מצא קושי בפסוק "לכן כל הורג קין שבעתיים יוקם". מה הקושי לדעתו?

הוא מכיר בכך שהאמירה "לכן כל הורג קין" היא סוג של הצהרה של אלוהים שבאה להזהיר את היצורים האחרים שאם הם יפגעו בקין הם יקבלו עונש. אבל הקושי שרש"י מוצא פה הוא שלדעתו לא כתוב מה העונש, מה קורה למי שהורג את קין? מבחינתו חסר פה החלק האחרון במשפט: "זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו. 'לכן כל הורג קין' לשון גערה, כה יעשה לו כך וכך עונשו ולא פרש עונשו" (ציטוט מרש"י).

אבל הרי כתוב בבירור שכל הורג קין "שבעתיים יוקם", אז מדוע רש"י לא מתייחס לביטוי הזה בתור העונש למי שהורג את קין? משום שמבחינת רש"י, שהתבסס על מדרש בראשית רבה ועל מדרש תנחומא, הביטוי "שבעתיים יוקם" מתייחס למשהו אחר לגמרי. האזהרה של אלוהים מתחילה ומסתיימת ב-"לכן כל הורג קין". וזהו. "שבעתיים יוקם" זה כבר ביטוי שמתייחס לעניין אחר. איזה עניין? תחזיקו חזק.

 לפי מדרשי בראשית רבה ותנחומא כשאלוהים אומר "שבעתיים יוקם" הוא בכלל מדבר על המועד שבו קין יסבול את הנקמה על כך שהרג את הבל. המועד שנקבע הוא בדור השביעי. כלומר לפי פירוש זה המשמעות של הביטוי "שבעתיים יוקם" הוא שבדור השביעי קין יסבול את הנקמה על הרג הבל. אבל איך למך מתקשר לסיפור? אז ככה, למך הוא בעצם הדור השביעי ולפי המדרש הנקמה בקין באה מידיו. למך היה עיוור, והבן של למך היה מוליך אותו בשדה. פתאום הבן ראה חיה ואמר ללמך לירות על החיה בחץ וקשת. למך עשה זאת ופגע, אבל מסתבר שהחיה הייתה קין. אז יצא שלמך הרג את קין בטעות. מרוב צער על שהרג את אחד מאבותיו, למך הכה יד ביד ובטעות הבן שלו נתפס בין שתי ידיו ומת מהמכה. לפי המדרש, כשלמך אומר "איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי" הוא בעצם אומר שהוא הרג את האיש (קין) ואת הילד (הבן שלו) בטעות: "והלא שוגג אני ולא מזיד. לא זהו פצעי ולא זהו חבורתי" (ציטוט מרש"י). אם ככה אז איך מוסברת האמירה "שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה"? לפי המדרש, למך בעצם טוען פה שאם לקין נדחה מועד העונש בשבעה דורות, וקין הרג את הבל בכוונה, אז בוודאי שללמך ידחה מועד העונש בהרבה דורות כי הוא עשה את זה בטעות: "קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות. אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה" (ציטוט מרש"י).

בשלב הזה כבר ברור לנו שהפרשנות של המדרש התרחקה מידי מהמשמעות הלשונית הפשוטה והיא סותרת את ההגיון הפנימי שעולה מהטקסט. זה לא כל כך מפתיע. מדובר במדרש אגדה, וגם בתוך התפיסה המסורתית בהרבה מקרים לא מתייחסים למדרשי אגדה ברצינות רבה. יש גם מפרשי מקרא אחרים חוץ מרש"י שפירשו את הפסוקים האלה בהתאם למשמעות ההגיונית שלהם. אבל הסיבה שהבאתי את הדוגמא הזאת מרש"י היא לא כדי לטעון שכל הפרשנות המסורתית היא מופרכת. השאלה שאני שואל היא מה גרם לרש"י להתעלם מהפרשנות הברורה הזאת של הטקסט?

בהקשר הזה חשוב לציין שרש"י אינו מהמפרשים שניסו למצוא את המשמעות החבויה. הוא פירש את המקרא על דרך הפשט. לפי עדותו שלו, רש"י התכוון לפרש רק את המשמעות הפשוטה והשתמש בפרשנות מהמדרש רק אם צריך ליישב קשיים ולהבהיר את הדברים: "יש מדרשי אגדה רבים וכבר סידרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (ציטוט מרש"י). לאור זאת, נראה לא סביר שרש"י לא אמר אפילו מילה אחת על הפרשנות ההגיונית הפשוטה והלך באופן מוחלט אחרי הפרשנות ההזויה של המדרש. האם ייתכן שבמקרה הזה רש"י לא ראה את הפרשנות הלשונית הפשוטה? או שראה אותה, ולמרות הגיונה הפנימי החזק יותר, בחר לוותר עליה מאיזשהי סיבה ואפילו לא להזכיר אותה?

אם כן, הסיבה לכך לא יכולה להיות המדרש עצמו. הרי ראינו שבמקרה הזה המדרש לא פותר בעיה פרשנית אלא יוצר אותה. יכול להיות שמה שגרם לרש"י לוותר על המשמעות הפשוטה הוא שתרגום אונקלוס (התרגום של התורה מעברית לארמית שהוא בעל משמעות רבה ביהדות) מתרגם את הפסוק בהתאם למדרש ולא בהתאם למשמעות הפשוטה בעברית. הפסוק "כי שבעתיים יוקם קין" מתורגם לארמית בצורה שמשמעותה "כי שבעה דורות ניתלים לקין". ייתכן שרש"י סמך על המתרגמים של תרגום אונקלוס בצורה כל כך מוחלטת, עד שהוא פשוט כבר לא ייחס כל חשיבות לפרשנות ההגיונית שעולה מהנוסח העברי המקורי ונאלץ לפנות למדרש כדי להסביר את הקשיים.

מה שאפשר ללמוד מהמקרה הזה עם רש"י, זה שבמשך מאות שנים, מפרשים רבים של המקרא לא פעלו בצורה אובייקטיבית משום שהם הסתכלו על המשמעות של הדברים דרך המשקפיים של פרשנויות קודמות, בין אם פרשנויות המדרשים או התרגומים (תרגום הוא הרי בעצם פרשנות).

היום במדינת ישראל מתרחש פלא. פלא אמיתי שעובדתית אין כדוגמתו בכל העולם. הפלא הוא בכך שאנחנו יכולים להבין בקלות יחסית דברים שנכתבו לפני יותר מאלפיים שנה. בכל שאר העולם, האנשים היחידים שיכולים לקרוא דברים שנכתבו לפני אלפיים שנה הם מומחים שלמדו את השפה באופן מיוחד, וכמובן שגם הם לא קוראים את השפה באותו אופן טבעי כמו שדובר השפה היה קורא אותה. לא רק זה, אלא שהספר העתיק שאנחנו יכולים לקרוא בשפת המקור הוא גם הספר הנפוץ ביותר והמתורגם ביותר בהיסטוריה האנושית.

העברית התנ"כית ניתנת להבנה לרוב הישראלים. אוצר המילים ברובו מוכר לנו ואת השאר ניתן ללמוד מההקשר. הסגנון מעט שונה אך גם לא זר לגמרי, ומתרגלים אליו. יש לנו את האפשרות לקרוא את ספר הספרים של העם שלנו ויצירת המופת של התרבות העברית העתיקה בעיניים חדשות ואובייקטיביות ולהבין אותו בהתאם לנקודת הזמן והמבט שלנו, ללא סינון. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, אמר על כך:

"באלפיים שנות גלותנו לא נסתלקה לגמרי שכינת יצירתינו, אך זיווֹ של התנ"ך הוּעַם בגולה, באשר הועם זיוו של עם ישראל. רק עם חידוש המולדת והקוממיות העברית ניתן לנו לעמוד מחדש על אורו האמיתי והמלא של התנ"ך... ומלאכה זו מוטלת על המחנכים, המורים, הסופרים, המלומדים, המשוררים והאמנים: להזריח על עמנו בארץ ובתפוצות את אורו המבהיק של ספר הספרים - כפי שדורנו הנגאל מסוגל לראותו".