זה יפה מאד.
אני שם לב שכשאני מדבר עם אבי, ובדרך כלל אני מדבר איתו לפי מה שהוא אוהב לשמוע, לשנינו יש קושי להסתכל אחד לשני בעינים, אולי כי שנינו משקרים בהסכמה שבשתיקה. בפעמים שדיברתי אתו בכנות, אדרבה, מאד ביקשתי את העינים שלו.
ידוע שכשחושדים במישהו שהוא משקר, מבקשים ממנו תסתכל לי בעינים ואז תאמר את מה שאתה אומר. יותר קל לשקר כשלא מסתכלים לשני בעינים, כשמסתכלים בעינים ומשקרים מתעורר חוסר נוחות וצורך לברוח שמתבטא בהסטה או השפלה של העיניים. יש גם את המובן שכשאני מבקש או מבקשים ממני "תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך", המשמעות יש כאן איזה שקר, אתה כאילו מדבר איתי אבל לא באמת, אתה נמצא כאן אבל לא איתי, ואני רוצה להיות עכשיו איתך ממש, באמת ולא בכאילו. אם אני מדבר ולא מסתכל בעינים של השני, זה יכול להיות דיבור שנמצא על מצב אוטומטי, יש איזו תבנית שמזהה מעצמה פחות או יותר מה אני צריך להגיב עכשיו לפי האינפורמציה שמגיעה אלי כמו מתוך חלום, ותשומת הלב האמיתית ממוקדת במה שמעסיק אותי באותו זמן. אם אני בוהה במשהו אחר אני יכול בקלות להתחמק מהשני ולהסיח דעת. עין בעין אוטומטית זה מביא קירבה, אינטימיות, אי אפשר להסתתר יותר. ויש בבקשה להסתכל בעינים גם מובן של תביא את עצמך, את כולך, כמו שאתה, בלי הסתרות ומחיצות.
ידוע שראיה היא חיבור, וכשעינים רואות עינים יש בזה נגיעה בנצח, השתקפות שלי בתוך עיניך והשתקפות שלך בתוך עיני יוצרים אפקט כמו של מראה מול מראה, אינסופי. כתוב שאין שעה קשה יותר מהשעה של "ואנכי הסתר אסתיר פני", הסתרה כפולה, כביכול אין חיבור, ה' מנהיג אותנו עפ"י הטבע, וגם לנו נראה שהמציאות מונהגת רק עפ"י הטבע, זה נראה כאילו הוא לא מסתכל אלינו ואנו לא מסתכלים אליו. וכנגד זה "עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ראיה כפולה, עין מביטה אל עין
רונית כתבת "המבט הראשון הוא מבטה של האם בתינוקה, אותו מבט שאומר לו: "זה אתה, ואתה מוצא חן בעיני". התינוק בתחילה אינו מכיר את עצמו וכל שכן את פניו עד השלב שהוא מתגלה לעצמו מול המראה. הפנים הראשונות שהוא פוגש הן של אמו. דרכן הוא מכיר את עצמו". אם אני מבין נכון, זה מדהים לגמרי, התינוק בעצם לא יודע שהפנים שלו הם שלו, הוא בכלל לא יודע שיש לו פנים, לא יודע שהעצמיות שלו נמצאת בגוף שלו, הוא רואה וחווה את העולם שבחוץ כאילו זה הוא עצמו. בהבנה של תינוק אין שום בעיה בזה שהוא עצמו ממש נמצא בכל מה שהוא רואה מחוץ לעצמו. הוא רואה הרבה דמויות, והוא לא רואה סתירה בין כל הדמויות, את זה שהם מובדלים זה מזה, כולם מרכיבים את המציאות של עצמו (אולי כאן נרכשת המסוגלות להכיל מורכבות, חווית העצמי בכל מה שבא לקראתי, בכל הסובב אני רואה את אני, אח"כ אני מצמצם את העצמי הזה בהדרגה, פורט לפרטים)
תוקן על ידי נשמה_תועה ב- 12/04/2013 03:54:06
 |
|
|
