רות/ יצחק שלו. המגילה, האשה.

אכן יפה לאין שיעור 
אני רואה במגילה זו שני דמויות שבחרו באמת בניגוד לכל הגיון ולכל מסורת ונימוס וכללי חברה שהיו נהוגים בחברתם אלא הלכו אחרי אמיתת לבבם ואחרי האדם באשר הוא אדם.
וכך יש לנו את רות למול ערפה. ערפה מוערכת כאשה טובה שדאגה לחמותה אבל הלכה אחרי ההגיון ושיקול הדעת כי מה נדרש ממנה לאמלל ולהקריב את חייה ולשם מה. ולעומתה רות שהולכת להידבק בעם חדש ובאלוהים חדשים  ומוכנה להקריב את כל חייה הקודמים וללכת אל הבלתי נודע כי שם אמיתת לבבה ואמיתת חייה ונותנת מתנה לנו את המשפטים הנצחיים של באשר תלכי אלך וכו' עמך עמי ואלוהייך אלוהי עד שכופה את רצונה ובחירתה כגזירה על חייה ונעמי יודעת שאין יותר טעם להפציר בה
וכן יש לנו את בועז למול פלוני אלמוני שאותו פלני אלמוני נהג כמצוות החברה וחוקיה היו אצלו לצו "פן אשחית את נחלתי" ולכן גם שם לא נשאר לו כי הוא אחד מן אנשי העדר שסביבו לא אחד שיכול להטביע את שמו ואת חותמו על החיים
ולעומתו בועז שמעניין אותו האדם באשר הוא אדם ללא תבניות והגדרות אלא הוגד לי אשר עשית את חמותך ותעזבי עמך ובית אביך ולכן היה בכוחו כח האדם הבוחר להטביע חותמו גם על כל המציאות וגם על ההלכה וקבע עמוני ולא עמונית.
ולכן נעמי שידעה שיש כאן פער בלתי ניתן לגישור בין מעמד בועז העשיר והנכבד  לבין הגיורת הדחויה והעניה ,וכן פער הגילים ,ידעה שאם תבוא בהצעת שידוכין אין סיכוי שבשיקול דעת יצליחו להתגבר על כל העכבות וההיסוסים אלא כאן היה צריך לבוא מעשה לחיים או למוות, נעשה קודם לנשמע, שיוצר מציאות וקיימות "ותבוא בלט ותגל מרגלותיו"