בחירה אחריות ונסיון הגאווה – הבנת התהליכים הנפשיים

מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום  תקף עליו הצימאון עד שכמעט קט עד  שכמעט  יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בניסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו:  מוטב שאלך ואשתה ובלבד שלא אכשל בגיאות. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו ה'חוזה' ואמר: "מעשה טליה".

ביליצר -תודה, השימוש במונח 'רצון' משמעה גם הפנמה לרמת ההזדהות ולא רק לרובד המעשי.

ר' ירוחם,
מאיפה הבאת את ההשוואה לנדב ואביהו?
איך אתה מבין את הרמב"ם ש''מ80' הביא.? הרמ' מוכיח שם מפסוק בעמוס (ב,יא) שנזירות של קדושה שקולה לנבואה. כך גם משמעות הפסוק באיכה 'זכו נזיריה משלג'  שהנזיר מתעלה.
את האמירה של חז"ל על החטא שבנזירות . אני מבין שזה כמו שאני יגיד לאומן -צייר או משורר, 'שהקדיש' את זמנו למען יצירה כלשהי, והזניח את חובותיו לעצמו ולמשפחתו שהוא 'צריך כפרה' על חטאו!    זה לא בא לשלול את מעשה  ההתעלות וההתקדשות שבמעשה. אלא שהיות שהיה במעשה גם צד של הפסד ערכי כלשהו, הוא מצריך כפרה. כמובן בשקלול הסופי זה השתלם לנזיר.

ירובעל,
אתה מעלה שאלה יפה, איך באמת  אתה מציע לאזן בין גאוות יחידה לגאווה חוסמת?

[אגב, הבעיה שהעלית -  לסגירות האידאולוגית משמיעת ביקורת ומבחינת הטענות שבאידאולוגיות 'מתחרות' וחדשות – יש גם סיבות מוצדקות ומובנות.

מה יכולה להיות נימוק לסגירות? א' ביטחון עצמי שנותנת תחושה שחבלה"ז לבדוק לריק. ב' בעולם יש המון אידאולוגיות, חלקן הזויות ממש. כך שצריך סיבה שתגרום לי לבדוק – (יש כאן כמובן פרדוקס. כי צריך שלפני שאשמע את האידאולוגיה כבר אשתכנע שיש לה תוכן שמזקיק בדיקה) ג' יש דעות מסוכנות . כמו למשל דעות גזעניות. אני לא יאפשר לבן שלי להחשף לאידאולוגיות שליליות (כל עוד שאני לא אהיה בטוח שהן לא תשפענה עליו...) מה נכלל בהגדרה 'אידאולוגיות מסוכנות' ? האם לדעה כפרנית שמי שטועה בה מאבד את חלקו לעולם הבא אתייחס כמסוכנת? ראה רמב"ם על הפסוק 'אל תפנו אל האלילים'.

זאב כתב ,

ביליצר

א] מסכים כנ"ל. אבל מה זה 'לבטל רצון' לא הסברת. נראה שזה קריאה שנזדהה 'עם רצונו' ולא נתעקש להשאר במבט הקודם. אבל לא חשבתי ע"כ. מה דעתך ?

רבי עקיבא אומר: נדרים סייג לפרישות. פירש הרמב"ם: אם נדר אדם נדרים מסויימים לקיימם נקנית לו תכונת ההמנעות ממה שירצה להמנע ממנו ותתקיים בידו ותהיה קלה עליו הפרישות, כלומר ההשמרות מן הטומאות. ובהלכות נדרים פי"ג ה"כג-כד: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ותקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם. וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם, ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואע"פ שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. רמב"ם הלכות נזירות פ"י ה"יד: האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה כיוצא בזה, הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא. אבל הנודר לה' דרך קדושה, הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר א-להיו על ראשו קדש הוא לה' (במדבר ו, ז-ח), ושקלו הכתוב כנביא, שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים (עמוס ב, יא).

תוקן על ידי מ80 ב- 21/05/2013 15:06:12

quote] הרעיון של ביטול האני האידאולגי היא בדיחה נאה. כי אם אני אכן יצליח לבטל את האידאולוגיה שלי אז זו תיהיה האידאולוגיה החדשה שלי. בנוסף מדוע לבטל את האידאולוגיה? מה הרעיון בזה? ובכלל הענווה אינה אומרת –אל תיהיה מודע למעלות שלך – כמו שמשה רבנו היה העניו שבאדם והיה מודע למעלותיו ולגודל ענותנותו! וזה לא סותר. הענווה היא בתחושה, מה מרכז הכובד של החיים. האגו-אני, או אלוקים והאני הוא רק צינור שדרכו אלוקים מעביר. [/quote] זאב הרעיון הוא לא לבטל ערכים ואידאולגיה ח"ו כי אם יש באדם משהו טוב אז זה בהללו. אבל ההתנגשות בין אידאולוגיות דומה מאד להתנגשות בין אגואים. לא תמיד הסובייקט יכול להבחין בין גאווה פשוטה לגאוות יחידה. הבעיה בגאווה היא לא שהיא טועה אלא שהיא חוסמת פתיחות לזולת. כנ"ל לגבי גאווה אידאולוגית. אנחנו מצפים ממישהו מזרם אחר לוותר על האני האידאולוגי שלו אבל לא מוכנים לוותר על אף שעל מהאני האידאולגי שלנו. לא מדובר על ביטול במובן של התכחשות או התעלמות אלא במתן צוהר לזולת. ואתם דברים שייכים גם לדיון על מקומו של הגוף ולפחות זו אחת הפרשנויות לעבודה בגשמיות המיוחסת לבעש"ט

אם ננסה להזכר בתקופת ההיפים שהייתה נפוצה בארץ בשנות ה 60כמדומני, תראה שזו חוייה רוחנית ולאו דווקא עינוי סתמי. 
בנוסף, דומני שאיסור הנזיר למתים (שאינו בכלל עצם קבלת הזירות, אלא כפועל יוצא מ'נזר האלוקים' שעליו)מלמדת שהתורה מתייחסת לנזיר כמי שהתעלה רוחנית.
נראה לי שזה פשוט. למרות שיש בה  בנזירות,פן או רובד של חטא.
לעולם ולהתנהלות שלנו -בני האדם, יש ממדים רבים ולעתים גם סותרים.
לפעמים  יש ואותו המעשה גופא יהיה מפן אחד חטא - אבל זה לא חזות הכל. כי מאידך לאותו מעשה יש פן רוחני וחיובי.
ראה למשל הת יחסות חז"ל להסתרת פני משה בסנה.
מחד הם אומרים שבזכות זה זכה לפא"פ, ומאידך הפסיד שלא יראני וחי.
אני חושב שאנחנו רואים את זה הרבה בחיים.