ת"פ 8752-11-09 מדינת ישראל נ' בלקר

המאשימה                              מדינת ישראל

נגד

הנאשם                                   מנשה בלקר

ב"כ המאשימה - עו"ד שמי לוי

הנאשם בעצמו וב"כ -עו"ד אהרון רוזה מטעם הסנגוריה הציבורית

הכרעת דין

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע ארבע עבירות של סיוע להונאה בבית אוכל – עבירה לפי סעיפים  3 ו- 14 לחוק איסור הונאה וכשרות, התשמ"ד-1973 (להלן: "החוק") יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת כפי המפורט בארבעת האישומים שבכתב האישום, ושיפורטו להלן.

            האישום הראשון:

הגם שהנאשם איננו ולא היה מוסמך מטעם הרבנות הראשית או מטעם רב מוסמך מטעמה להנפיק תעודת כשרות ולא קיבל ממנה כל אישור לצורך כך וכפי הנדרש בחוק, הרי בשנת 1997 או בסמוך לכך, הוא יצר קשר עם אליהו שרעבי (להלן : "שרעבי") בעליה של מסעדת שרעבי שנמצאת ברחוב הרצל 126 ברחובות (להלן: "המסעדה"), לאחר שזה האחרון הופנה אליו לצורך קבלת אישור כשרות מטעמו למסעדה. הנאשם לא עדכן את שרעבי כי הוא אינו מוסמך ליתן תעודת כשרות בהתאם לחוק, ומסר לו תעודה ממנה עולה כי המוצרים הנמכרים במסעדה, הם בהכשרים שונים, וכי יש פיקוח על המסעדה. החל ממועד זה ואילך עד מרץ 2009, חידש הנאשם את התעודה מעת לעת, בתדירות גבוהה, וזאת בתמורה לסכום של 600 ₪ ששילם לו שרעבי עבור שלושה חודשים. בין היתר, ביקר הנאשם במסעדה לצורך חידוש התעודה, בתאריך 5.3.09. שרעבי הציג במסעדה את התעודה אשר ניתנה לו על ידי הנאשם.

האישום השני:

בשנת 2003 או בסמוך לכך, יצר הנאשם קשר עם שמעון מזעקי (להלן: "מזעקי") שהינו הבעלים של מסעדת מזעקי, שנמצאת ברחוב ארלוזורוב 85 ברחובות (להלן: "המסעדה"), מסר לו שהובא לידיעתו שנתגלע סכסוך בינו לבין נציג הרבנות, והציע לו לקבל אישור כשרות מטעמו למסעדה. לאחר שמזעקי הסכים, מסר לו הנאשם תעודה, ממנה עולה שהמוצרים הנמכרים במסעדה, נמצאים בהכשרים שונים, וכי יש פיקוח על המסעדה. ממועד זה ואילך ועד מרץ 2009, חידש הנאשם את התעודה מעת לעת, תמורת סך של 730 ₪ בחודש. הנאשם ביקר במסעדה לצורך חידוש תעודת הכשרות, בתדירות של ארבע, חמש פעמים בחודש, מידי חודש. מזעקי הציג במסעדה את התעודה שנתן לו הנאשם.

האישום השלישי:

בשנת 2004 או בסמוך לכך, יצר הנאשם קשר עם מנדי מורן (להלן: "מנדי") הבעלים של בית עסק למכירת בייגלה חם, שנמצא ברחוב הרצל 167 ברחובות. יצוין שבעבר היה ברשותו של מנדי וברשות אביו רוני מורן (להלן : "רוני"), בית עסק דומה שהיה ממוקם ברחוב הרצל 192 ברחובות (להלן: "בתי העסק"). הנאשם פנה למנדי והציע לו ליתן לו אישור כשרות מטעמו לבית העסק, ולאחר שמנדי הסכים, מסר לו הנאשם תעודה ממנה עולה כי "המקום עומד תחת השגחה בכל פרטי תהליך הייצור ונעשה בפיקוח של משגיח מטעמם והם למהדרין מן המהדרין". ממועד זה ואילך ועד מרץ 2009, חידש הנאשם את התעודה מעת לעת, וזאת תמורת סך של 500 ₪ לחודש. רוני ומנדי הציגו בבתי העסק את תעודת הכשרות.

האישום הרביעי:

בשנת 1998 או בסמוך לכך, יצר הנאשם קשר עם יינון קריטי (להלן : "יינון") שהינו הבעלים של מסעדת סטיקיית 72 הנמצאת ברחובות (להלן: "המסעדה") וזאת לצורך מתן אישור כשרות מטעמו של הנאשם למסעדה. הנאשם מסר ליינון תעודה, ממנה עולה כי המוצרים הנמכרים במסעדה נמצאים בהכשרים שונים, וכי יש פיקוח על המסעדה. מהמועד הנ"ל ואילך, ועד מרץ 2009, חידש הנאשם את התעודה מעת לעת, תמורת סך של 50 ₪ בחודש. הנאשם ביקר במסעדה לצורך חידוש תעודת הכשרות אחת לשלושה חודשים לאורך כל התקופה, ובין היתר, בתאריך 5.3.09. יינון הציג במסעדה את תעודות הכשרות.

המאשימה טוענת, שבמעשים המפורטים לעיל, סייע הנאשם לשרעבי, מזעקי, רוני ומנדי וכן יינון, לבצע הונאה בכשרות.

2.         המאשימה העידה שלושה עדים שמשמשים בתפקידים שונים בעניינו כשרות על פי החוק, ואשר הסבירו את נושא מתן תעודות הכשרות ואת תפקידיהם.

ראשון העיד, יהושע ראוכברגר שמשמש זה 14.5 שנים, מנהל מחלקת כשרות ברחובות, תחת הרב הראשי לרחובות, הרב קוק (להלן: "יהושע"; "הרב קוק"). יהושע הבהיר, שעל פי החוק, הרב קוק הוא בעצם הסמכות החוקית למתן כשרויות, וכי הוא איש הביצוע שלו. הוא משמש עובד של המועצה הדתית וממנה הוא מקבל משכורת, כשהמועצה הדתית מפעילה את הצוות שמטפל בענייני הכשרות, שכולל 14 מפקחים ו- 60 או 70 משגיחי כשרות. יהושע עושה את עבודת ההכנה שקודמת למתן תעודת כשרות, על דרך של בדיקה בעסק, בין בעצמו ובין באמצעות שליח מטעמו, והוא מדווח לרב קוק, שמחליט האם לתת תעודת כשרות ואם לאו, ואם הוא מחליט בחיוב, אזי הוא זה שחותם על תעודת הכשרות. אחר כך, נעשית פעולת הפיקוח על העסק שקיבל את תעודת הכשרות, הן על ידי משגיחי הכשרות והן על ידי יהושע. הפיקוח ממשיך לחול גם לאחר מתן תעודת הכשרות והוא רלבנטי גם לצורך שינויים והוספות בעסק. יהושע מסביר את אופן הפעולה של הצוות שממונה על ענייני הכשרות, ואומר שמפקח מגיע לכל בית עסק לפחות פעם אחת ביום, ולפעמים אפילו פעמיים או שלוש פעמים ביום – לפי גודלו של העסק. המפקח מקבל את משכורתו מהמועצה הדתית. בנוסף, ישנו בכל עסק משגיח כשרות, שמקבל את שכרו דרך חברת כוח אדם, אשר ממומנת מהתשלומים שמשלמים בעלי העסקים, כאשר משגיח הכשרות נמצא בעסק מספר שעות. כל משגיח כשרות מדווח פעם בחודש על המתרחש בעסק, ומקבל אישור מהמועצה הדתית מחברת כוח אדם, על שביצע את עבודתו, ואז משולמת לו המשכורת.

הוא מספר, שביום הגשת התלונה במשטרה, דיווחו לו הפקחים, שהבחינו בבתי עסק בתעודות כשרות שלא הוצאו על ידי הרבנות, והוא הלך לבדוק במה המדובר. הוא היה בשני בנתי עסק של מאפה לבייגלה ברחוב הרצל, לא נכנס לבית העסק שאליו נכנס קודם לכן המפקח, אך הוא ראה מרחוק את התעודה, ולפיכך הוא דיווח לרב קוק שהורה לו להגיש תלונה במשטרה וכך הוא עשה. כך היה גם לגבי בית עסק נוסף.

יהושע מבהיר שהוא איננו מכיר את הנאשם, מעולם לא פגש אותו, אבל ידוע לדבריו בעיר, שלמי שאינו מקבל תעודת כשרות מהרבנות, יש פתרון קל ומהיר. יהושע מדגיש, שרק הרב קוק כרבה הראשי של העיר, מוסמך לחתום על תעודת הכשרות, הוא עצמו מעולם לא חתם על תעודה כזאת, אבל הוא חותם על אישורים זמניים, לפי הוראת הרב קוק, במקרים שבהם הרב קוק איננו בעבודתו, או שנגמר התוקף, ויש צורך להוציא אישור זמני. עוד מדגיש יהושע, שמשגיח הכשרות אינו מקבל את הכסף ישירות מבעל העסק.

הוא מספר, שלסטקיית 72 שבבעלותו של יינון, לא הוצאה תעודת כשרות כ- 12 שנים. כאשר הוא והאנשים שבצוות הפיקוח על הכשרות, רואים תעודה שאיננה כזו שהוצאה על ידי הרבנות, אין להם סמכות להוריד אותה, אלא הם מדווחים ליחידה ארצית שמטפלת בענייני הכשרות (להלן: "היחידה") , ולעיתים מגישים תלונות במשטרה.

בחקירה הנגדית הוא שב ומבהיר, שלעסקים לא מפוקחים – להבדיל מאלה שמפוקחים על ידי הרבנות, ושבהם הם עושים את הפיקוח על פי נהלי הרבנות והמועצה הדתית – אין להם סמכות להיכנס, אלא המפקחים עוברים ברחוב ומאתרים תעודות לא חוקיות. הוא מבהיר, שהוא מוסר דיווח ליחידה, אבל לא מנהל רישום על כך.

בהמשך הוא מפרט את התנאים שעסק של בייגלה צריך לעמוד בהם כדי שתהיה לו תעודת כשרות, ואומר שתחילה יש לנפות את הקמח כל יום, ולפעמים פעמיים ביום, וכן צריך לפתוח את הביצים ולבדוק אם יש בהן דם.  חומרי הגלם שמשתמשים בהם, בין אם הם חלביים ובין אם הם פרווה, צריכים להיות כשרים, וצריך לאפות כל סוג בנפרד, בנוסף, צריך לפקח על כך שכל פעולת האפייה תיעשה על ידי יהודים. אלה הן הפעולות שנעשות בפיקוח משגיח הכשרות והמפקח. לכן, צריך להימצא בבית העסק משגיח כשרות, מינימום שעה או שעתיים ביום. בפרק זמן זה, על בעל העסק להכין את הבצק שאותו הוא שומר אחר כך במקרר, שאין הוא יכול לנפות קמח או לייצר בצק, כאשר משגיח הכשרות איננו נמצא במקום. המפקח נכנס לבית העסק, גם כאשר משגיח כשרות איננו נמצא שם.

הוא מבהיר, שהוא ראה את התעודות הלא חוקיות בבתי העסק מבחוץ, אבל לא נכנס פנימה וגם לא צילם אותן. באחד מבתי העסק, התעודה היתה תלויה על הוויטרינה, כך שניתן היה לעמוד על המדרכה ולראות את האישור. לאחד מבעלי העסק, הוא שלח שליח מטעמו, כדי לבדוק בתוך העסק פנימה את התעודה. ממה שהוא ראה, על התעודות היה כתוב "אישור" או "אישור ותעודה". הוא מציין, שלקוחות של בתי העסק, צלצלו ליחידת הפיקוח במועצה הדתית ודיווחו.

לגבי סטיקיית 72, הוא אומר שהוא זוכר שהפסיקו את מתן תעודת הכשרות, ולאחר שנתפס במסעדה זו, כמו גם באחרות, בשר לא מזוהה. לאחר מכן, העדיף יינון, שלא לקבל תעודת כשרות מהרבנות, וכך קרה לדברו לפני 12 שנים. עד לפני כשנה, שאז הסכים יינון לעמוד בתנאי הרבנות, ולכן קיבל תעודת כשרות ממנה.

3.         שני העיד רפאל יוחאי (להלן: "רפאל") שמשמש כממונה על אכיפת החוק, ברבנות הראשית בישראל, ביחידת הסמך במשרד ראש הממשלה, היא היחידה שעליה דיבר יהושע. רפאל מספר, שהיחידה עוסקת באכיפת דו"חות לגבי עסקים שמציגים עצמם כשרים שלא כחוק, ואף הוא מספר על ההליך שצריך למלא אחריו בעל עסק שרוצה לקבל תעודת כשרות, והדברים תואמים את דבריו של יהושע. רפאל מציין, שהמדינה אינה כופה על בית עסק לקבל תעודת כשרות, אבל מקום שבעל עסק מקבל תעודת כשרות, אזי יש מעורבות של הרבנות הראשית. רפאל גם מציין, שלא די בכך שבית עסק מקבל תעודת כשרות, אלא שהוא צריך להיות מפוקח ולעבוד על פי הנהלים.

            לגבי בתי העסק שבהם מוצגות תעודות הכשר או אישורי כשרות או אישורי השגחה או תעודות, שמטרת כולן להציג את העסק בפני הלקוחות הפוטנציאליים ככשר, בודקת היחידה איזה תעודה או אישור מוצגים במקום, וגם כיצד מבין אותם הציבור. לדבריו, בעניין התעודות והאישורים שהוצאו על ידי הנאשם, הוא פנה לקבלת חוות דעת של היועץ המשפטי של היחידה, וכך הגיע למסקנה, שמדובר בתעודות שאינן חוקיות.

            רפאל מבהיר, שהחוק אוסר לבית עסק שמייצר מזון, להציג את עצמו כמי שהמזון אצלו כשר, מבלי שיש לו את תעודת הכשרות שניתנת על פי החוק. יחד עם זאת, עסק שיש לו תעודה כזאת, יכול להציג גם תעודות נוספות, למשל, שמדובר בעסק שהוא כשר למהדרין או שהוא מתייחס לבשר לא חלק, וכיו"ב. דהיינו: מדבריו עולה, שבית עסק יכול להחזיק במספר תעודות כשרות, אבל הבסיס חייב להיות תעודת הכשרות שהוצאה על ידי הרבנות, שאלמלא כן, התעודות ו/או האישורים שמציג בית העסק, אינם חוקיים.

            החקירה הראשית של רפאל נחתמת בכך שהוא מאשר שהוא שלח שני מכתבים למשטרה, האחד למשטרת רחובות והשני למשטרת יבנה, לעניין התלונה שהוגשה נגד הנאשם בעניין מתן תעודות הכשר בלתי חוקיות. הוא מבהיר, שתעודות אלה מטעות את הציבור. בנוסף הוא מבהיר, שבאותם בתי אוכל שהוצגו התעודות שהנפיק הנאשם, הוא לא היה במקום, למרות שהוא מתיימר לפקח על בתי העסק הללו.

            בחקירה הנגדית הוא מבהיר שאת המכתב למשטרת יבנה הוא כתב לאחר שמפקחים שהוסמכו על פי חוק העבירות המנהליות, ביקרו בבתי אוכל, וכתבו דו"חות בעניין מה שראו במקום, והוא עצמו נכח באופן אישי, רק בסטיקיית 72, שבבעלותו של יינון. המפקחים שביקרו במקומות האחרים, העלו את הדברים על הכתב ומסרו לו אותם.

            רפאל מסביר לשאלת בית המשפט, שתעודות הכשרות שניתנות על פי חוק, נחתמות על ידי מועצת הרבנות הראשית, או רב שהיא הסמיכה לכך באופן ספציפי, או הרב המקומי או הרב הראשי לצה"ל, כל תעודה אשר נחתמה על ידי אדם אחר – איננה חוקית.

            בהמשך החקירה הנגדית, הוא מבהיר שמשגיח הכשרות איננו יכול לשהות בעסק במשך כל שעות עבודתו, משום שמי שמממן את שכרו בסופו של דבר, הוא בית העסק, ואם בית העסק יחויב לכך שהמשגיח אכן יהיה נוכח בכל שעות הפעילות של העסק, אזי בתי העסק לא יעמדו בהוצאה זו. לכן, ההסדר הוא כפי שהבהיר יהושע, שמשגיח הכשרות נמצא חלק מהזמן בבית העסק, ובנוסף, גם המפקח מבקר מידי יום במקום. בהיררכיה שנוצרה, לפיה יש משגיח, מעליו מפקח, מעליו מנהל מחלקת הכשרות, ומעל כולם, הרב המקומי, מבטיחה הרבנות את הפיקוח על הכשרות. כך שנבדקת גם קליטת התוצרת הכשרה, וגם השיווק שלה.

4.         דניאל פרנקל (להלן:"דניאל") שמשמש מפקח כשרות ברחובות, העיד אף הוא וסיפר, שבמסגרת תפקידו נכנס לחנויות, שיש להן תעודות כשרות מהרבנות, כדי לבדוק את הסחורה שמתקבלת בהם, ותעודות המשלוח, ואת פעילותו של משגיח הכשרות. במועד הרלבנטי להגשת התלונה, הוא ראה – תוך כדי הליכה ברחוב - שבסטיקיית 72 ובבית עסק נוסף, יש אישורי כשרות שלא הוצאו על ידי הרבנות, אלא היו חתומים על ידי הנאשם. הוא התקשר לרב קוק, שאל האם הנאשם מוכר לרבנות, נענה בשלילה, והתבקש להגיש תלונה במשטרה. גם הוא כמו קודמיו מבהיר, שאין לו סמכות להיכנס לבתי עסק שלא מפוקחים על ידי הרבנות, ולהוריד את התעודות.

            בחקירה הנגדית הוא מאשר שהוא עובר ברחוב הרצל שבו הבחין בתעודות ובאישורים הלא חוקיים מידי יום, וכי הבחין בהם כשהוא ניצב מחוץ לבית העסק. באותה תעודה שהוא ראה, הכותרת היתה "אישור כשרות", והוא שב ואומר, שהוא הגיש תלונה במשטרה, אבל לא התלווה אל השוטרים שביקרו במקום וצילמו את התעודות.

5.         אחרון בשרשרת העדים שהעידו בנושא הסמכויות ותפקידיהם של מי שעוסקים בפיקוח על הכשרות, היה ליאור כהן (להלן: "ליאור") שעובד ביחידה להונאה בכשרות, ברבנות הראשית לישראל, שעניינה טיפול בבתי עסק, שמציגים את עצמם ככשרים, הגם שאין להם תעודת כשרות כחוק. במסגרת תפקידו, הוא מבקר בעסקים כאלה, ואומר לאותם בעלי עסקם שהם עוברים על החוק, מזהיר אותם, ואם הם לא נענים לאזהרתו, הוא מטיל עליהם קנסות. במסגרת זו, הוא ביקר במספר עסקים בעיר רחובות, יחד עם השוטרת דפנה פרץ מיחידת ההונאה מרכז ביבנה (להלן: "דפנה"). הדו"חות שהוא ערך במסגרת הסיורים הללו, אצל שרעבי, יינון ומנדי, הוגשו לתיק בית המשפט, וליאור מבהיר את מה שכתב בהם  - ציטוטים מתוך התעודות שהוא ראה, והוא מציין שמאחר ובית העסק הציג את עצמו ככשר, הוא ציין זאת בדו"ח. עוד הוא אומר, שבחלק מהמקרים המילה כשר הופיעה על התעודה עצמה.

            בחקירה הנגדית, הוא אומר, שמתוקף תפקידו, הוא רכז אזור מרכז, ביחידה להונאת כשרות. לגבי הביקורת שהוא ערך בשלושת בתי העסק הנ"ל, הוא אומר, שהוא מזהה את שלושת בעלי העסקים שהמתינו מחוץ לאולם בית המשפט, מספר שאצל שרעבי הוא שוחח עם מרגלית או עם יוסי כפי שכתב בדו"ח, הוא לא זוכר שהוא שוחח עם לקוחות. הוא מאשר שהוא שוחח עם יינון, וכאשר מטיח בו הסנגור, שיינון אמר בעדותו בבית המשפט, שהתעודה שהוא הציג בעסק שלו איננה תעודת כשרות, אלא תעודה ואישור, שמצביעה על כך, שבמסעדה יש משגיח, שתפקידו להשגיח על המזון, תוהה ליאור ושואל, על מה משגיח אותו משגיח, והאם והתעודה והאישור הם למשל של משרד הבריאות. הוא שב ומדגיש, שהמדינה היא זו שהסמיכה את הרבנות לעסוק באופן בלעדי בנושא הכשרות, וזאת כדי שלא ייווצר מצב, שיוצג לציבור מצג שווא על ידי אדם זה או אחר, כפי שנעשה במקרה דנן, מקום שמוצבת תעודה, שעליה כתוב "תעודה זו כוחה יפה למוצרים בהכשרים שונים", כאשר ברור, שמתכוונים להציג את התעודה הזו כתעודת כשרות, ואין אפשרות להבין את התעודה בצורה אחרת זולת התיימרותה להיות תעודת כשרות. הוא מבהיר, שבדו"חות שכתב בעקבות ביקורו בבתי העסק, הוא הסתמך על מה שראה בפועל בבית העסק, ולא על מה שאמרו לו בעלי בתי העסק. כך הן לגבי יינון והן לגבי מנדי, שהציג את העסק שלו ככשר על ידי שקיות צהובות.

6.         בעדויותיהם של עדי התביעה הנ"ל, פרסה המאשימה בפני בית המשפט, את הדרך שבה יש לילך על פי הוראות החוק – בסעיף 2 הימנו -  כדי לקבל תעודת כשרות מאת הרבנות הראשית שהיא ורק היא, מוסמכת על פי החוק ליתן תעודת כשרות, וכן כדי להיות זכאי להמשיך ולהחזיק בתעודת כשרות שהוצאה, דהיינו: הדרך שבה יש למלא אחר תנאי הפיקוח השוטף מידי יום ביומו על בית העסק שקיבל את תעודת הכשרות. ברור מהדברים שנאמרו על ידי עדי התביעה הנ"ל, שהנאשם איננו רב ראשי של יישוב, איננו מי שהוסמך על ידי הרבנות או מטעמו של רב ראשי, ליתן תעודות כשרות.

            לאחר מכן, העידה המאשימה את בעלי העסקים – שרעבי, מזעקי, יינון, מנדי ורוני, ופרסה באמצעותם את סיפור הקשר שלהם עם הנאשם, הרקע ליצירת אותו קשר, ואת סיפור התעודות והאישורים שהוא הנפיק לבתי העסק שלהם, כאשר הוצגו על ידיהם בבתי העסק שלהם. במסגרת זו, גם הוגשו לתיק בית המשפט אותם תעודות ואישורים, ונתייחס אליהם כלהלן.

7.         מזעקי סיפר בעדותו, שהוא בעלים של המסעדה נשוא האישום השני, וכי הקשר שלו עם הנאשם נוצר באמצעות יינון. הנאשם ששמע שהרבנות לא נותנת לו תעודת כשרות, הציע לו תעודה משלו, והוא הסכים. על התעודה היה רשום "אישור". כשהנאשם אמר לו שהוא לא רושם את המילה "כשרות" על התעודה, כדי שלא יהיו לו כבעל העסק עם הרבנות בעיות. הוא עצמו הבין, שהוא מקבל מהנאשם תעודה לאישור כשרות. בהמשך הוא מספר, שהנאשם אמר לו שהוא שמע מיינון, שהוא זקוק לתעודה, משום שהרבנות אינה מנפיקה לו תעודת כשרות. כך, הוא קיבל מהנאשם תעודות במשך 10-11 שנים, ואין הוא זוכר מאיזה שנה. כאשר מוצג בפניו לצורך רענון זכרונו, העימות שנערך בינו לבין הנאשם, הוא אומר שהתעודות סופקו לו במשך 7-8 או 10 שנים, כשהוא שילם עבור כל תעודה סך של 730 ₪ לחודש. התעודה שהוצאה על ידי הנאשם למסעדה של מזעקי הוגשה לתיק בית המשפט. מדובר בתעודה שכותרתה "תעודה ואישור", כשעל הכותרת שלה מופיע "בית דין צדק"
"בני ישראל", ובגופה כתוב :  "הרינו מאשרים בזאת כי המוצרים במקום זה אך ורק בהשגחת הבד"צים השונים בלבד, וכן יש פיקוח על המקום". בהמשך נכתב : "תעודה זו כוחה יפה למוצרים מהכשרים של הבד"צ. על פי שיטת הבית יוסף. יש פיקוח על המקום".

            ברור לחלוטין למי שמתבונן בתעודה, שתעודה זו מיועדת להבהיר, שהמסעדה משתמשת במוצרים כשרים, והיא גם מפוקחת. דהיינו: היא מיועדת למלא את אותה מטרה שממלאת תעודת כשרות .

            מזעקי מוסיף ואומר, שהוא שילם לנאשם 730 ₪ לחודש, בעבור כל חודש, כשהוא ביקר בעסק שלו 4-5 פעמים בחודש, בדק את המקרר ואת הסחורה, והוא עצמו ידע שהמסמך שהנפיק לו הנאשם, הוא תעודה "אנשים יכולים לאכול, רואים תעודת כשרות" – הוא שאמר לו, המסמך נחזה להיות תעודת כשרות, ומוצג ככזה בפני קהל הלקוחות.

            בחקירה הנגדית, הוא מספר שכאשר הנאשם היה בא אליו למסעדה, הוא היה בודק את הבשרים מהיכן הוא קנה אותם, על פי תעודות וחשבוניות, ובודק שהוא קנה ממקומות שיש להם השגחה של הרבנות ברחובות, כאשר את הבדיקה הוא היה עושה על ידי פתיחת המקפיא ובדיקת תכולתו. מזעקי מאשר, שהרבנות לא נתנה לו תעודת כשרות, וכי התעודה שניתנה לו נשאה כותרת "תעודה ואישור" ולא "תעודת כשרות", דהיינו: הוא מאשר שהוא יודע שאין המדובר בתעודת כשרות. העובדה שמזעקי ידע שאין המדובר בתעודת כשרות, איננה שוללת את האפשרות שמצטברת לחלוטין, שהציבור יטעה לחשוב, שמדובר גם מדובר בתעודת כשרות.

            בהמשך הוא מספר, שהוא יודע שהיתה פגישה של כמה בעלי עסקים בירושלים, עם בנו של הרב עובדיה יוסף, ובנוסף, בעניין זה של תעודות כשרות ואישורים בענייני כשרות, אבל הוא לא השתתף בפגישה זו, והמשתתפים לא סיפרו לו מה היה באותה פגישה.

            עוד בהמשך, הוא מאשר, שבעבר היתה לו תעודת כשרות מהרבנות, אלא שזו בוטלה, לאחר שבבדיקה אצלו נטען שהוא מחזיק בשר לא כשר, והוא נדרש לסגור את העסק עד להודעה חדשה, הוא סרב, ואז שוב לא אישרו לו את תעודת הכשרות. הוא לא עמד בתנאים שהתנתה לו הרבנות כדי לקבל מחדש תעודת כשרות – להחליף מקררים, לשים שרשראות, ולשלם לרבנות 4,000 ₪ או 5,000 ₪ לחודש, במקום 400 ₪ כפי שהוא שילם לפני כן. הוא גם מאשר, שבגין אותו מקרה הוגש נגדו כתב אישום, אך לדבריו, בסופו של דבר, הוא לא נשפט בבית משפט.

            בין מזעקי לבין הנאשם נערך עימות שהוגש לתיק בית המשפט, ובו הוא מאשר שהוא מכיר את הנאשם מזה 7-8 שנים, וכי הוא מגיע למסעדה שלו, בודק מה שצריך לבדוק, מסתכל שהכל בסדר, והולך לדרכו. הוא מכחיש את גרסתו של הנאשם בהודעתו, לפיה הוא נתן לו אישור ותעודה רק בחודשיים האחרונים, והוא עומד על דעתו שמסמכים כאלה ניתנים לו מזה 7 או 8 שנים. בתגובה לכך אומר הנאשם, שהוא נתן לו תעודה ואישור רק בחודשיים האחרונים, וכי לפני כן, הוא היה משגיח מטעם בד"צ במסעדה, היה נותן לו שירות ומזעקי היה תורם כסף לבית הכנסת שלו. הנאשם אינו מפרט בשלב זה לאיזה בד"צ הוא מתכוון, והוא יתייחס לכך בהמשך. . בכך בעצם קושר הנאשם את עצמו אל אותה פעולת הונאה של לקוחות, כאשר הוא לא רק מנפיק מסמך שנחזה להיות תעודת כשרות, אלא לכאורה גם מקיים פיקוח מטעם בד"צ כלשהו על המסעדה של מזעקי. מזעקי אגב אומר בהמשך העדות, שהוא חשב שמדובר בתעודה חוקית, ושהתברר לו שהתעודה לא חוקית, רק כאשר דפנה אמרה לו זאת. ניתנת האמת להיאמר, קשה מאד לקבל את גרסתו זו של מזעקי, שהרי מזעקי ידע שכדי לקבל תעודת כשרות, יש לפנות לרבנות, וידע גם שהוא לא מסוגל לעמוד בתנאי הרבנות, ולכן לא יתכן שהוא חשב שהוא מקבל תעודה חוקית, כשזו ניתנת לו על ידי מי שלא הוסמך לכך על ידי הרבנות, וגובה ממנו סכומים הרבה יותר נמוכים ממה שדורשת הרבנות. מכאן המסקנה – על פניה – שאכן במסעדה של מזעקי, נעשתה פעולה של הונאת הציבור על ידי מזעקי, כשהנאשם מסייע לו בכך, כאשר הוא מנפיק לו תעודה ואישור, שנחזים להיות תעודת כשרות, וגם מקיים סוג של פיקוח במקום.

            עוד בהמשך העימות, נשאל הנאשם, מדוע המסמך שהנפיק למזעקי, שונה משל שאר המסעדות, כאשר על המסמך הזה כתוב כפי שציינו לעיל "בית דין צדק" בני ישראל", ועל האחרים כתוב "מרכז תורני על שם שי בלקר", והוא משיב ואומר, שרמת הכשרות של מזעקי היא גבוהה יותר, והוא את התעודות שלו מנפיק לפי רמת הכשרות,  ובסופו של העימות, הוא מאשר שהבד"צ אליו הוא מכוון – זו הפעם - הוא הבד"צ שלו. כמו שאמרנו – הנאשם הקים לו בד"צ משלו, מנהל עסק של מתן אישורים פרטיים בנושא כשרויות, וגם מקיים סוג של פיקוח על העסקים שמקבלים ממנו את השירות הזה.

            מהדברים הללו של מזעקי ושל הנאשם ברור לחלוטין, שמזעקי שהתקשה לעמוד בתנאי הרבנות לקבלת תעודת כשרות, פנה אל הפתרון הקל שהציע לו הנאשם: לקבל מהנאשם תעודה ואישור, שעוסקת בענייני כשרות ונחזית להיות תעודת כשרות, תמורת סכום הרבה יותר קטן זה שהיה עליו לשלם לרבנות הראשית. בשים לב לכך שהמסמך נחזה להיות תעודת כשרות, הרי באמצעות הצגתו בבית העסק, בעצם מתבצעת פעולה של הונאת הלקוחות.

8.         אחרי מזעקי עלה ובא יינון, שסיפר שהחל משנת 1972 הוא מנהל עסק של סטיקייה, שאליה הגיעו ב- 8.3.09, ליאור ודפנה, ובה הם תפסו את המסמך שהנפיק לו הנאשם, שנושא את הכותרת "תעודה ואישור", ובכותרתו כתוב "מרכז תורני תלמוד תורה ע"ש שי בלקר ז"ל בהנהלת הרב מנשה בלקר הי"ו". בגוף המסמך נכתב בין היתר כך: "הרינו מאשרים בזאת כי המוצרים במקום בהכשרים שונים וכן יש פיקוח על המקום", ועוד נכתב : "תעודה זו כוחה יפה למוצרים בהכשרים של הבד"צ. על פי שיטת בית יוסף. יש פיקוח על המקום. תעודה זו כוחה יפה אך ורק למוצרים בהכשרים שונים. מהדרין למהדרין...".  כל שאמרנו לעיל, לעניין המסמך שהונפק למזעקי, כוחו יפה גם לגבי מסמך זה, הן לגבי מה שהוא נחזה להיות והן לגבי הונאת הציבור.

            יינון מאשר שאת המסמך הזה הוא קיבל מהנאשם, ואומר שגם הנאשם הנפיק לו החל משנת 2009 ובמשך 7-8 שנים, מסמכים כאלה. בעבור כל תעודה הוא היה משלם לנאשם 300-350 ₪ לשלושה חודשים, כאשר הנאשם מסר לו את התעודות בעת ביקוריו במסעדה שלו.

            הוא מספר, שהקשר עם הנאשם נוצר לאחר שהוא ועוד כמה בעלי עסקים היו במצוקה, משום שלא קיבלו תעודות כשרות מהרבנות, ואז הם נסעו לסנהדרין בירושלים, פגשו את הרב שוורץ וכן את בנו של הרב עובדיה יוסף, ובמקום היה הנאשם, והם ביקשו שיתנו להם תעודות, לאחר שיעשו ביקורת בעסקים שלהם. הנאשם היה אותה עת משגיח. כשהוא קיבל את התעודה מהנאשם, הוא ידע שהנאשם הוא רב שנותן תעודות, דהיינו: ברור שמבחינת יינון, התעודה שהוא קיבל היתה תעודת כשרות. הוא ממשיך ומספר, שהנאשם היה מגיע למסעדה שלו כמעט מידי יום, בודק את הירק ואת הבשר, ומאיפה הוא הביא את הבשר – כמו כל בודק. את הכסף הוא שילם לו, הן עבור התעודה והן עבור הביקורות הללו, והוא מדגיש, שהיו לו לקוחות דתיים, שביקשו תעודה, ולכן הוא נזקק לשירותים הללו של הנאשם.

            בחקירה הנגדית הוא מאשר שהתעודה היתה תלויה בעסק שלו, שהוא עסק משפחתי קטן, שפתוח מידי יום עד חצות, ושבו עובדים הוא, אשתו, בנו ומידי פעם עוזר נוסף. גם הוא בדיוק כמו מזעקי מאשר שהוא לא יכול היה לעמוד בדרישה של הרבנות לשלם סך של
 3,000 ₪ או 3,500 ₪ כפי שאמר בהודעה שלו, כתנאי להצגת תעודת כשרות, והשגחה של משגיח שלא יעשה כלום במסעדה, זולת קריאת משניות. הוא זוכר שהוא נסע לסנהדרין יחד עם שרעבי, לא זוכר אם גם שרעבי היה בפגישה, אבל גם הוא קיבל תעודה מהנאשם. מי שהיה הסמכות באותה פגישה היה הרב שוורץ, שאמר בשם המשתתפים מטעם הסנהדרין, שהם יספקו להם תעודות כשרות בשביל הקהל, והוא אומר, שגם הרב שוורץ ביקר במסעדה שלו, אישר את מתן התעודה, ומאז הנאשם משגיח על המסעדה שלו ונותן לו תעודות כפי שהבטיח הרב שוורץ.

            בהמשך החקירה הנגדית, הוא אומר, שהמסמך שנתן לו הנאשם הוא תעודה ואישור על זה שיש מישהו שמשגיח על המסעדה, וכי הנאשם ביקר במסעדה כמעט מידי יום, והוא הציג בפניו את תעודות הקנייה של הירקות ושל הבשר. אחת לשלושה חודשים הנפיק לו הנאשם תעודה שתוקפה לשלושה חודשים, ולשאלה האם הוגש נגדו כתב אישום, הוא משיב בשלילה.

גם בין יינון לבין הנאשם נערך עימות, שבו מספר יינון שוב, שהוא הכיר את הנאשם כאשר הוא ובעלי עסקים אחרים, נסעו לסנהדרין בירושלים, כי הם חיפשו דרכים להגיע לכשרות, מבלי להיזקק לשרותיה של הרבנות, שכן הם לא יכלו לעמוד בתשלומים שנדרשו מהם, וכי שם דרך הרב שוורץ, הם הכירו את הנאשם, ומאז ועד מועד העימות, ב- 24.3.09, הם מקבלים את הכשרות ממנו. יינון מוסיף ואומר, שהנאשם נותן לו את התעודות מזה 7-8 שנים, וכאשר מעמתת דפנה את הנאשם עם הטענה הזו, שמנוגדת לטענתו שהוא הנפיק תעודות רק במשך חודשיים אחרונים, הוא טוען שהוא בסך הכל היה משגיח על בתי העסק של מזעקי, שרעבי ויינון, וכי בתי עסק אלה קיבלו אישורים מהמקומות שמהם קנו סחורות, והוא נתן את האישור רק על הבדיקה שהוא עשה. על פני הדברים, מדובר בתשובה חמקנית של הנאשם, שעומדת בסתירה לעובדה שהמסמך שנושא כותרת "תעודה ואישור" הוצא ונחתם על ידו, כך שלא ניתן לקבל את הטענה שלו, שהוא רק שימש משגיח במקום. הטענות הללו של הנאשם, אינן משנות את הגרסה של יינון, והוא חוזר ואומר אותה, הן לגבי מתן תעודה והן לגבי פרק הזמן שבו הוא מקבל את התעודות, וחידושן של התעודות, אחת לשלושה חודשים. ועדיין הנאשם מנסה להרחיק את עצמו, וטוען שיינון עבד עם בד"צ שפשט רגל, טענה שבוודאי מנוגדת למסמך אשר נתפס במקום. יינון מוסיף לעמוד על דעתו, שהוא אכן קיבל מהנאשם את התעודות, ואף הראה לו את האישורים מהספקים, ושילם תמורת התעודות סך של 300 ₪ לשלושה חודשים. שאלה אחרונה שמופנית לנאשם בעימות היא, מהי תגובתו לסכומים שהוא גבה בעבור התעודות והאישורים, והוא משיב ואומר:
"זה נכון. כל הכסף הלך לתרומות לבית הכנסת שלי".  הנה כי כן, חרף ההכחשה במהלך העימות, הרי בסופו מאשר הנאשם, שהוא אכן הנפיק תעודה ליינון, וגם קיים פיקוח בבית העסק במסעדה שלו.

            על פני הדברים, גם יינון, בדיוק כמו מזעקי, ידע גם ידע, שהתעודה אשר נותן הנאשם, איננה תעודת כשרות של הרבנות הראשית, שהרי הוא עצמו נסע לסנהדרין בירושלים, כדי לפתור את הבעיה שהיתה לו עם הרבנות, ולכן ברור לחלוטין, שהוא יודע שלנאשם אין שום קשר לרבנות. מכאן גם המסקנה, שהוא יודע שהצגת התעודה במסעדה שלו, יש לה משום הונאה של הציבור, שכן הוא עצמו מבקש להציג באמצעות התעודה הזאת את המסעדה שלו ככשרה, הגם שהיא לא עונה על התנאים לקבלת תעודת כשרות על פי החוק. פשיטא, שגם לגבי המסעדה של יינון, נעשתה עבירה של הונאת הציבור, בסיועו של הנאשם. מסקנה זו מתחזקת גם מדו"ח הפעולה של דפנה, שמציינת שכאשר היא ביקרה במסעדה של יינון, ושאלה האם יש תעודת כשרות למסעדה, אמר לה יינון:  "יש לי תעודה חתומה של הכי משוגע ובין המחמירים בהכשר" .

9.         מנדי ורוני אף הם העידו כעדי תביעה, והדברים שלהם מבססים את מה שנטען בכתב האישום כלפי הנאשם באישום השלישי. מנדי מספר, שהוא עצמו איננו בעלים של בית עסק כלשהו, אלא מדובר בעסק של בנו, שאליו הגיעו בשנת 2009 דפנה וליאור, ותפסו את המסמך שניתן לעסק על ידי הנאשם. מסמך זה כקודמיו, נושא את הכותרת "תעודה ואישור", כשבכותרת שלו כתוב "בית דין צדק" "בני ישראל", ובגופו כתוב : "עומד תחת השגחתנו בכל פרטי תהליך הייצור ונעשה בפיקוח של משגיח מטעמנו והם למהדרין מן המהדרין". על פני הדברים, והגם שבמסמך הזה לא נכתבו במפורש המילים "כשר" או "כשרות" מכוון לאשר את כשרותו של בית העסק, שאלמלא כן, הוא לא היה מתייחס לפיקוח של משגיח, ולא היו נכתבות בו המילים "למהדרין מן המהדרין" שבפירוש קשורות ומשתייכות לנושא אחד, שמעניין הן את מנדי ורוני והן את קהל הלקוחות שלהם – נושא הכשרות.

            מנדי מאשר שאת התעודה נתן הנאשם, כי הוא ידע שלנאשם יש סמכות לתת תעודות כאלה, שאלמלא כן, הוא לא היה מתקשר עמו. לדבריו, הנאשם בא אליהם למאפייה, ויחד עם זאת, הוא מאשר שהוא שמע עליו מיינון, וכך הכיר אותו. הוא נשאל, מדוע שילם על תעודה כזו, והוא אומר שהתעודה היתה טובה, זולה יחסית למה שהיה צריך לשלם ברחובות – וברור שהוא התכוון לדרישות של הרבנות . הוא מוסיף ואומר, שברחובות, והכוונה היא לרבנות ברחובות, עשו להם צרות, שלחו משגיחים על משגיחים, והוא, דהיינו: הנאשם, "הציע לנו בשליש המחיר". את התעודה שהוא קיבל מהנאשם, הם הציגו מקדימה על הקיר, והוא אומר "יש אנשים שמאמינים ויש אנשים שלא מאמינים". דהיינו: גם מנדי בדיוק כקודמיו יודע שאין המדובר בתעודת כשרות חוקית, והוא גם יודע שבמקרה דנן, שלא כל הלקוחות הלכו שולל וחשבו שמדובר בתעודה חוקית. אבל, עצם העובדה שחלק מהם חשבו שמדובר בתעודת כשרות, מצביעה על כך, שגם כאן נעשתה עבירה של הונאת לקוחות.

            בחקירה הנגדית מאשר מנדי שהקשר עם הרבנות נפסק מעת שהם החלו לקבל את התעודות מהנאשם. לשיטתו, לו הם היו משלמים לרבנות את הסכומים שהם נתבקשו לשלם, המשמעות היתה "למסור את המפתחות", דהיינו: סגירת העסק, שכן היה להם לשלם לרבנות מידי כ- 11,000 ₪ מידי חודש בחודשו, כאשר בסך הכל מדובר בייצור ומכירת בייגלה.

            בהמשך הוא מאשר, שיינון סיפר לו שהנאשם נותן תעודה ואישור, וגם משגיח על העסק, והוא מאשר, שהנאשם אכן ביקר בעסקו מידי יום ביומו. יחד עם זאת, הוא טוען, שבחצי השנה האחרונה לפני שנתפסה התעודה בבית העסק, היא כבר לא היתה בתוקף, והוא לא השתמש בה, אלא ששם אותה בצד, משום ששוב לא היתה השגחה של הנאשם. עוד הוא אומר, שעל התעודה יש מחיקות שנעשו על ידי הצעירים שעבדו בבית העסק, אבל לא על ידו. הוא אומר בנוסף, שבעבר היה הנאשם מגיע, עושה ביקורות יום יומיות, ואחת לכמה חודשים, מחליף את התעודה ונותן תעודה חדשה. אחר כך, החלו הצעירים לזייף את התעודה, והוא כעס, משום שלא רצה שיהיו לו בעיות עם הרבנות. החקירה הנגדית נחתמת בכך, שהושת עליו קנס לאחר שהועמד לדין.

            רוני העיד אף הוא כעד תביעה, וסיפר בעדותו, שהוא היה הבעלים של מאפיית בייגלה חם, והוא קיבל את התעודה והאישור מהנאשם לראשונה -  חודשיים – שלושה חודשים – לאחר שהוא פתח את בית העסק, ולאחר שהוא לא הצליח להגיע להבנות עם הרבנות. את העסק הוא פתח בסוף שנת 2004, ומאז - בחלוף כחודשיים - שלושה חודשים או חצי שנה, הוא לא זוכר בדיוק – הוא החל לקבל את התעודות מאת הנאשם. אחת לשלושה חודשים היה הנאשם מבקר בבית העסק שלו, והוא היה משלם לו סך של 1,500 ₪ עבור שלושה חודשים, דהיינו: 500 ₪ לחודש. גם בנו של הנאשם היה מגיע לביקורים, כשתדירות הביקורים של הנאשם ובנו בבית העסק היתה כל כמה ימים ולפעמים פעם בשבוע, והביקור היה כמה דקות עד חצי שעה. רוני אומר שאת הנאשם הוא הכיר דרך מנדי אביו. לגבי המחיקות שיש בתעודה שנתפסה בבית העסק שלו, הוא אומר שפג התוקף של התעודה, הוא צלצל לנאשם או לבנו, כדי לראות מה קורה עם התעודה, ומי ששוחח איתו אמר לו שהוא לא יכול להגיע, ובינתיים שהוא עצמו  ישנה את התאריך בתעודה.

            החקירה הראשית נחתמת בכך שהוא זקוק היה לתעודה כדי שאנשים יראו, שמישהו משגיח על המקום והכל כשר, וזאת, הגם שהוא לא יכול היה לעמוד בדרישות של הרבנות. גם הוא אומר, שהוא ידע שהנאשם הוא רב, אך אין הוא ידע שאין הוא מוסמך לתת תעודות כאלה. אמירה אחרונה זו, קשה לקבל, שכן רוני ידע או צריך היה לדעת, שלנאשם אין קשר עם הרבנות הרבנית, שאלמלא כן, הוא לא היה גובה ממנו סכום נמוך מאין שיעור, מזה שדרשה הרבנות.

            בחקירה הנגדית הוא מאשר שלבית העסק שלו לא היתה תעודת כשרות. פשיטא, שגם רוני כמו מזעקי ויינון, ידע שהוא מציג מצג שווא בפני הלקוחות שלו. הוא מאשר שהנאשם בביקוריו בעסקו, בדק שהוא מנפה את הקמח ושחומרי הגלם כשרים, ולשיטתו, התעודה שהוא הציג בבית העסק שלו, היתה הודעה ללקוחות, שהנאשם בדק את חומרי הגלם ואת ניפוי הקמח. אמירה זו אינה עולה בקנה אחד ובאופן מדויק, עם מה שנכתב בתעודה, כפי שציטטנו אותה לעיל, שכן על פניה, היא מכוונת להצביע על כשירותו של העסק.

            גם רוני כמנדי אביו אומר, שהם נדרשו לשלם לרבנות סך של 10,000 ₪  עד 11,000 ₪ בחודש, בעבור משגיח שלא יעשה כלום, אלא רק יסתכל מה הם עושים . לדבריו, הנאשם ביקר בעסק, אך לא מידי יום כפי שטען מנדי, ורוני מסביר שהעסק הוא שלו ואביו לא נמצא בעסק כל יום.

            בהמשך עומד מנדי על דעתו, שהתעודה שנתפסה בבית העסק שלו לא זויפה, אלא שהנאשם או בנו, אמרו לו לשנות את התאריך עד שהם יגיעו אליו כדי לתת לו תעודה חדשה. כך, בניגוד לטענת הזיוף שמאושרת על ידי אביו. את הפער בין הגרסאות שלו ושל אביו, הוא מבהיר בכך, שלקראת סוף התקופה שבה התקיים העסק, אביו לא היה בעסק, לא היה מעורב בו, ולא ידע מה מתרחש בעסק. עוד הוא אומר, שבאותה שיחה שאמר לו בן שיחו שיתקן את התאריך, הוא ביקש שיפחת הסכום שהוא משלם לשלושה חודשים, מ- 1,500 ₪ ל- 1,000 ₪. בהמשך הוא שב ומאשר, שהוא בדק את העסק בסוף שנת 2004, ובמשך שנים, קיבל אחת לשלושה חודשים, את התעודה מהנאשם. אין הוא יודע מתי הפסיק הנאשם ליתן לו את התעודות. לדבריו, לאחר אותה שיחה שבה אישר לו בן שיחו לשנות את התאריך, שוב לא הגיעו הנאשם ובנו, ואחר כך היה הביקור בעסק שבו נלקחה התעודה. בסוף החקירה הנגדית, הוא אומר שלא הוגש נגדו כתב אישום, בחקירה החוזרת הוא אומר שהושת עליו קנס.

            גם רוני  כמו האחרים, עומת עם הנאשם, ובאותו עימות אומר הנאשם, שהוא מכיר אותו וגם את אביו מבית העסק הקודם שלהם, ומוסיף ואומר שהוא לא ביקר הרבה זמן בבית העסק שלהם, משום שאין לעסק תעודה ואישור שלו מזה שנה וחצי או יותר. רוני טוען, שהביקור האחרון של בנו של הנאשם בעסק היה בפסח 2008, ושבאותו ביקור היה לו ויכוח עם הבן, בגין תשלום על מכירת החמץ. בהמשך מוסיף הנאשם לטעון, שלכתחילה הוא נתן אישורים ותעודות לעסק, ואחר כך חדל, שכן הם זייפו את התעודות שלו, ואגב, כך הוא אומר כאשר דפנה מעמתת אותו עם מה שטען בהודעה שלו, שהוא אף פעם לא נתן תעודות לבתי העסק של רוני ומנדי, וכי הם זייפו תעודות שלו. בהמשך הוא מכחיש את טענתו של רוני שנתן לו אישור טלפוני לשנות את התאריכים בתעודה, ורוני מנגד אוחז בגרסתו שלו. הנאשם אומר, שרוני התקשר אליו, אמר לו שקשה לו כספית. הוא לא נתן אישור לשנות את התאריכים בתעודה, שכן אם הוא משנה תאריך, הוא חותם ליד השינוי, אבל הוא שלח את אחד העובדים שלו למקום, וזה דיווח לו שהתעודה זויפה, ואז הוא דרש מרוני להוריד אותה. רוני מכחיש ביקור של מי מטעמו של הנאשם בבית העסק, כפי שהנאשם טוען. הנאשם מוסיף וטוען שמנדי חתם על המסמך, שלפיו לא תזויף יותר התעודה שלו, ולא למותר לציין, שמסמך כזה לא הוצג בפני בית המשפט ואף לא בפני המשטרה. רוני אומר, שהוא לא יודע על מה הנאשם מדבר.

            כל שאמרנו לעיל לגבי מזעקי ויינון, בעניין ידיעתם שהנאשם מנפיק תעודות שאינן תעודות חוקיות, ולעניין הפתרון הקל שמצאו בעלי העסקים כדי להמנע מתשלום הסכומים הגבוהים לרבנות הראשית – מחד, ועל מנת להציג מצג כאילו העסק כשר ומפוקח כדין - מאידך, כוחו יפה גם לגבי מנדי ורוני.  דהיינו: גם בבתי העסק של מנדי ורוני נעשתה עבירה של הונאת הציבור בסיועו של הנאשם.

10.        אחרון העיד שרעבי ואישר, שהתעודה שנתפסה במסעדה שלו, הונפקה על ידי הנאשם. תעודה זו זהה בתוכנה לזו שניתנה ליינון, וגם היא בדיוק כמו התעודות האחרות, נחזית להיות תעודת כשרות, ויש בה משום מצג שווא ללקוחות. שרעבי מספר שהוא מכיר את הנאשם כ- 12 שנים, גם הוא מספר על הרבנות שהיו עם הרבנות, ולדבריו, הנאשם הגיע אליו, הוא לא זוכר איך, ואמר שינפיקו להם תעודות. או אז, הם נסעו לירושלים, לבד"צ של עדת היראים, שאחד מהם היה בנו של הרב עובדיה יוסף, אשר דיבר איתם, והסמיך את הנאשם לתת להם תעודות. כך נתן לו הנאשם תעודות במשך 7-8 שנים, תמורת סך של 300 ₪ לחודש, כך היה בהתחלה, ואחר כך הנאשם העלה את הסכום, עד שהסכום האחרון ששולם היה 600 ₪ לחודש. שרעבי אומר, שהוא ידע שהנאשם רשאי להנפיק תעודות כאלה מטעם אנשי הבד"צ שעימם התקיימה פגישה בירושלים. שרעבי מאשר, שלפני שהוא קיבל את התעודות מהנאשם היתה לו תעודה מהרבנות, ומכאן ברור, ששרעבי היה אמור לדעת, גם מסיבה זו, שהתעודה אשר נתן לו הנאשם איננה תעודה חוקית, כך בנוסף לעובדה שהוא בעצמו מאשר, שהוא חיפש פתרון אחר זולת הפתרון של קבלת תעודת כשרות מהרבנות.

            החקירה הראשית נחתמת בכך, ששרעבי אומר שהוא היה צריך את התעודה כתעודת כשרות, כדי להצביע על כך שהמקום כשר, ואומר מפורשות את מה שברור מדבריו הקודמים, שהוא לא קיבל תעודת כשרות מהרבנות, משום שהם רצו הרבה כסף – קרוב ל- 3,000 ₪, 3,500 ₪ לחודש, ותוהה הכיצד הוא יכול היה לעמוד בתשלום סכומים כאלה.

            בחקירה הנגדית הוא שב ומאשר שהדרישות של הרבנות היו גבוהות והוא לא היה יכול לעמוד בהן, ומוסיף ואומר, שהוא נפגש עם הרב קוק והן עם הרב רובין, והבהיר להם, שאם ישלם לרבנות את הסכומים שהם דרשו, העסק פשוט ייסגר. מאחר והבעיה היתה משותפת לבעלי עסקים נוספים, הם החליטו לנסוע לירושלים לפגישה עם בנו של הרב עובדיה יוסף, היו שם עוד רבנים, ובכלל זה הרב שוורץ, שבא לבקר במסעדה שלו יחד עם הנאשם. באותה פגישה נכחו גם יינון ומזעקי, ולדבריו, הרבנים אמרו להם שתהיה להם תעודה ואישור לעסק, שמצביעה על כך שיש משגיח בעסק, שבודק את המוצרים הבשריים. עוד נאמר להם, שמי שיבדוק וייתן את התעודה, הוא הנאשם, ואכן הנאשם היה מגיע למסעדה, בודק את הבשרים, בודק את הטיפול בהם, את ההכשר שלהם ואת תעודות המשלוח, ובעבור זה הוא שילם לו בהתחלה 300 ₪ לחודש, ובסוף 600 ₪ לחודש. אין הוא יודע לומר, מדוע בהודעה שלו אמר שהוא שילם 600 ₪ לשלושה חודשים. החקירה הנגדית נחתמת בכך, שלא הוגש נגדו כתב אישום.

            חרף העובדה ששרעבי אומר בחקירה הנגדית, שמדובר היה רק באישור שהנאשם בודק את המוצרים, ברור בעליל מתוך הדברים האחרים שאומר שרעבי, ומתוך הצורך שלו להציג בפני קהל לקוחותיו תעודה שמאשרת שהמקום הוא כשר, שאותה תעודה שנתן לו הנאשם, מתייחסת לא רק לבדיקה, אלא עקרונית להיותו של המקום כשר. דהיינו: היא מיועדת להציג מצג בפני הלקוחות בדבר כשרותו של המקום, מצג שגם שרעבי יודע שהוא מצג שווא.

            גם שרעבי עומת עם הנאשם, ובעימות זה הוא מאשר שהוא הבעלים של המסעדה ושהוא מכיר את הנאשם 8 או 9 שנים, בשל כך שהנאשם היה מספק למסעדות תעודות ואישורים, כשכוונתו, הן למסעדה שלו, הן למסעדה של מזעקי והן לסטיקייה של יינון. הנאשם אומר ששרעבי לא ראה איזה תעודות הוא נתן, ושרעבי עומד על דעתו, שאכן קיבל אחת לשלושה חודשים, במשך כ- 8-9 שנים, תעודה מהנאשם. הנאשם אומר בתגובה לכך, ששרעבי איננו דובר אמת. העימות מסתיים בכך, ששרעבי אומר מחד – שמצערת העובדה שרב בישראל נותן תעודות ואישורים שהוא לא מוסמך לתת אותם ובכך מטעה את בעלי העסק ואת הציבור, ומאידך אומר הנאשם, שכל המוצרים שהיו במסעדה של שרעבי נבדקו ונמצאו כשרים.

            גם את האמירה של שרעבי כמו את האמירות שהעלו בעלי העסק האחרים כאילו הם לא ידעו שמדובר בתעודה שאיננה תעודת כשרות חוקית, קשה מאד לקבל, בשים לב למצוקה שגם שרעבי סיפר עליה, ולכן על פני הדברים, גם שרעבי ידע שבמסעדה שלו נעשית הונאה של הציבור, כאשר מוצגת תעודה כאילו היא תעודת כשרות. אגב, על העובדה שכל בעלי העסקים חיפשו ומצאו יחד פתרון קל, מעידים גם דו"חות הפעולה של דפנה, שהגיעה למסעדה של שרעבי, פגשה שם את אשתו, והיא זו שסיפרה לה על כך שגם אחרים, ובכלל זה מזעקי, קיבלו תעודות כאלה מאת הנאשם.

11.        כפי שציינו לעיל, התעודות אשר הונפקו על ידי הנאשם נחזות להיות תעודות כשרות – כך עולה מהמכלול של הדברים שבפי עדי התביעה, כאשר ברור לחלוטין לגבי אותם בעלי עסקים, ובכלל זה, אלה שקיבלו בעבר תעודות כשרות מהרבנות, שהם היו מודעים לכך, שאין המדובר בתעודת כשרות חוקית. לבקשת בית המשפט, המציאה הרבנות הראשית ברחובות לבית המשפט, טופס של תעודת הכשר, שהנוסח שלו שונה מהנוסח של התעודות שהנפיק הנאשם, ועדיין מי שאיננו יודע בעל פה את הנוסח של תעודת הכשרות או מי שאיננו בודק בדיקה מעמיקה ומדקדקת את התעודות שהנפיק הנאשם והציגו בעלי העסקים בעסקים שלהם, יכול על נקלה לטעות ולחשוב שאכן מדובר בתעודת כשרות שניתנה כחוק.

            אין וגם לא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים שמזעקי, שרעבי, ינון, ומנדי ורוני הציגו את התעודות בבתי העסק שלהם, שפתוחים בפני הציבור ומשמשים כולם בתי אוכל.

12.        הנאשם בחר להעיד ולתיק הוגשו שתי ההודעות שנגבו ממנו. הראשונה מיום 22.3.09 והשנייה מיום 24.3.09. בפתיח של ההודעה הראשונה מאשר הנאשם, שהוא נתן "תעודות אישור לבתי עסק", כשלדבריו, הוא ביקר בהם לאחרונה לפני חודשיים. כשהוא נשאל, האם הוסמך ליתן תעודות ואישורים בעניין כשרות, הוא מתחמק ממתן תשובה, ובוחר להשיב, שהוא לומד הוראה בנושא הלכה, שיש לו ישיבה שבה הוא מלמד הלכה, שיש לו תעודות שהוא משגיח כשרות, וכי יש לו פקח כשרות – כשאף לא אחת מהתשובות הללו, מהווה תשובה של כן או לא, לשאלה האם הוא הוסמך ליתן תעודות כשרות. הוא ממשיך ואומר, שהוא עבד בשנתיים האחרונות בתפקיד של משגיח כשרות בפתח תקוה ובלוד, והבטיח שיצלם את התעודות שמסמיכות אותו להיות משגיח כשרות או פקח כשרות. במהלך שמיעת הראיות, הוגשה על ידי הנאשם לתיק בית המשפט תעודה שהוצאה על ידי הרבנות הראשית ברחובות, אשר מסמיכה אותו לשמש משגיח כשרות. כשהוא נשאל, האם הוא מבין את ההבדל בין משגיח כשרות לבין מי שמנפיק תעודות ואישורים לעניין כשרות, הוא שב ומתחמק ואומר  "התעודות הן עניין פרטי שלי". תשובה זו לא רק תשובה חמקנית היא, אלא תשובה שחוטאת לאמת, שכן אין המדובר בתעודות שהנאשם עשה בהן שימוש אישי שלו, אלא נחזות ככאלה שהוא הנפיק אותן עבור בתי עסק, אשר הוצגו בפני הציבור, יש להן את הפוטנציאל של הונאת הציבור. בסופו של דבר, נאלץ הנאשם להודות, שהוא לא מוסמך מטעם הרבנות הראשית בישראל להנפיק תעודות כשרות, והוא גם לא משמש רב מקומי, לשיטתו, הוא משמש רב במרכז התורני שלו, ולשאלה מדוע הוא מנפיק תעודות ואישורים בעניין כשרות גם כשאינו מוסמך לכך, הוא משיב ואומר, שמדובר בציבור שלו, "קהילה בן ישראל", שמכירים אותו, ולכן הוא ממליץ לאכול אצל שרעבי, קריטי ומזעקי. גם התשובה הזו רחוקה מאד מלסבר את האוזן, משום שאין התעודות שהנפיק הנאשם, מופנות לחלק מהציבור, תוך נקיבה בשם או תואר של אותו חלק מהציבור, וברור בעליל, שהן מוצגות במקום ציבורי, לעין כל, ושכל הציבור יכול לראות אותן.  בהמשך הוא אומר, שלבעלי העסקים היו סכסוכים עם הרבנות המקומית, שאליהם הוא לא נכנס, ולכן הוא נותן להם תעודות באופן פרטי. בהמשך הוא מיתמם ואומר, שהוא לא ידע שאסור לו להנפיק תעודות כאלה, ואז מטיחה בו דפנה את העובדה, שב- 25.9.07 הוא הורשע בבית משפט זה, בגין ביצוע אותן עבירות, עבירות  זיוף תעודות כשרות, וכשהוא נשאל מדוע הוא ממשיך לבצע את אותן עבירות ומטעה את הציבור, הוא אומר, שאז היה מדובר בתעודות אחרות, תעודות של בד"צ, והוא לקח על עצמו את התיק, כדי לא לסבך משגיחים. כבר התייחסנו לשאלה, מיהו אותו בד"צ, והשבנו על כך, שמדובר בבד"צ של הנאשם עצמו, כך שהעובדה שהנאשם מנסה להסתתר מאחורי הבד"צ שלו, לא תועיל. מכאן המסקנה, שהנאשם המשיך להנפיק תעודות לא חוקיות, גם לאחר הרשעתו. הנאשם ממשיך בניסיונות שלו לתעתע ולזרוק חול בעיניים, כאשר הוא אומר שהוא מנפיק את התעודות לאנשים שמכינים אוכל בייתי. אבל כשמטיחה בו דפנה, שאין המדובר בבית פרטי אלא במסעדות שבהן אוכל הציבור הרחב, הוא נאלץ להסכים אתה. ויחד עם זאת, כאשר היא מוסיפה ומקשה, האם הוא מוסמך לתת תעודות לבתי עסק, הוא אומר שוב שהוא נותן רק לאנשים שלו, לתלמידים שלו, כדי שהם יאכלו שם. וברור שלא ניתן לקבל את התשובה הזאת. עוד בהמשך, הוא אומר שהוא הנפיק תעודות כאלה רק בחודשיים האחרונים. הוא מכחיש שהוא הנפיק תעודות כאלה במשך 7 שנים, ואומר שאולי יש תעודות מזויפות שמפיצים אותם בעיר. הוא מאשר שמכיר את ינון זה חמש עשרה שנים, שהוא אוכל במסעדה שלו, ושהנפיק לו את התעודה המוצגת בפניו. כשדפנה שואלת אותו כמה זמן הוא כבר מנפיק לו תעודות הוא שב ומתחמק מליתן תשובה ואומר: "מה שהיה פעם נגמר." כשדפנה אינה מרפה ומעמתת אותו עם גרסתו של ינון הוא טוען שהוא עבד כמשגיח מטעם בד"צ במסעדה שלו, ולדבריו את התעודה לקח ינון מבד"צ בירושלים, וכי אותו בד"צ פשט רגל לפני הרבה שנים. בהמשך הוא גם נוקב בשמו של מי שבד"צ שלו – הרב שוורץ ושב וטוען שהבד"צ פשט רגל. יאמר מיד – הטענה הזו היא על פניה טענה בעלמא וניסיון כושל של הנאשם להרחיק עצמו מהתעודות, שכן לא זו שאיש מבעלי העסקים לא נחקר בעניין זה במהלך החקירות הנגדיות אלא שגם איש מטעם אותו בד"צ לא נקרא להתייצב כעד הגנה כדי לאשש את גרסת הנאשם. אחר כך הוא ממשיך וטוען שהוא הנפיק לינון תעודה רק בחודשיים האחרונים, ותמורתה גבה ממנו 300 ₪ עבור שלושה חודשים כתרומה לבית הכנסת שלו. , וחרף זאת וחרף העודה שהוא מאשר שביקר במסעדה של ינון בחודש פברואר דהיינו בחודש שקדם לגביית ההודעה הרי בהמשך הוא מכחיש שהנפיק לינון תעודה חודשיים לפני שהוא נחקר. העובדה שהנאשם מכחיש בגוף ההודעה את דבריו שלו מעידה כאלף עדים על כי הוא אינו מהימן.

            בהמשך ההודעה הוא אומר שהוא מנפיק תעודות למזעקי רק בחודשיים האחרונים, במשך וכאשר מטיחה בו דפנה את גרסת מזעקי בדבר הנפקת תעודות במשך מספר שנים הוט אומר שהיו לו תעודות אחרות שבגינן הנפקתן הוא כבר נשפט. לדבריו התעודה שהנפיק למזעקי שונה מזו שהנפיק לינון כי יש לו מוצרים ששייכים למהדרין, וממנו הוא גובה סכום של מ730 ש"ל לחודש משום שאצלו הוא עובד – עושה לו בדיקות וביקורת לכל הירקות, ואילו אצל ינון הכל מתקבל מוכן מבד"צ. בהמשך הוא מכחיש שהוא זה שפנה למזעקי, אבל כשהוא מעומת עם גרסתו של מזעקי בעניין זה הוא משנה את טעמו ואומר שהוא פנה אליו דרך משגיח לשעבר ששמו יהודה קייטן. גם לגבי מספר הפעמים שהוא מגיע למסעדה של מזעקי יש בפי הנאשם מספר תשובות. תחילה הוא טוען שהוא מגיע כל הזמן שיש עבודה, אחר כך הוא אומר שכשאין עבודה הוא נגיע פעם בשבוע או יוצר קשר טלפוני, ומכך מתבקשת מיד השאלה: האמנם אפשר לקיים פיקוח והשחה באמצעות קשר טלפוני? בהמשך הוא מסכים עם גרסת מזעקי לפיה הוא מגיע ארבע או חמש פעמים בחודש – כך ללא הבחנה אם יש או אין עבודה. מהי איפוא גרסת האמת?

            גם לגבי שרעבי טוען הנאשם שהוא הנפיק לו צעודה רק בחודשיים האחרונים ולפני כן הוא נתן תעודות אחרות – "אותו דבר רק סוג אחר", ומוסיף שהסוג האחר זה תעודות של תנובה ששייכות לרבנות וכשהוא נשאל האם נתן תעודות של הרבנות הוא שב ואומר שנתן אישור רגיל כמו המוצג בפני אבל סוג אחר, מבלי להבהיר למה הכוונה. עינינו הרואות – הנאשם אינו בוחל בשום דרך ובשום תשובה שעולה על דעתו בניסיונות שלו להרחיק עצמו מהנפקת תעודות אבל בסוף נאלץ להודות שהנפיק תעודות, ולא זו בלבד אלא שמאשר שמנפיק סוגים שונים של תעודת מה שמצביע על התחכום שבהנפקת התעודות, אבל בוודאי לא הופך אותן לחוקיות.

            לשאלה מדוע הוא ממשיך לרמות את הציבור בעניין הכשרות הוא משיב שהוא לא מרמרה שכן יש שאוכלים לפי מהדרין או בד"צ או רבנות, ויחד עם זאת הוא נאלץ להודות שהוא לא מוסמך ולהנפיק תעודה של מי מהשלושה, ולאשר שהוא נותן תעודה שלו ואישורים לאנשים שלו שכן מזעקי שרעבי וינון מכינים אוכל לאנשים שלו – טענה שהיא על פניה מופרכת, שכן כפי שמטיחה בו דפנה מדובר במסעדות שציבור רחב אוכל בהן. על הוא משיב: "יש תעודה שלי כולם אוכלים וסומכים עליי" ואת זה בדיוק מתכוון החוק למנוע – שהציבור יסתמך על

תעודות לא חוקיות כאילו היו חוקיות, ובאמירה זו בעצם יש הודעה מכללא ולא מדעת של הנאשם – שפשוט מסתבך בלשונו ובשקריו – בביצוע העבירה.

ועוד לגבי שרעבי אומר הנאשם שהוא מכיר אותו חמש עשרה שנים אבל ינון הפנה אותו אליו רק לפני חודשיים לצורך הנפקת התעודה. לשאלה ממתי התחיל להנפיק לשרעבי תעודה הוא אומר שעד כמה שידוע לו – לפני כחודשיים. גם תשובה זו היא חמקנית, שכן הנאשם אמור לדעת בוודאות ממתי הוא מנפיק תעודה לעסק זה או אחר במיוחד שהקשר עם העסק נוצר רק זמן קצר לפני גביית ההודעה. תמוהה גם העובדה שאין הוא זוכר כמה כסף גבה משרעבי ולדבריו בעלת המסעדה תרמה לו כסף. אין הוא זוכר אם הוציא קבלות. הכיצד? גם לגבי שרעבי הוא טוען שהתעודות הקודמות שלו ניתנו לו ע"י בד"צ, וכל שאמרנו לעיל בענין זה, כוחו יפה אף כאן. אגב, חרף הטענה שהוא היה משגיח במסעדה של שרעבי הוא אומר שהוא לא ביקר שם לאחרונה, משום שלא היה לו זמן. הכיצד אפוא השגיח על הנעשה שם? השאלה מקבלת משנה תוקף לנוכח טענת הנאשם שאין מדובר בתעודות כשרות אלא רק כאלה שמעידות על קיומו של פיקוח על בתי העסק ומוצריהם – טענה שהוא חוזר וטוען גם בהמשך ההודעה. ואיך ניתן לפקח ללא ביקורים! לנאשם הפתרונים!!!

חרף העובדה שהנאשם מכחיש את טענות בעלי העסקים, הרי כאשר הוא נשאל אם כולם משקרנים הוא משיב בשלילה ובה בעת חוזר וטוען שהתעודות ניתנו להם עלי בד"צ והוא היה רק משגיח. מדוע לא הוטחה טענה זו במזעקי בשרעבי בינון במנדי וברוני?! העובדה שהנאשם לא עימת אותם בחקירות הנגדיות עם טענה זו מלמדת כי בטענה זו כל ממש, והיא רק חלק מניסיון ההתחמקות הכושל של הנאשם.

לגבי בתי העסק של רוני ומנדי טוען הנאשם שהוא הנפיק להם תעודות לפני חמש או שש שנים, ועם זאת בחנוכה האחרון הוא ביקר – אחר כך הוא טוען שלא הוא ביקר אלא שליח שלו (וכמובן שאף הוא לא נקרא להעיד כעד הגנה) והוא מצא שם תעודה מזויפת שלו והזהיר אותם.  לשאלה מדוע לא פנה בעצמו אליהם הוא אומר שאין לו כבר קשר אליהם והוא לא רוצה לריב איתם. האמנם לא מעניין את הנאשם שמזייפים תעודות שלו?! הדבר תמוה, כפי שתמוהה טענתו שהוא רצה להתלונן נגדם במשטרה אך מחנוכה ועד מרץ הוא לא מצא זמן לכך. תמוהה גם העובדה שהנאשם אינו זוכר אם שלח את בנו אל בית העסק של מנדי ורוני לצורך ביצוע ביקורת כחצי שני לפני שהוא נחקר. באופן מפתיע נזכר הנאשם בהמשך דבריו בביקור זה של בנו, טוען שהוא ראה שיש בעיה עם התעודה כי התאריך לא תואם – דהיינו שוב טוען הנאשם לזיוף התעודה -  ובאופן מפתיע גם לאחר ביקור הבן אין הוא מתלונן במשטרה. יחד עם זאת הוא טוען שבעבר הזהיר את האב ובנו שלא לזייף תעודות והשאלה היא מדוע? האם הם זייפו תעודות נוספות? והכיצד אין הוא מתלונן אם הזיופים הם חוזרים ונשנים? הנאשם טוען שהוא החתים את מנדי על האזהרה שלא לזייף. גם טענה זו היא על פניה מופרכת, שכן לא זו בלבד שהנאשם לא הציג את המסמך למשטרה אלא שהוא גם לא הציג אותו בפני בית המשפט, ולמעלה מזה – מנדי לא נשאל דבר וחצי דבר בענין זה במהלך חקירתו הנגדית. די בכך כדי ללמדנו על כי הטענה שיקית כמו גם על חוסר המהימנות של הנאשם. בהמשך מאשר הנאשם שאמר למנדי שהוא מוסמך להוציא אישורים דרך הרבנות בירושלים – בד"צ. לדבריו הוא יעץ לו לקבל הן תעודת כשרות מהרבנות והן תעודה נוספת מבד"צ. אמירה זו היא על פני שקרית לא רק משום שהיא לא הוטחה במנדי כשניצב על דוכן העדים, אלא שהיא לא עולה בקנה אחד עם העובדה שמנדי כמו בעלי העסקים האחרים נזקק לשירותיו של הנאשם משום שלא יכול היה לעמוד בתשלום לרבנות. והכיצד יממן תשלום לשני גופים?!

בשולי ההודעה מציג הנאשם את התעודות שניתנו לו עם סיום קורס למשגיחי כשרות, את התעודה שניתנה לו עת הוכשר כטוען רבני  ותעודת הוראה בענייני כשרות. תעודות אלה הוגשו גם לתיק בית המשפט, ועם כל הכבוד להן אין הן יכולות להוות בסיס חוקי למתן תעודת כשרות וזאת בשים לב להוראותיו הברורות של סעיף 3 לחוק.

13.        בהודעה השניה דבק הנאשם בגרסתו לפיה הוא הנפיק תעודות רק בחודשיים האחרונים.  הוא שב  וטוען שבעבר הוא הנפיק תעודות אחרות ובגין כך כבר נשפט, אבל מכחיש שהמשיך להנפיק תעודת גם בעת שהועמד לדין. כשהוא נשאל האם בעלי המסעדות משקרים אין הוא משיב בחיוב, כפי שהיה אמור לעשות אם אכן גרסתו היא האמת ולא גרסתם, ובוחר לומר שהוא לא יודע. בהמשך ההודעה הוא נשאל לגבי תעודת הכשר ריקה של "בני ציון" שנתפסה במהלך חיפוש ברכבו ואומר שהתעודה  היתה ברכבו במשך שמונה או תשע שנים, ושהוא רצה להשתמש רק בקלף שעליו היא כתובה  - בחלקה האחורי למרות שהוא טוען באותה נשימה שבחלק האחורי יש תעודת הוקרה בשבילו, ועל השאלה  מדוע לא השתמש בקלף אחר הוא משיב שלא היה לו והוא לא מצא קלף אחר! לדבריו הוא לא עשה שימוש בתעודה , לא היתה לו כוונה להשתמש בה והוא גם לא צילם אותה לצורך שימוש. ניתנת האמת להיאמר – מאוד מאוד קשה לקבל גרסה זו של הנאשם, וכלל לא מן הנמנע שהוא עשה שימוש בצילומים של התעודה לצורך הנפקת התעודות שלו. לגבי פנקס הקבלות שנתפס ברכבו הוא אומר שהוא שייך לבית הכנסת שלו, ומאשר שהוציא הרבה קבלות למזעקי שתרם לו לדבריו בגין הבדיקות שהוא עושה במסעדה שלו.

            בשלב מסוים מופסקת החקירה לצורך ביצוע עימותים עם בעלי העסקים וגם לאחר מכן אין הנאשם משנה את גרסתו, חרף הדברים שאמרו בעלי העסקים ואשר הובאו על ידינו לעיל, והוא ממשיך להחזיק בגרסתו לגבי התעודות שהוצאו בעבר על ידי בד"צ, ושהוא שימש רוב התקופה כמשגיח בלבד.

14.        כאשר ניצב הנאשם על דוכן העדים הוא מספר על הכשרתו בנושא הכשרות ומגיש התעודות שאליהן התייחסנו לעיל. לגבי התעודות נשוא תיק זה הוא מספר על נסיעתו עם בעלי העסקים לבית הדין בירושלים – לדבריו גם מנדי הצטרף אליהם – כדי להחליט מה לעשות איתם ובית הדין החליט שיתנו להם תעודות והוא היה הפקח שלהם, ובעלי העסקים שילמו לו על עבודתו זו. כפי שציינו לעיל, איש מחברי בת הדין לא נקרא להעיד כעד הגנה, כדי לאשש ולאמת את גרסת הנאשם., וזאת הגם שבהמשך דבריו הוא נוקב בשמות הרבנים שהיו בבית הדין – מה שלא עשה בהודעתו – ומכאן ברור שהוא בחר שלא להזמין אותם כעדי הגנה חרף העובדה שזהותם ידועה וזכורה לו.  הנאשם מוסיף ומספר שלאחר מכן בית הדין נסגר ובעלי העסקים שלא יכלו לקבל תעודות כשרות מהרבנות פנו אליו וביקשו ממנו שייתן להם אישור שבעסקים שלהם "הכל בד"צ, כשר" – ובכך מאשר הנאשם במו פיו שהתעודות הן תעודות כשרות – והוא שראה שעל המוצרים שהם קונים יש חותמות ואישורים נתן להם שהכל כשר, אבל אין המדובר אלא באישור ולא בתעודת הכשר. פיו של הנאשם שוב ענה בו שהתעודות עוסקות בכשרות ומכאן המסקנה בדבר חוסר הסמכות שלו להנפיק אותן. וגם בהמשך שב הנאשם ואומר שבעלי העסקים פנו אליו לקבל אישור שהמקום כשר – קביעה ואישור שהם בבסיסה של תעודת כשרות.

            לדבריו הוא ביקר בבתי העסק ועשה ביקורת על כך שיש אישורי כשרות של המוצרים שנקנו בעבור בתי העסק, והוא אומר שהוא לא יכול לעשות בדיקה של המוצרים עצמם אלא רק רב מוסמך. ושוב אנו למדים מפי הנאשם שהוא לא יכול היה לעשות את הבדיקות שבסיס מתן אישור בדבר כשרותו של בית עסק.

            בהמשך הוא מספר על האופן שבו פיקח על ניפוי הקמח בעסקם של מנדי ורוני  כדי להסביר את התפקיד שהוא מילא, ושב וטוען שהתעודות שנתן לא היו אלא אישורים – הא ותו לא! הוא נותן דוגמאות לאישורים שהוא נותן לגבי מזון באירועים פרטיים שנעשים בבתים פרטיים ולגבי שחיטה כשירה. אלא מאי? ברור שבתי העסק להם ניתנו התעודות נשוא כתב האישום אינם בתים פרטיים והם פתוחים בפני הציבור הרב, זה שהתעודות הלא חוקיות עלולות להטעות אותו ולהכשיל אותו.

            עוד בהמשך הוא שב ועומד על דעתו שהתעודה בעסקם של מנדי ורוני זויפה, וכי הוא מעולם לא נתן אישור טלפוני לשנות בה את התאריך. לדבריו אם יש מחיקה בתעודה חייבים לרשום לידה תאריך עברי כי אנשים לא יקנו במקום שבו יש מחיקות בתעודה.

            בחקירה הנגדית מוצגות בפניו שתי הודעותיו והוא אומר שאלה הדברים שנרשמו מפיו, אבל  כשהוא נשאל האם אמר אמת במשטרה הוא משיב ואומר שיש דברים ששיקר במשטרה ולא סיפר הכל. חלק מהדברים אמת וחלק אינו אמת, ולדבריו הוא לא אמר אמת בשל הלחץ של השוטרים. טענה זו אין בידי לקבל מקום שהודעות הנאשם הוגשו בהסכמה, והסניגור לא ביקש לחור את דפנה שגבתה את ההודעות, ובכך גילה הנאשם את דעתו שלא דבק רבב בגביית ההודעות. לדבריו שיקר כאשר אמר שלא נתן לבעלי העסקים את תעודות האישור שעה שבפועל נתן להם תעודות כאלה במשך שבע שנים,  אבל לא שיקר לגבי דברים אחרים שאמר. אחר כך הוא מאשר את מה שברור וידוע  שהוא אינו מוסמך ליתן תעודות כשרות אלא רק הרבנות. ועוד הוא מאשר שהפניה אליו באה לנוכח הקושי של בעלי העסקים לקבל תעודות מהרבנות, והוא ידע שאין להם תעודות כשרות. בהמשך הוא מסייג את דבריו לגבי התקופות שבהן הנפיק תעודות כשרות טוען שלשרעבי הנפיק במשך שלוש – ארבע שנים, עד שבע שנים; למנדי נתן תקופה מסוימת אחרי בד"צ ולרוני במשך שלוש שנים; לינון הנפיק במשך ארבע שנים. הוא חוזר ואומר שכאשר היה בד"צ הוא רק פיקח.

            הנאשם מאשר שהתעודות שנתן נועדות לתלייה בבתי העסק. על השאלה האם הוא מוסמך לתת תעודה שכותרתה "תעודה ואישור" הוא משיב שהחוק שייך למי שעובד ברבנות. כאשר התובע מציג בפניו את הנוסח של סעיף 3 לחוק  ומטיח בו שהוא מנפיק תעודות מתחכמות שכתוב עליהן "תעודה ואישור" והן בעצם תעודות כשרות הוא אומר שהוא לא נותן תעודות להראות שזה כשר ומוסיף גם שבתעודה שלו לא כתוב "כשר".  ועוד הוא טוען שמי שנכנס לבית עסק ורואה את התעודה יודע שזו לא תעודת הכשר כי לא כתוב בה "כשר". הוא דבק בטענה שהתעודה היא המלצה לאנשי הקהילה שלו שמונה שמונים אלף איש, לפיה הם יכולים לאכול בבית עסק זה. ברור, שהטענה הזו מתעלמת מהעובדה שהתעודות נתלו בבתי עסק שאליו נכנס הציבור כולו, ולכן התובע אינו מרפה מהנאשם ומקשה בשאלה מדוע זה לא יפיץ הנאשם את המלצתו בקהילה שלו והנאשם משיב תשובה שרק מחזקת את המסקנה שאין אמת בפיו לומר: "אני ממליץ. תאכל, זכותך." פשיטא שהתעודה שנתן הנאשם היא אכן כזו שממליצה לכל הציבור לאכול במקום בהיותו כשר.  הנאשם ממשיך ואומר שהתעודה לא נועדה לקהילה שלו אלא כל אדם יכול לאכול אם הוא רוצה. מי שרואה שאין תעודת הכשר, אבל רואה שיש תעודה אישור יכול לעזוב את המקום אם זה לא מספיק לו. כשהתובע שואל האם כל אדם מהישוב מבין מיד שהתעודה שלו אינו תעודת הכשר הוא אומר שהתעודה שלו מספיקה למי שיש לו אמונה וסומך על התעודה שלו. תשובה זו אינה מניחה את הדעת, מכיוון שאין שוללת את האפשרות שמי יראה את התעודה של הנאשם יטעה לחשוב שהיא תעודת כשרות.

            בהמשך החקירה הנגדית מעמת התובע את הנאשם עם אמירותיו בהודעה הראשונה לפיה לא ידע על האיסור להנפיק תעודות כאלה והוא אומר שהוצגה בפניו תעודה שאינה שייכת לו ולכן השיב כך. כשמוצגת בפני תעודה שלו הוא שב לדרכו החמקנית ואומר שזה אישור רגיל, שאין לגביו חוק ואף אחד לא אמר לו שאסור להנפיקו. או אז מוצג בפני כתב האישום הראשון שהוגש נגדו בגין זיוף תעודות כשרו שבו הודה, הורשע ודינו נגזר והם מאשר שאכן כך היה. הוא טוען שהודה בתיק הקודם כי היה בלחץ, ורצה לסגור את התיק. ולאחר התפתלות נוספת הוא נאלץ להודות שבגין ההליך הקודם הוא ידע שאסור לו להנפיק תעודות כפי שהנפיק.

            בהמשך החקירה הנגדית מספר הנאשם כיצד פיקח על הנעשה בבתי העסק – הוא הגיע אליהם מדי פעם בדק את חומרי הגלם ואת האישורים וזאת במשך שלושים – ארבעים דקות. הוא מאשר שעבד במקום עבודה מסודר, במשמרות, ואל בתי העסק  הוא שלח משגיח מטעמו או את בנו. ובכך קרסה גם טענת הפיקוח משום שהן המשגיח והן הבן לא העידו כעדי הגנה ולא אימתו את טענת הנאשם.  אחר כך הוא מאשר שהוא לא נמצא בבתי העסק כל היון ולשאלה איך הוא יכול להבטיח שלא ארעה תקלה ועורבב בשר עם חלב הוא משיב ואומר שהוא נותן באנשים וכי רק בפיקוח של בד"צ צריך להיות משגיח כל היום. עוד הוא אומר שינון הוא אדם חרדי ואפשר לסמוך עליו. השאלה המתבקשת והיא גם נשאלת על ידי התובע היא מדוע יש, אפוא, צריך תעודה, והוא משיב ואומר שאף אחד לא יאכל בלי תעודה – ושוב חזרנו אל ליבו של העניין: התעודה מאשרת לציבור שאפשר לאכול בבית העסק, קרי: שהעסק כשר, ובכך העבירה על החוק.

            בהמשך הוא נאלץ להודות שבתעודות שלו לא כתוב מפורשות שיש פיקוח רק על חומרי הגלם ועל תעודות המשלוח וזאת כאשר הוט טוען שגם בתעודת כשרות לא כתוב. אלא מאי? תעודת כשרות אין מטרתה לאשר רק שהמוצרים כשרים. לכן תשובת הנאשם מצביעה על כך שגם אם לשיטת הנאשם נלך עדיים התעודה כפי שהיא מנוסחת אינה מדייקת ויש בה כדי להטעות את הציבור. בהמשך כשמטיח בו התובע שהוא מתחכם, מנפיק תעודה עם שם מתחכם אבל זו בעצם תעודת כשרות, אומר הנאשם שהוא תלמידו של הרב קוק, קיבל ממנו תעודת הסמכה וגם עבד אתו הרבה שנים, ולו כך היה עושה אזי היה הרב קוק לוקח ממנו את התעודה, נותן לו אזהרה וקורא לו לבירור. ניתנת האמת להיאמר, הוראתו של הרב קוק להגיש תלונה נגד הנאשם היא קשה יותר ממה שטוען הנאשם שהרב קוק היה עושה לו, שכן בעקבות התלונה הוא הועמד לדין.

            עוד בהמשך טוען הנאשם שהסכומים ששילמו לו בעלי העסקים לא היה תשלום על התעודות אלא תרומה כנגד הפיקוח שפיקח, תרומה שניתנה לבית הכנסת שלו. כשמטיח בו התובע שאם היה מדובר בתרומה הסכום לא היה גדל עם השנים הוא מתחכם ואומר שמחצית הסכום שזהה לסכום ההתחלתי היא התרומה והמחצית השניה היא תשלום עבור הדלק, כך מפי מי שאך לפני כן טען שהוא לוקח את הכספים עבורו וכך למרות שמן מסתם כבר מההתחלה היו לו הוצאות דלק.     

            חוסר המהימנות של הנאשם מתבקש גם מהאמירה הנוספת שלו לעניין אי אמירת אמת במשטרה: לדבריו הוא ביקר במסעדה של שרעבי ולמרות זאת אמר במשטרה שלא היה לו זמן ולכן לא ביקר במשטרה, וזאת מתוך לחץ. לדבריו מדובר באי שיתוף פעולה עם המשטרה. לאמיתו של דבר מדובר במתן עדות שקר – חד וחלק! ואגב, איך נדע מתי הנאשם משקר ומתי הוא אומר, אם הוא מעיד על עצמו שלפעמים הוא משקר? ומדוע שניתן אמון בדבריו האחרונים ונעדיף על פני הראשונים אם הוא מעיד על עצמו שהוא משקר?

            בהמשך ההודעה צצה ועלה טענה חדשה, שעד כה לא בא זכרה, ושכצפוי לא התייצב עד כלשהו כדי לאמת אותה, והכוונה היא לטענה לפיה בשנת 2007 כאשר הנאשם עבד עם הבד"צ היתה לו סמכות להוציא תעודות כשרות מטעם הרבנות שכן הם עבדו עם הבד"צ. היכן הסתתרה לה טענה זו עד עתה? מדוע לא הוטחו הדברים בעובדי הרבנות הראשית שהעידו כעדי תביעה? מדוע לא זומן אדם כלשהו מהרבנות כדי לאמת טענה זו?  כידוע ההלכה היא שמקום שבעל דין נמנע מהבאת ראיה שעומדת לרשותו, קמה חזקה שאם היתה מובאת העדות, היא היתה פועלת לרעתו, כך גם במקרה דנן לעניין ההימנעות של הנאשם מלהעיד עדים כאלה ואחרים. אחר כל שב הנאשם לגרסה לפיה כאשר עבד עם הבד"צ הוא היה מוסמך ליתן תעודות שלהם וזאת מבלעדי הטענה שבד"צ היה מוסמך לתת תעודות כשרות מטעם הרבנות כמו גם לטענה שהתעודות שהנפיק הם "אישורים רגילים".

            בחקירה החוזרת הוא אומר שהיתה תקופה שבה עבד עם כמשגיח מטכם בד"צ ירושלים. בנוסף הוא עבד כמשגיח מטעם בד"צ נוסף: בד"צ בני ציון אשר היה נותן את התעודות והא עמנו שימש רק משגיח כשרות. לדבריו הוא עבד עם הבד"צ במשך חמש עשרה , וזאת עד לפני שבע שנים, דהיינו עד שנת 2005, ואז הוא התחיל לעבוד לבד.  באמירה זו מאשר הנאשם שהוא בעצם עבד כעצמאי החל משנת 2005.

15.        ממסכת הראיות שנפרשה בפני בית המשפט, עולה שהנאשם אכן הנפיק למזעקי לשרעבי לינון וכן למנדי ורוני תעודות שעניין כשרות של בתי העסק שלהם, שנחזות להוות תעודות כשרות הגם שהוא לא היה מוסמך – ע ל פי סעיף23 לחוק – לעשות זאת. הנאשם עשה זאת ביודעין, לאחר שכבר הועמד לדין בגין העבירות הקודמות שביצע, הורשע ודינו נגזר, תוך שהוא מאפשר לבעלי העסקים לעקוף את הוראת החוק, ולהונות את הציבור– כאשר הם תלו את התעודות בבתי העסק שלהם ובכך, הציגו אותם בכזב ככאלה שיש להם תעודת כשרות. התביעה הוכיחה את ביצוע העבירה כאמור לעיל – ארבע פעמים – וזאת הן בראיותיה היא, והן על דרך ניפוץ גרסתו השקרית של הנאשם.

            טוען הסנגור שמדובר במצב אבסורדי שבו בעלי העסקים  שביצעו את העבירה של הונאת הציבור אינם מועמדים לדין ואילו רק המסייע עומד לדין, ומשכך הוא עותר שלא להרשיע את הנאשם אלא לזכותו, וזאת במסגרת של הגנה מן הצדק. טענה זו אין בידי לקבל, וזאת מטעם כפול: האחד – מעשי הנאשם אינם נופלים ממעשיהם של בעלי העסקים אלא הם חמורים יותר, שכן מבלעדי הנאשם והתעודות  שהנפיק להם לא היו בעלי העסקים יכולים להציג מצג שווא לעניין כשרות העסקים שלהם. 

בנוסף - כל אחד מהם עבר עבירה אחת ואילו הנאשם עבר ארבע עבירות ולכן התנהגותו לא פחות חמורה מהתנהגות בעלי העסקים, אם לא למעלה מכך.זאת ועוד – העובדה שהנאשם הורשע בעבר בגין עבירה של זיוף מסמכים, ובכל זאת ממשיך ומבצע את אותה עבירה, מלמדת על כך שעסקינן בנאשם שאין עליו אימת הדין ואף לא עימת בית המשפט ולכן יש למצות עמו את הדין. וכמובן, שאין גם להתעלם מכך שכנגד בעלי העסקים ננקט הליך שכלל הטלת קנס, דהיינו הם לא יצאו מהעניין פטורים בלא כלום.

עוד טוען הסנגור שהמאשימה לא הוכיח שאדם כלשהו אכן נפגע מהצגת התעודה. טענה זו לא זו בלבד שהיא מתעלמת מהפוטנציאל של הונאת הציבור והטעייתו שיש בהצגת התעודות הלא חוקיות אלא שהיא מתעלמת גם ובעיקר מלשונו של סעיף 3 לחוק, שבו קבע המחוקק כך:

"(א)    בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר."

דהיינו על פי לשונו הפשוטה, הברורה והחד משמעית של סעיף 3(א) לחוק עצם הצגת בית האוכל ככשר באמצעות תעודת הכשר שאינה חוקית, כאשר ניתנה על ידי מי שאינו מוסמך לכך, על פי הוראות סעיף 2 לחוק, היא המקימה את העבירה של הונאת הציבור. החוק אינו דורש ואינו מתנה את השתכללות העבירה, בכל שאכן יהיה מי שיטעה לחשוב שמדובר בתעודה חוקית, מקום שאינה כזו ו/או שיהיה מי שייפגע ממצג השווא, שמוצג לציבור, לכן, העובדה שהמאשימה לא הוכיחה שאדם כלשהו מאלה שבאו בצל קורתם של בתי העסק, נשוא כתב האישום, נפגע באופן כלשהו מהתעודות הלא חוקיות שהוצגו לעין כל בבתי העסק, אין בה כדי להוביל אותנו למסקנה שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו ו/או שהמאשימה לא הוכיחה את ביצועה.

16.        בנסיבות האמורות לעיל, משהוכיחה המאשימה מעל לכל ספק סביר שהנאשם אכן הנפיק תעודות שנחזות להיות תעודות כשרות, ואלה הוצגו על ידי בעלי העסקים בבתי העסק שלהם, אזי אני מרשיעה אותו בביצוע 4 עבירות של סיוע להונאה בבית אוכל.

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תשע"ג, 25/04/2013 במעמד הנוכחים.

ב"כ הנאשם: אני מבקש שלא לטעון לעונש היום. אני צריך לקרוא את הכרעת הדין. מבקש לדחות את מועד הטיעונים לעונש.

ב"כ המאשימה: הגם שאני ערוך לטיעונים לעונש היום, אין לי התנגדות לדחות את הטיעונים.

החלטה

דוחה הטיעונים לעונש לתאריך 13.5.13, שעה 09:00.

הנאשם מוזהר שעליו להתייצב, שאם לא כן, יוצא נגדו צו הבאה וניתן יהיה לדון אותו בהעדרו.

ניתנה והודעה היום ט"ו אייר תשע"ג, 25/04/2013 במעמד הנוכחים.

לבנה צבר, שופטת ת"פ 8752-11-09 מדינת ישראל נ' בלקר