הקדמה למי שלא מכיר:
אחת המשתתפות הותיקות היא התבהרות, שפעם כתבה בבחח, וגם אצלנו, ולפעמים היא עדיין מגיעה. היא המציאה את דמותו של "מוישי", ילד חמד ירושלמי, תמים ומתוק, שמתאר את הרפתקאותיו בחברה החרדית הסגורה. היו הרבה סיפורי מוישי. ואפשר לומר: אם הם מרגיזים, זה בגלל שהם כואבים.
אני גנבתי ממנה את הדמות של מוישי כדי לכתוב עליו כמה סיפורים עם מסרים משלי. והנה אחד חדש. מוסר השכל בסוף.
************
יש לי המון בשורות טובות לספר לכם, אחרי כל כך הרבה זמן שלא כתבתי לכם מהיומן שלי.
קודם כל, אני עוד מעט בר מצוה, ובשנה הבאה אני הולך לישיבה קטנה. אבל זה יסופר בפעם האחרת.
זה יהיה רק בשנה הבאה. מה שהיה בינתים זה שלייזר, אחי הגדול, קנה מחשב!
רק מה, אסור שידעו, במיוחד לא בישיבה שאני הולך אליה.
אז אני מספר לכם בסוד, ואתם אל תגלו לאף אחד. ככה. לייזר הוא חצי חצי. זאת אומרת עובד ולומד. עובד בבוקר ולומד אחרי הצהרים. או בערב. לא ברור לי בדיוק מתי, כי בבוקר הוא עוזר למזכיר בישיבה שלו, ואחרי הצהרים הוא אוסף תרומות לישיבה, ובערב גם כן יש לו משהו, שהוא הולך אליו לבוש עם חולצה מגוהצת, חליפה אלגנטית ועניבת פרפר. כל ערב אותו דבר חוץ מבספירת העומר.
העיקר שהוא חצי חצי, כי ככה אמא ואבא אמרו לשדכנים בטלפון.
מהעבודה שלו ללייזר יש קצת כסף. הוא נותן חלק לאבא ואמא, כל פעם שהוא רואה אותם מודאגים. וחלק הוא שם במגרה שלו. אני יודע כי אני מתעורר לפעמים בלילה כשהוא חוזר לחדר שלנו, פותח את המגרה הפרטית שלו בארון, מוציא שקית מהכיס, ומתחיל לספור מטבעות ושטרות.
אין לי מושג מהיכן הגיע הכסף. אני שוכב בעינים חצי עצומות ומציץ עליו והוא סופר באור הקלוש שמגיע מהחלון.
אחרי שהוא גומר לספור הוא סוגר הכל בפנים, עוצם עינים, ואומר:
תודה לך ה' על הטיפים שקיבלתי.
יום אחד אחרי הצהרים חזר לייזר הביתה, רוקן את המגרה, ויצא. הוא חזר לפנות ערב עם תיק שחור יפה, ותכף שראיתי אותו ידעתי שגם אני רוצה כזה. אבל היתה לי הרגשה בלב שאמא לא תאהב את התיק הזה.
וככה באמת היה.
כשאמא ראתה אותו נכנס לחדרנו עם התיק, היא נכנסה אחרינו, שמה ידים על המתנים בתנוחה שאני יודע שעוד מעט יהיו צעקות, ואמרה לו בטון המיוחד שלה:
מה זה? הבאת מחשב?
כששמעתי "מחשב" פקחתי את האזנים והעינים.
לייזר אמר לה: מה יש, קניתי בכסף שלי.
ואמא אמרה לו: טוב, אבל לא לתת למוישי.
נורא נפגעתי. אבל כמו תמיד לא אמרתי כלום.
לייזר פתח את התיק והוציא קופסה מלבנית ושם אותה בזהירות על השולחן. הוא פתח את הקופסה והתברר שיש בה שני חלקים מחוברים. בראשון יש זכוכית כזו ובחלק התחתון המון כפתורים עם אותיות.
באתי ועמדתי לידו והסתכלתי ולא אמרתי כלום.
לייזר גם כן לא אמר לי כלום.
חשבתי לעצמי: זה הכל?
ואז לייזר לחץ על כפתור. ופתאום הבזיקו אורות על החלק של הזכוכית. נהיו צבעים.
ואז נהיתה תמונה על החלק הזה.
לייזר עכשו הסתובב אלי ושאל: מוישי, אתה רוצה לראות סרט?
אמרתי לו: אמא לא מרשה לי במחשב.
לייזר אמר: זה אני עושה, אתה רק מביט.
אמרתי לו: אבל עכשו לא בין הזמנים.
כי רק בבין הזמנים מותר לראות אצלנו סרטים שאמא מביאה מגמח הסרטים הכשרים של שיכון מאמינים שלנו.
לייזר צחק ואמר שלכבוד המחשב יראה לי סרט. קצר.
ואז הוא לחץ על הכפתורים ופתאום נראה סרט על המסך. "חבורת מצוות". כבר ראיתי את ההתחלה אצל חבר אבל אז הספקנו רק חלק אחד וכשסיפרתי לאמא על זה אז היא לא הרשתה לי ללכת אליו יותר.
לייזר הראה לי את החלק השני מהרגע שחטפו את הילד עד שתפסו את הגנב ואז כיבה את המחשב.
זה היה יופי.
וככה התרגלנו בבית שללייזר יש מחשב והכל היה בסדר.
עד שאחרי שבועיים, לפני שהלכתי למיטה, ראיתי את אבא ואמא יושבים במטבח ועוברים על טופס. נורא התרגשתי כי ראיתי שזה טופס לישיבת "התורה הקדושה לבחורים צדיקים" שכל הילדים מהחיידר שלנו הולכים לשם.
הלכתי הצידה ונצמדתי לקיר כמו שאני עושה כשאני רוצה לראות מה הגדולים עושים. הצצתי וראיתי שאמא ממלאת את הטופס בכתב יפה. היא כתבה את השם שלי, את השם של אבא, ואת שם המשפחה שלנו. ככה היא מילאה בכל המקומות.
ואז היא נעצרה בשורה לפני האחרונה.
"אנו מתחייבים שאין לנו בבית מחשב", היא הקריאה.
אמא ואבא הסתכלו אחד על השני ואני הסתכלתי עליהם.
"לייזר", קרא אבא.
לייזר נכנס.
תראה מה כתוב כאן, אמר אבא.
"זה בסדר", אמר לייזר. " המחשב שלי, לא שלכם".
אמא נאנחה וכתבה שאין לנו מחשב.
והיא עברה לשורה הבאה.
"אנו מתחייבים שאין לנו בבית אינטרנט", היא הקריאה.
אבא קרא שוב ללייזר.
"אין לי אינטרנט", נעלב לייזר.
והוא נתן הוכחה. "מי שיש לו אינטרנט, צריך להתחבר לקו של בזק".
הסתכלנו כולנו על הטלפון שלנו שמחובר לקיר. "מי שיש לו אינטרנט, יש לו כזה מפצל עבור הטלפון ועבור האינטרנט", הסביר לייזר.
ובאמת לנו אין.
לא ידעתי שהוא כל כך חכם. איזה יופי.
אמא לחשה משהו לאבא.
אבא אמר לה: אז תגידי לו.
אמא הסתובבה, הסתכלה עלי, הסתובבה בחזרה, וקראה ללייזר.
כשהוא בא היא סימנה לו להתקרב אליה, ושאלה אותו משהו בלחישה.
גם אני רציתי לשמוע אז הקשבתי כולי והצלחתי.
"אז איך אתה רואה שם חדשות במחשב?" שאלה אמא.
לייזר נבוך לרגע.
"זה לא אינטרנט", הוא אמר. "זו השראה. השראה אלחוטית".
אבא נאנח ואמר לאמא: "אז זה בסדר, אנחנו יכולים לחתום שאין לנו אינטרנט".
ואני לא ידעתי שהמחשב של לייזר כל כך קדוש עד שיש בו השראת השכינה...
*****
עד כאן דברי מוישי. מכאן ואילך דברי מיימוני.
כדי שיהיה מתווה, הנה נושא לדיון: "הכחשת המחשב".
א. איך החברה שלנו, החרדית, מתמודדת עם המחשב, ואיך זה נראה בעינים תמימות של ילד.
ב. הסנקציה הקשה ביותר: קבלה למוסדות. איך מתמודדים איתה. ומה חושבים הילדים על כך שההורים ממלאים טפסים אבל אינם מכבדים מה שכתוב בהם.
איני יודע באיזו מידה תופעה כמו של מוישי שכיחה. אני יודע שהיא קיימת. וזה היה מגוחך אילולא זה היה עצוב - ומסוכן. מה חושבים הילדים כאשר הם יודעים שיש בבית מחשב (ואין צריך לומר: מייל או אינטרנט) וכלפי חוץ "משנים מן האמת" ואומרים שאין, למשל בטפסי ההרשמה...
