פסק ההלכה החדש של הרב נחום רבינוביץ, המתיר שימוש בחיישנים אלקטרוניים ובכרטיסים חכמים בשבת, גרר תגובות–נגד עזות אך גם פתח דיון מעמיק על אופייה העתידי של השבת בעידן הטכנולוגי. מה יישאר מאווירת השבת כשההלכה תתיר להשתמש בכל הטכנולוגיה העכשווית?
כשהבנתי שאת שבת פרשת קרח אצטרך לבלות בקאן שבדרום צרפת, ההחלטה הראשונה הייתה לחפש דירה באתר Air–bnb ולהימנע משכירת חדר במלון שאיננו מותאם לשומרי שבת. אך כשהגעתי לדירה ביום שישי, כשעה וחצי לפני השקיעה, חשכו עיניי: לא הייתה שום דרך להיכנס אליה מבלי להשתמש בכרטיס אלקטרוני. לא רק הדירה עצמה ננעלת על ידי כרטיס, גם דלת הכניסה הראשית של הבניין ודלת היציאה להולכי רגל שליד שער הכניסה לרכב נפתחות אך ורק על ידי כרטיס.
במלונות המודרניים בחו"ל החיישנים השתלטו מזמן על כל המתקנים – חדרי השירותים, המבואות, דלתות הכניסה הראשיות ודלתות החדרים. ברובם אגב אין אפילו חריץ למפתח מכני רגיל. כעת מתברר שבמקומות רבים הפער הטכנולוגי בין בתי המלון לדירות המגורים המודרניות כמעט נמחק לחלוטין, כשהטכנולוגיה שפותחה עבור המלונות זולגת אט אט אל בתי המגורים הפרטיים.
הפתרון הקלאסי של שומרי שבת במצבים מייאשים שכאלו הוא להתנהל כגנבים. משאירים את דלת החדר פתוחה בשיעור חריץ (ומתפללים למצוא אחריה את הדרכון והארנק במוצאי שבת), מצמצמים למינימום הכרחי את הכניסות והיציאות במהלך השבת, וכשאין בררה ממתינים בעיניים תלויות עד בוש ליד הפתח, בציפייה לערל שיעבור ויפתח את הדלת.
הסוגיה הזו, שמעסיקה שומרי שבת רבים, עומדת בשבועות האחרונים במרכזה של מחלוקת הלכתית חריפה שנתגלעה בין הפוסקים. הפולמוס החל בכתב העת "אמונת עיתך" של מכון התורה והארץ, והתגלגל משם אל הכרך הטרי של השנתון ההלכתי "תחומין" מבית מכון צומת שבגוש עציון. העילה לסערה: פסק הלכה של הרב נחום אליעזר רבינוביץ – ראש ישיבת מעלה אדומים לשעבר ומחשובי הפוסקים של הציונות הדתית – שהתיר שימוש בחיישנים אלקטרוניים ובכרטיסים חכמים בשבת. הפסק השנוי במחלוקת הוליד מאמרי תגובה נוקבים של הרב ישראל רוזן ושל הרב יעקב אריאל.
לפני שנגיע לדיון רחב יותר על אופייה של השבת ועל הדיוקן המשוער שהיא תעטה בעקבות המהפכות הטכנולוגיות המתחדשות, נסקור את פסק דינו של הרב רבינוביץ. המאמר שהובא ב"תחומין" הוא תקציר של מאמר רחב יותר שנכתב ב"אמונת עיתך" על ידי תלמידו של הרב רבינוביץ, הרב אלי רייף.
איור: נעמה להב
אין סגירת מעגל
כשסוגיית החשמל התגלגלה לפתחם של הפוסקים בראשית המאה העשרים הם התלבטו כיצד להתייחס אליה. כאשר הפעולה החשמלית גורמת לעברה על אחת מל"ט המלאכות האסורות בתורה אין שאלה. כך למשל מוסכם על הכול שסגירת מעגל הגורמת להדלקת נורת להט או להצתת מנוע בנזין אסורה מן התורה. השאלה היא מה דינה של סגירת מעגל שאיננה גורמת למלאכה האסורה מהתורה, כמו למשל הפעלת מאוורר, מחשב, מזגן או מעלית. הרבה קולמוסין נשתברו בנושא אך הפוסקים הכריעו כידוע לאיסור.
בשאלת טעם האיסור נתגלעה מחלוקת: החזון איש חידש שכל סגירת מעגל חשמלי אסורה משום "בונה". הרב אשר וייס ופוסקים אחרים טענו שיש בסגירת מעגל חשמלי משום "מכה בפטיש". יש דמיון בין הקטגוריות הללו – מכה בפטיש הוא תיאור לפעולה שעניינה הוא השלמת יצירת הכלי על ידי האומן, שכן הזרם החשמלי הופך מכשיר "מת" למכשיר "חי" המסוגל לבצע פעולות.
ר' יצחק שמלקיש (בשו"ת "בית יצחק") טען שאין איסור דאורייתא בסגירת מעגל חשמלי אלא רק איסור דרבנן של "מוליד" – איסור מדברי חכמים שמתייחס ליצירת דבר חדש שלא היה מקודם (כך למשל אסור לרסק קרח כדי לשנות את מצב הצבירה שלו ולהפוך אותו למים). הרב שלמה זלמן אוירבך טען כי אין בסיס לטענה שהחשמל אסור משום בונה או מכה בפטיש וגם לא לטענה שהוא אסור משום מוליד, אולם למעשה אסר באופן גורף על שימוש במכשירים חשמליים בשבת.
הרב נחום רבינוביץ, אגב, אוחז בשיטת הרי"א הנקין שלפיה השימוש בחשמל כאשר לא נעשית בו פעולה אסורה – אסור מדברי חכמים משום "עובדין דחול" – מונח הלכתי שבא לתאר סייגים שקבעו חכמים כדי לשמור על צביונה הייחודי של השבת ולבדלה מימי השבוע.
לטענת הרב רבינוביץ, המחלוקת האמורה בין הפוסקים נוגעת למכשירים החשמליים הישנים, אלו שהתבססו על סגירת מעגל באמצעות פעולה פיזית של המפעיל ויצירת פעולות חשמליות על ידי המכשיר החשמלי. כיום, במכשירים רבים אין כלל סגירת מעגל או "הולדת" זרם חשמלי חדש, והמערכות מבוססות על רכיבים מוליכים למחצה, מזעריים, אוטומטיים, שהזרם בהם איננו מורגש כלל.
החיישנים השתלטו על כל המתקנים. דלת מלון
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
כרטיסים חכמים
כאן צריך להקדים רקע קצר על ייחודם של החיישנים האלקטרוניים. אנו מכירים אותם היום ממספר שימושים נפוצים: הנפוצה ביותר היא הדלת החשמלית המופעלת על ידי חיישן תנועה. שימוש נוסף שהולך ומתפשט הוא דלתות הנפתחות באמצעות כרטיס חכם. כאן מדובר במערכת הכוללת שני רכיבים מרכזיים: כרטיס שבב המוחזק בידי האדם שמבקש להיכנס אל הדלת, וקורא כרטיסים המזהה את הכרטיס ללא צורך במגע בינו לבין הכרטיס. בקורא הכרטיסים זורם ברציפות זרם חשמלי, ויש בו אנטנה המשדרת קרינה אלקטרומגנטית של אות רדיו. בכרטיס החכם יש שבב הנקרא בשםRFID הכולל אנטנה זעירה הקולטת את גלי הרדיו וממירה אותם לאנרגיה המאפשרת שידור חזרה של אות רדיו אל קורא הכרטיסים. בכל כרטיס מקודד אות ייחודי שאותו הוא משדר חזרה אל הקורא.
לאחר שקורא הכרטיסים קולט את האות החוזר הוא משדר אותו אל מאגר מידע ממוחשב, שם מקודדים נתונים מוקדמים. אם יש התאמה בין האות לבין הדלת הספציפית המערכת מאפשרת את פתיחת הדלת. מצבי הפתיחה והסגירה של הדלת תלויים בשדה מגנטי: כאשר מופעל כוח מגנטי בין הדלת למשקוף נוצרת נעילה ואי אפשר לפתוח את הדלת, וכאשר ישנה הפסקה בכוח המגנטי הדלת יכולה להיפתח.
הטכניקה ברוב הדלתות דומה: במשקוף עצמו מותקן מגנט חזק טבעי. זהו מגנט קבוע שמפעיל שדה מגנטי ללא תלות בזרימת חשמל. לעומתו, המגנט בדלת הינו אלקטרומגנט, כלומר מגנט שפועל רק כאשר זרם חשמלי עובר בו. כאשר קורא הכרטיסים מזהה את חיישן ה–RFID כחיישן מתאים הוא שולח אות המפסיק את זרם החשמל באלקטרומגנט למשך מספר שניות, ובמהלכן ניתן לפתוח את הדלת. כאשר פותחים את הדלת מבפנים, הלחיצה על ידית הפתיחה מנתקת את הזרם ומאפשרת את פתיחת הדלת. חידוש הזרם נעשה בכל מקרה באופן אוטומטי לאחר מספר שניות.
בחלק מהדלתות שני המגנטים, גם זה שקבוע במשקוף וגם זה שנמצא בתוך הדלת, הינם מגנטים טבעיים שאינם תלויים בזרם חשמלי. במודל זה, כאשר קורא הכרטיסים מזהה את הכרטיס החכם הוא מפעיל "זרם מיסוך", כלומר זרם שיוצר שדה חשמלי הפוך המבטל את הכוח המגנטי הטבעי שבין שני המגנטים. גם כאן, כעבור פרק זמן קבוע של מספר שניות המיסוך מתבטל והמגנטים חוזרים לפעולתם. חשוב לציין שבשני המנגנונים אין שום תנועה מכנית של רכיבים אלא רק פעולה על הכוח המגנטי. לכן, הכרטיסים הללו אינם פותחים פיזית את הדלת אלא רק מבטלים את מנגנון הנעילה. כדי לפתוח את הדלת יש צורך בלחיצה על הידית כפי שפותחים דלת רגילה.
מה שחשוב בתיאור הטכני התמציתי הזה הוא שבמהלך השימוש בכרטיס חכם לא נוצר או מתחדש זרם חשמלי, לא נפתח או נסגר שום מעגל חשמלי חדש, והמתח החשמלי (ללא זרם) שנוצר בכרטיס לצורך שידור האות החוזר הוא מזערי ואיננו מורגש לאדם כלל. בחלק מהחיישנים ישנה אמנם הפעלה של נורית לד זעירה, אך בנורית זו אין הבערה, אין הפיכת גוף שאינו מאיר לגוף מאיר אלא רק פליטת אור מגוף הממשיך להיות חשוך, ואין בזה איסור נולד (כך על פי מאמרו של הרב דרור פיקסלר).
השימושים בכרטיסים החכמים הולכים ומתרבים. כך למשל, בחלק מהמלונות החדישים גם המעליות פועלות באמצעות כרטיסים חכמים. המשתמש מקרב את הכרטיס החכם שלו לחיישן הקבוע בפתח המעלית, והמערכת פותחת את הדלת ושולחת את המעלית אל הקומה שבה נמצא החדר מבלי ללחוץ על אף כפתור.
הרב רבינוביץ טוען במאמרו שבכל המכשירים המבוססים על חיישנים חשמליים לא רק שלא נעשית אף מלאכה מל"ט המלאכות, אלא שאין כלל פתיחה או סגירה של מעגל חשמלי חדש, ואין יצירת זרם חדש אלא רק יצירת מתח. בנוסף, השינויים המתרחשים הינם זעירים ואינם ניכרים בחוש כך שאין בסיס לטענה שיש בהפעלתם משום "מכה בפטיש": בנוגע ליצירה או ביטול של הכוח המגנטי לצורך פתיחת הדלת הוא מביא את דברי הגרש"ז אוירבך, שלפיהם "מכה בפטיש" יוגדר רק כאשר הופכים מתכת רגילה למגנט קבוע, ולא כאשר הכוח המגנטי משתנה כתוצאה מזרימה חשמלית ארעית.
האם יצירת שדה מגנטי תיאסר משום "מוליד"? בררת המחדל בדלתות החכמות היא מעבר של הזרם במערכת באופן קבוע, וכל מה שעושה הכרטיס הוא הפסקה ארעית המבטלת לפרק זמן של כמה שניות את הכוח המגנטי. לכן, גם אם היה מקום לדבר על "מוליד", הרי שכאן מדובר על הולדת דבר שאיננו בר קיימא. לחיזוק דבריו מביא הרב רבינוביץ את דברי הפוסקים שהתירו מעבר ברחובות שבהם מותקנות מצלמות אבטחה, מהטעם שהתיעוד הזמני איננו בר קיימא ואיננו יוצר מעגל חדש אלא רק שינויי מתח קלושים וזמניים במעגלים קיימים.
הרב יעקב אריאל: אם הטלפון והרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט יהיו מותרים בשבת אנה היינו מגיעים. ברוך ה' שחנן את חכמי ישראל בדעת לאסור אותם. מי שמשתמש בכלי התקשורת בשבת מחלל שבת מדאורייתא
צילום: אורן נחשון, פלאש
מבחן התוצאה
מכאן הגיע הרב רבינוביץ לחידושו העיקרי: כדי להחיל "שם מלאכה" על פעולה חשמלית שתוצאותיה אינן אחת מל"ט המלאכות ולאסור עליה בשבת נדרשים שני תנאים – גם שתהיה פעולה ממשית של האדם שניתן להכיר ולהבחין בה, וגם שתהיה תוצאה ניכרת. כראיה לדבריו הוא מביא את דין "זורה ורוח מסייעתו" – "האדם מנענע בידו רחת והתבואה מוקפצת ברוח. פעולתו של האדם ניכרת שהיא כדרך המלאכה, ועל התבואה ניכר שנעשתה בה מלאכת זרייה והוסרה ממנה הפסולת".
אך אם אין שילוב של פעולה ממשית ותוצאה ממשית אין איסור. מכאן, כאשר אדם עובר מול דלת חשמלית "ברור שאין שֵם מלאכה על פעולה זו של האדם, שאינה אלא הליכה כדרכו, והליכה כשלעצמה אינה מזוהה עם שום מלאכה מל"ט מלאכות והליכתו לא מרמזת על מלאכה כלשהי, וגם ההולך אינו מתכוון בהליכתו זו לעשות מלאכה מל"ט מלאכות. לפיכך גם כאשר הולך לעבר הדלת ורצונו לעבור בה, ואף אם אין דרך אחרת ובוודאי שבהליכתו תיפתח הדלת ואפילו מיד – הרי פתיחת דלת אינה מלאכה, לפיכך הדבר מותר לכתחילה, ואף יש בזה משום עונג שבת". הוא ממשיך וגוזר גזרה שווה לכל המכשירים המופעלים על ידי חיישנים חכמים: "וכי יעלה על הדעת לגזור על פעולות שאינן מלאכות כלל בשום אופן ואין בתוצאות שלהן שום דמיון למלאכה, ובפרט שהאדם אינו עושה פעולה כלשהי המרמזת למלאכה, ומאידך מניעתן תגרום לא רק אי–נוחות אלא אפילו צער ממש? ומה יש כאן לחוש?".
יתרה מכך, טוען הרב רבינוביץ, ישנה סיבה נוספת להתיר את השימוש בחיישנים והיא "עונג שבת": "כל הלכות שבת כולן מיועדות להביא לידי עונג, לשמח את הבריות", הוא כותב, "הקִדמה במדעים ובטכנולוגיה הביאה לכך שניתן היום לענג את השבת הרבה מעבר למה שהיה אפשרי לפני כמה דורות. המצאת החשמל שינתה את אורח חיינו לטובה בהרבה מישורים ותרמה רבות לעונג שבת". בשורה התחתונה הוא אוסר הפעלת מכשירים הכרוכה בפעולה ממשית כלשהי, כגון דיבור או לחיצה על כפתור, אך כאשר מדובר רק על תנועה או העברת כרטיס ללא מגע הוא קובע כי "מערכת חשמלית שלא נעשית בה מלאכה מל"ט מלאכות, והמופעלת בידי חיישנים בלבד, מותר ליהנות מפעולתה".
הרב ישראל רוזן פרסם ב"תחומין" האחרון את תשובתו של הרב רבינוביץ יחד עם מאמר תגובה חריף. הוא שולל גם את ההעמדה של איסור הפעלת החשמל על "עובדין דחול" ("במכון צומת איננו מקבלים הגדרה גורפת זו כבסיס לאיסור מכשירי חשמל בשבת, הן לחומרא והן לקולא. המושג 'עובדין דחול' איננו מוגדר, והוא שייך לתחום 'המדיניות ההלכתית' שהיא 'נזילה' ומשתנית גם לפי הנהגת הבריות"), אך בעיקר את הקביעה שלפיה איסור הפעלת מכשיר חשמלי מותנה בשילוב של פעולה ותוצאה.
לשיטת הרב רוזן המבחן היחידי הוא מבחן התוצאה: "אם פעולת האדם גרמה תוצאה רצויה ומכוונת, בדרך ההפעלה המקובלת של אותה תוצאה, לא אכפת לנו מה הייתה דרך פעולתו של האדם: האם הפעיל מכשיר חשמלי בידיים ממש, על ידי כוח ולחץ פיסי, או שהמכשיר החשמלי הופעל על ידי חיישנים שגילו את האדם מתקרב והם מתוכננים ומתוכנתים לפעול מחמת 'גילוי' זה, או שהמכשיר הופעל בכל מיני תחכומים של אלקטרוניקה מודרנית. הפעלת המכשיר בכל הדרכים הללו אסורה.
"מוקד האיסור במכשור חשמלי הוא התוצאה שהאדם גרם לה, דהיינו התרחשות ההפעלה של מכשיר חשמלי כלשהו על ידי אדם לצורכו. הדגש איננו על הפעילות האלקטרונית הפנימית, ומה מתרחש בתוככי החיישן וגלגולי הנסיבות הפנימיות. אם אדם הסיט מתג, או עבר ליד חיישן שקלט אותו, אין להתרחשות הפנימית משמעות בנוגע לאיסור, אלא יש משמעות לתוצאה: אם מכשיר הופעל – נכנסנו לגדרי האיסור". כתוצאה מכך הוא שולל לחלוטין את כל הדיון באופי פעולת המנגנון החשמלי של החיישנים: "כל הדיון הזה מיותר לטעמנו, שכן הוא עוסק בניתוח פיסיקלי של התהליך הפנימי, ולדידן העיקר התוצאה".
הרב רוזן הבין שהוא אולי "מרים להנחתה", שכן כל מפעל צומת מבוסס על "תוצאות" של מכשירים חשמליים שמושגות על ידי מניפולציה על הפעולה והפיכתה לגרמא, והלכות שבת מלאות בדוגמאות למלאכה שמותרת מכיוון שאין בה פעולה (כגון הפורס מצודה בערב שבת והחיה ניצודה בשבת). לכן הוא מאריך לפרט את ההבדלים בין ההיתר של הרב רבינוביץ לדרכי ההיתר של פעולה עקיפה בדרך גרמא למקרים של "צורך מיוחד", כגון צורכי ביטחון או רפואה.
יואב שורק: כל כך התרגלנו לאסור את ה'חשמל' באשר הוא, שכבר איננו נותנים לבנו לדבר שחשוב באמת – והוא לא 'איך' המכשיר עושה את מלאכתו, אלא 'מה' הוא עושה: האם הדבר הנעשה הוא מלאכה או לא
צילום: מרים צחי
הפיכת השבת לחולין
מקריאת המאמרים נראה כאילו הדיון ההלכתי הפורמלי הוא שעומד במוקד המחלוקת. מי שערער על התמונה הזו היה לא אחר מאשר הרב יעקב אריאל, שפרסם גם הוא התייחסות קצרה לסוגיה: "ניקח לדוגמא רק את התקשורת – הטלפון והרדיו והטלוויזיה והאינטרנט – אם כל אלו היו מותרים בשבת אנה היינו מגיעים?", כתב רב העיר רמת גן, "ברוך ה' שחנן את חכמי ישראל בחכמה בינה ודעת לאסור אותם. ראוי לזכור את דברי הרמב"ן על המסחר בשבת שאין בו שום מלאכה ממש אולם הוא אסור מהתורה כי אין לך חילול שבת גדול ממנו. בעקבות הרמב"ן יש להוסיף שמי שמשתמש בכלי התקשורת בשבת מחלל שבת מדאורייתא! זאת לענ"ד הסיבה שה'חזון איש' אסר את החשמל מהתורה, וגם אם איננו פוסקים כמוהו אין לזלזל בדעת התורה שלו".
בשביל להיכנס קצת יותר לעובי הקורה צריך להבין את כללי המשחק ההלכתיים. קחו למשל שופט פלילי במשפט רצח: יסוד מוסד הוא שהשופט אינו יכול לכלוא נאשם גם אם הוא משוכנע שהאדם העומד בפניו ביצע את המעשה. סדר הדין הפלילי נועד בעיקרו להבטיח תכלית זו – שהנאשם יקבל את דינו בבית המשפט ולא ייכנס לכלא על בסיס תחושות בטן של שופט, מוכשר ככל שיהיה. לכן התביעה חייבת להעמיד תשתית ראייתית המספקת הוכחה שמעבר לספק סביר.
כך גם בעולמו של הפוסק. איש ההלכה יכול להחזיק בתפיסת עולם זו או בהשקפה אחרת, אולם כדי לגבש הכרעה הלכתית הוא מוכרח להסתמך על תקדימים בפסיקה ולבסס את הכרעותיו על שקלא וטריא מול הסוגיות התלמודיות ומול דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים. פוסק איננו יכול לחדש הלכה יש מאין.
מה שמעניין בנידון דידן הוא שהמחלוקת שבין הרב רבינוביץ לרבנים אריאל ורוזן היא כפולה: גם בלמדנות ההלכתית וגם באג'נדה. המחלוקת הלמדנית היא האם מסתפקים במבחן התוצאה או שנדרש גם מעשה, ובנוגע לאג'נדה – בעוד הרב אריאל חושש מהפיכת השבת לחולין, הרב רבינוביץ מצביע על עונג השבת כסיבה להקל: "המהפך הגדול שנוצר על ידי האוטומציה נועד לשחרר את בני האדם משעבודם למלאכות ולהפעלת המכשירים החשמליים", הוא כותב במאמרו, "ואדרבה, הרבה צרכים מופקים באופן אוטומטי ואינם זקוקים לטיפול של האדם כלל. לפיכך אין מקום להחמיר ולאסור זאת, ואדרבה, מתוך כך יכולים בני האדם להתפנות מעיסוקי החול ומטרחה, והשבת נעשית להם לעונג".
ההתנתקות מהסמארטפון ומהמחשב
הטענה של הרב אריאל היא כבדת משקל, שכן כלי העבודה הדומיננטיים ביותר בשוק המודרני הם המחשב והטלפון הנייד. רוב בעלי המקצוע שאינם מתפרנסים מעמל כפיים פיזי עושים את עיקר מלאכתם בכלים אלו. אין בכלל ספק ששימוש חופשי בנייד ובמחשב ישנה באופן בלתי הפיך את אופייה וצביונה של השבת, שתהפוך עם כלי התקשורת הללו לעוד יום של חולין. אלא שהמחלוקת ב"תחומין" חשפה את מוגבלות השיח ההלכתי, שדווקא בשל הפורמליות שלו הוא מתקשה לעתים להגדיל רזולוציה ולבחון את "רוח ההלכה" ברמה מורכבת יותר.
מי שהצביע על הפער הוא יואב שורק, שבפוסט שפרסם ברשת הצביע על שתי נקודות חשובות: האחת היא שהדבר האחרון שניתן לומר על השבת הוא שהיא אנטי טכנולוגית. אדרבה, למרות שהציווי "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" יכול להתפרש כ"יום ללא טכנולוגיה" כפי שפירשוהו האיסיים וחלק מהקראים, חז"ל דווקא קבעו סדרה של תקנות שעניינן הוא קידום שימוש בטכנולוגיה כדי להגדיל את עונג השבת.
מצוות הדלקת נרות לדוגמה: אם במשך השבוע התאורה המלאכותית הייתה יקרה לרוב רובם של האנשים, בליל שבת היא הופכת למצווה בשל "עונג שבת". האדם נדרש להשתמש בטכנולוגיה כדי להאריך באופן מלאכותי את שעות האור. כמו כן, למרות איסור התורה על הדלקת האש יש מצווה לאכול מאכלים חמים, וכל דיני "הטמנה" ו"שהייה" המורכבים נועדו לאפשר זאת למרות המגבלות הקשות של איסורי הבערה ובישול. הביטוי המודרני הנפוץ ביותר בימינו לתקנות "עונג שבת" של חז"ל הוא אולי השימוש בשעון השבת. אנחנו נהנים מהאור וממיזוג האוויר בשעות המתאימות לאחר שהכנו את התשתית לכך לפני שבת, בבחינת "והכינו את אשר יביאו".
הנקודה השנייה היא שמה שבאמת מטריד בחשמל הוא ככל הנראה לא ההיתרים שכבר ניתנו לצרכים מיוחדים כמו מכשירי שמיעה או קולנועית, או ההיתרים שיינתנו לשימוש בכרטיסים חכמים לפתיחת דלתות או הפעלת מאוורר. האויבים הגדולים הממשיים של השבת הם המכשירים האלקטרוניים. כבר היום ההתנתקות מהסמארטפון ומהמחשב היא אולי המאפיין החשוב ביותר בהתנהגות שלנו שמשפיע על ההבחנה בין יום השבת לימי החול. לא רק בגלל הפגיעה של המכשירים במהות השבתית – שכן החיבור התמידי לתקשורת הגלובלית אינו מאפשר פינוי מקום לשקט ולמרחב השבתי ואין "שביתה" מבלי להתנתק מהם – אלא בעיקר בגלל שבמהותם הם כלים לביצוע מלאכות.
פירוש, מכשירי התקשורת בעולם המודרני הם בראש ובראשונה מכשירי כתיבה ומסחר. מה שנכתב ברשת או בדוא"ל נחקק בארכיון ה"ענני" ומהווה אסמכתא משפטית מובהקת. הכניסה אל הרשת היא אפוא כניסה אל השוק שהולך ומעתיק את עצמו מן העולם הפיזי אל העולם המקוון. לכן, בניגוד למאוורר או לכרטיס מגנטי שעושים פעולות המותרות במהותן כמו אוורור או פתיחת מנעול, המחשב והסלולר הם בהגדרה כלים המשמשים למלאכות אסורות. "כל כך התרגלנו לאסור את ה'חשמל' באשר הוא", כותב שורק, "שכבר איננו נותנים לבנו לדבר שחשוב באמת – והוא לא 'איך' המכשיר עושה את מלאכתו, אלא 'מה' הוא עושה: האם הדבר הנעשה הוא מלאכה או לא".
כתיבה באמצעות דיבור
דבריו של שורק נוגעים בנקודה רגישה, והיא הפער ההולך ונפער בין חלק מההגדרות ההלכתיות לבין המציאות החברתית והטכנולוגית. אנשי ההלכה מתייחסים בדרך כלל אל "העם שבשדות" כגורם שדוחף למציאת קולות והיתרים ולכן השיח ההלכתי מתקיים בעיקר בתוך העולם הרבני ולא נוטה להתחשב בקולות מבחוץ, אך אם נבחן את הדברים לעומק נגלה שייתכנו מקרים שבהם החברה או אנשי הרוח יקדימו את פוסקי ההלכה בהפנמה של איסורי שבת מתחדשים.
קחו לדוגמה את מלאכת הכתיבה: הכתיבה – שהיא אולי התשתית הבסיסית של היצירתיות האנושית וכינון הציביליזציה – אסורה מדאורייתא אבל רק בתנאים מסוימים. אחד מהם קובע כי כתיבה אסורה רק כאשר היא בת קיימא – כלומר נכתבת בדיו עמיד על מצע יציב. כתיבה בחומר שאינו מתקיים או על מצע שאינו מתקיים אסורה רק מדרבנן, ועל יסוד הנחה זו המציאו במכון צומת "עט שבת" שמה שכותבים בו מתנדף לאחר כמה ימים, והוא מסייע לצמצום איסורי שבת לצרכים רפואיים או ביטחוניים. אך המציאות היום היא שהכתיבה המקורית, זו שאסורה מהתורה, כמעט איננה קיימת. אפילו עיתונאים, סופרים ועורכי דין שעיקר פרנסתם מכתיבה מסתובבים היום בלי עט בתיק. ההזדמנות היחידה שלהם לכתוב היא בחתימה על צ'ק, וגם הצ'קים ייעלמו בקרוב מהעולם. מאידך, הכתיבה העיקרית – זו שנעשית על מחשב – אסורה באיסור דרבנן קל או שאיננה אסורה כלל בתנאים מסוימים. כך נוצר אבסורד שבו המקלדת החליפה את העט אבל ההגדרות ההלכתיות הבסיסיות לא השתנו ולא התאימו את עצמן.
כאן עשוי להתרחש היפוך תפקידים בין השיח ההלכתי לשיח החברתי, כשהאינטואיציה של הציבור תקדים את התפתחות הטרמינולוגיה ההלכתית.
דוגמה מעניינת לדבר תהיה בשאלת השימוש בטכנולוגיה המאפשרת כתיבה באמצעות דיבור (כדוגמת אפליקציית סירי של חברת אפל). הרב רבינוביץ התייחס במאמרו לשאלה הזו, והנטייה שלו היא לאסור הפעלת מכשור חשמלי באמצעות דיבור מהטעם של "ודבר דבר – לא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בקול". מבחינה הלכתית ברור שמדובר באיסור קל שרבים עוברים עליו מבלי משים – בשיח על עבודה, פוליטיקה ועוד, ולכן אם נישאר בקטגוריה הזו הדרך להתיר כתיבה באמצעות דיבור תהיה קצרה במיוחד. דווקא מפרספקטיבה חברתית והיסטורית, אם אנחנו מבינים שכתיבה אלקטרונית – בכל טכניקה שהיא – היא כתיבה לא פחות מהכתיבה הפיזית, היחס אליה צריך להיות כמו אל מלאכה דאורייתא.
פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016
