למצוא את הכנפים מחדש: תשובה לשאלת ההתאבדות של קאמי

לאסט1

ברוך הבא אל הפורום!

מה חבל שאירוע כה עצוב זימן את בואך, אבל עדיין אנו שמחים לראותך.

כתבת דברים מעניינים מאד על אדם מעניין.

לעת עתה הרשה לי לצטט מסוף דבריך:

"

מצטרף לדעה כי שאלת הקיום/התאבדות היא בעלת גוון פילוסופי, לא פחות משלל השאלות הפילוסופיות.

נכון שכאשר "טוב" לנו, איננו דנים על התאבדות (הפן הפסיכולוגי) אך האם אין זה כך עם כל השאלות הפילוסופיות? האם אין כולן, או לפחות רובן, תוצר של מצוקה "פסיכולוגית" מול היקום והמסתעף?

הסקרנות איננה ענין פסיכולוגי?

אז אם לא בבלשנות עסקינן, אזי השאלה האם החיים הם אופציה, או ברירת מחדל אולטימטיבית, היא בהחלט פילוסופית.

וזה עוד לפני ההנחה שאמירות פילוסופיות (לדוגמה, יש אלוהים, הוא אסר להתאבד) משליכות באופן מהותי על ההתמודדות הפסיכולוגית.

וכמו בכל דבר אחר, להרכב הכימי האישי במוחו של כל אחד, יש השלכה דרמטית על מסקנותיו. ככל הידוע לי, גם אלו המוגדרות כפילוסופיות בעליל.

אגב, גם רצח, אמור להיות בעל משמעות אחרת לחלוטין, לאור הנחות פילוסופיות אודות מהות החיים וקדושתן.

וסליחה שנגעתי בטאבו.

רצח הוא רצח הוא רצח הוא רצח וגו'.

הגעתי לפורום הזה במקרה (אני לא חרדי) כשחיפשתי מידע על אבנר, ומכיוון שהשאלות מטרידות גם אותי הריני לנדב מידע נוסף על אבנר (מתוך הכירות אישית מגיל 6 עד לפני כ 15 שנה).

אבנר גדל בעין ורד, מושב שיתופי בשרון. כמו שאפשר לצפות הוא קיבל חינוך חילוני למהדרין אבל זכה במשפחה ערכית, צנועה, אוהבת. ילד שלישי מתוך ארבעה.

היה לו כישרון אתלטי והוא נמשך מגיל צעיר לספורט הישגי (אבל בשום אופן לא לספורט המוני כמו כדורגל או כדורסל).
הייתה לו גם סקרנות גדולה לעולם הטבע והחי והוא בהחלט היה מספיק אינטלגנטי בכדי להיעשות איש אקדמיה מצליח. אבל לא הייתה לו אף פעם סבלנות ללימודים ממוסדים ולמיטב ידיעתי הוא לא ללמד באוניברסיטה כמו רוב חבריו.
בעיקר הייתה לו משיכה מוזרה לחומרי נפץ ולא הייתה בכך כל הפתעה כשהתגייס להנדסה קרבית.

עד כאן עלול להתקבל הרושם של ילד שובב או פרוע אבל ההיפך המוחלט הוא הנכון. גם כילד הוא היה אחראי מאוד, שקט, בטוח בעצמו, וגם כשהתחיל להמשך לענפי ספורט מסוכנים הוא בפרוש לא היה פזיז ולא עשה דבר מבלי לבדוק את כל אמצעי הבטיחות ולשקול הייטב את הסיכונים שהוא לוקח.

מבחינת תפישת עולם ויחס ליהדות. 
אבנר היה בוגר מאוד וכבר בגיל התיכון הייתה לו תפישת עולם מגובשת מאוד וזכורות לי הייטב שיחות ארוכות על משמעות החיים, תכלית, וכדומה. בעיקרון הוא ייצג הייטב את תפישת העולם שבה חינכו אותנו - האדם הוא יצור ביולוגי, האל והדת הם המצאות שנובעות מחולשות אנושיות, אם כי המצאות אלה עשויות להיות שימושיות לאנשים או לתקופות מסוימות. לגבי תכלית - תהיה נחמד ותעשה ככל יכולתך למצות את החיים עד תומם.

אני לא זוכר אם שוחחנו פעם על התאבדות, אבל לאחר ששמעתי על התאונה שקרתה לו (המילה תאונה לא כל כך מתאימה מכיוון שאבנר ידע שזה יקרה יום אחד, הוא פשוט לא ציפה להשאר בחיים אחר כך. אולי זו התאונה האמיתית מבחינתו) לא היה לי ספק שהתאבדות זו בהחלט אופציה ממשית עבורו. גם האופן המיוחד שבו הוא ביצע את זה - לא מתוך סערת רגשות אלא בצורה מחושבת ומתוכננת לפרטי פרטים, מעידה שהוא לא ראה בהתאבדות מעשה בעל משמעות מוסרית כלשהי אלא פשוט זכותו הטבעית להפסיק חיים שלשיטתו הפכו חסרי טעם.

לפני מספר חודשים הוא ביקש ממני דרך אדם שלישי שאצור עימו קשר. לא עשיתי את זה כי פחדתי שלא אוכל לעמוד מולו מבלי לקונן על הפוטנציאל האדיר שהוא השליך בטפשות. לא יכולתי לנהוג בצביעות ולהתלהב מסיפורי גבורה על גשרים שהוא קפץ מהם ללא פחד. כעסתי עליו ועדיין לא סלחתי לו על הקלות שבה הוא התייחס למתנת החיים.

מילה אחרונה על דעתי האישית - אבנר לא התאבד כשהוא קפץ מהמטוס, הוא התאבד הרבה קודם כשהחליט שאין ערך לחיים כשלעצמם. דעה שגויה כל כך גרועה ממוות.

מיימוני, אייקון ירוק על הנושא.

כמה הערות:

א. הטיעון של קאמי הוא טיעון תבוני מובהק. אין אצלו התייאשות מן התבונה. למעשה התייאשות, מכל סוג, זה בדיוק מה שהוא יוצא נגדו. הוא כל כך מתנגד ליאוש, עד שהוא דוגל בויתור על התקווה (גישתו מזכירה מכמה צדדים את הפילוסופיה הסטואית הקדומה, וכן את הבודהיזם). מסיבה זו, בין השאר, קשה לאמץ את מסקנותיו.

ב. קאמי איננו הופך את הבעיה לפתרון. הבעיה היא חוסר תכלית בעולם ובהיסטוריה. הפתרון של קאמי איננו מחזיר תכלית לעולם או להיסטוריה. אלא זו דרך לחיות חיים טובים אנושיים והגונים ללא כניעה לאשלייה שיש תכלית.

ג. הדרך של קאמי איננה דתית. היא לא מנוגדת לכל צורות הדתיות, אבל כן לרבות מהן. אין אלמנט נומינוזי אצל קאמי. רוחו היא רוח המרד. לו האמין באלוקים הוא היה, כנראה, קורא למרוד בו. ממש כפי שהוא מזדהה עם דמותו של סיזיפוס, שמרד באלים היווניים.

ד. יש רעיונות מעניינים ועמוקים בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ויש גם בעיות. לא כדאי להכליל.

מיימוני 

כמובן שהכול הוא פסיכולוגי על אף שזה יכול לנבוע משאלות פיליסופיות מייאשות
יש הסובלים פסיכולוגית מOCD מהשאלה הפילוסופית של סוליפסיזם,

הפיתרונות שהפילוסופיה תיתן למשמעות והמשך הרצון או התורה כפי שכתבת,אולי כונתך שהעיסוק בהם יכולה להשרות רצון שכזה? ,כמובן שלהתפלסף אינו רצון הכלל,
לא שייך לשפוט אנשים שבחרו החלטות גורליות כאלה אם לא עומדים במקומם ,
צריך קודם לברר מה היה גילו ,האם היה מטופל ,ביעוץ, תרופות ,קושי, סבל, משפחה וכו,
האם לא קורה שאנשים לפעמים אף מבשלים התאבדות במשך הרבה זמן ומבצעים אותו במודעות ורצון מלא,?
אם השאלה תהיה האם ספר פילוסופי טוב היה מציל את חייו ?אדער יא אדער ניין,,

תוקן על ידי ביליצר ב- 29/05/2013 20:26:52

אכן. צדקת גם בכך שאני אומר זאת בנימה ביקורתית. אין לי התנגדות שאדם ימצא לעצמו תרופות פלצבו, אבל שלא ישמש כרופא.

לארוצים,
זה מה שנקרא פלצבו, לא? בהיעדר תרופה, אני יוצר את התרופה לעצמי (או מחליט לראות משהו כתרופה).

דה וינצ'י,
יפה כתבת, דומני שב'שתי עגלות' כתבתי שהאקזיסטנציאליזם הוא פוסטמודרניזם שטרם הגיע להכרה עצמית ולהמשגה.