המנהג על על פי ההלכה

אז הנה עצות כיצד לעקוף את המנהג.

3. יש כמה מנהגים שעוקפים את המנהג לאסור. ראשית, נהגו להכשיר כלים כאלו לפסח ובאותה הזדמנות להחליף מבשר לחלב או להפך. שנית, אם הכלי נטרף, ומכשירים אותו, כבר אפשר להחליף את השימוש.

4. ויש פטנט פשוט ביותר. השאל את הסיר לחברך שהינו בן עדה מתירה, והוא יעשה עבורך את העבודה...

ו וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. 

כל מה שנאמר כאן על התלות של הלכות תיאורטיות בידע מעשי שילווה אותן - לדעתי אמת ויציב.

אבל תמה אני ואף מקפיד אני על השימוש בשם הטכני "מנהג" עבור תחום זה.

וזאת מפני שזה מבלבל.

כאשר אני אומר: צא וראה כיצד העם נוהג, לגבי הבאת סכין לשחיטה בשבת עבור קרבן הפסח, או כיצד העם קושר את התפילין (למרות שכאן ייתכנו כבר שיטות שונות ולכן אין צורך ממש בידע הטכני הזה וכל דרך טובה אם היא בתוך הגבולות שנתונים תיאורטית) - זה לא אותו דבר כמו לומר: צא וראה כיצד נוהגים בזמן שלפני ההתחלה של תפילת מעריב מדרבנן, או מה מוסיפים מסביב לספירת העומר המתבצעת בבית הכנסת. אלו הם במפורש מנהגים, ורמת החיוב שלהם שונה לגמרי (אם היא קיימת) מאשר החיוב להביא סכין למקדש עבור הפסח בדרך מותרת לפי ההלכה.

הווה אומר:

יש נוהג מעשי שיכול ללמד כיצד לקיים הלכה או כיצד נהגו בה. לעתים זה אומר שהנוהג הזה הוא הוא הלכה למשה מסיני ורק כך יש לקיים את ההלכה. לפיכך הוא עצמו הלכה גם הוא לא נמסר כתוב או מסוכם כתיאוריה מסודרת עד לרגע שעשינו זאת עבורו.

יש נוהג מעשי שאינו הלכתי אבל מאמינים שהוא מחייב - מנהג.

לכן אני מקפיד על שימושי לשון נפרדים ומייחד את המילה "מנהג" רק למה שמכנים "מנהג" כצורת התנהגות שאינה לא מן התורה ולא מדרבנן אלא נוהג עממי שיש המעניקים לו מעמד של חובה (ועל זה אני רוצה לחלוק).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

[תלמיד,

מספיק שנים של חיים עם מקדש - ויתפתחו מנהגים גם סביב להלכות אלה...
זו לא דוגמא מאוד טובה לסתור את דברי ירובעל, כיוון שהחל מן התקופה בה החלו המנהגים (וההלכה) להיזכר בכתב, הלכות אלה כבר לא היו "בשימוש", וברור שלא התפתחו סביבן מנהגים.
האם יש לך דוגמא אחרת? (זו אינה שאלה מתריסה - מעולם לא חשבתי על דברי ירובעל, שנראים כעת הגיוניים ואני תוהה אם הם אכן כאלה).]

ירובעל

 מיימוני קודם כל תודה על ההרחבה והליבון. דברי טעם. מה שניסיתי לומר הוא שקשה לי להעלות על הדעת מציאות של הלכה ללא מנהג. כלומר חייבת להיות פרשנות מעשית בבחינת "כך ראה ו(אולי) קדש". מה שטענתי היה חד כיווני: כל הלכה בהכרח יש לה מנהג או מנהגים צמודים של איך לקיימה. זה לא אומר שכל מנהג יש מאחריו הלכה (או חיוב). נניח שמדברים אלה יוצאת הבחנה בין שני סוגי מנהגים: מנהג אופן קשירת רצועות התפילין שהזכרת שייך למנהגי "עובר לעשייתן" של הלכות. גם מנהגים כאלה ניתן להבחין בין מנהגי בסיס כלומר אותם מנהגים שלולא הם לא ניתן היה לדעת מה צריך לעשות לבין מנהגים (כמו רוב החומרות) שבאים לגדר או לדייק במנהגים מהסוג הראשון.

מנהג לא לערבב בשר ודג למשל שייך לקבוצת המנהגים שאין מאחריהם הלכה מסויימת (כמו רוב ה"מפני סכנה"). בקבוצה זו השנייה יש לעשות הבחנה בין מנהגים כמו דג-בשר שאין לו מסגרת של ערכים קהילתיים ומנהגים כמו לבוש או בית כנסת או דברים אחרים שיש להן הקשר קהילתי והם בבחינת זהות קהילתית או "איך יהודי טוב/ חסיד טוב/ בן תורה טוב וכו צריך להתנהג. ההבחנה הזו היא יותר עמומה מהקודמת ואני מניח שכבר הגמרא מבחינה בין הקשרים שונים על מנת לקבוע רמת חיוב (דוגמת ההבדל בין שעת שמד לשאר זמנים). כמובן שהספקטרום לא יכול להסתיים ללא מנהגים מזיקים ומה החובה ההלכתית לבטלם אבל לגבי זה אין לי הידע הנדרש.

מיימוני
מנהגים הם גם קולא, דוגמא בולטת, דברי ערוך השולחן על רה"ר לענין שבת.

ירובעל

שאלת האם אין בכל הלכה והלכה רכיב שנלמד מן ההתנהגות בשטח.

ודאי שיש צדק בדבריך.

אבל זה שההלכה באה גם במסורת אינו אומר לנו שכל התנהגות שמקובלת בין העם - או ההמון - היא מחייבת.

זה חילוק פשוט מאד.

לעתים אכן נסמכו חכמים על הנוהג החי בין העם כדי לפתור ספק. כך נהג הלל לפי המסופר בגמרא פסחים. וזה היה המעשה. הלל הוכיח ממדרשו ומן המסורת שבידו כי הקרבת הפסח דוחה את השבת. (יום יד חל בשבת וצריך לשחוט את הקרבן בשבת אחה"צ עבור הקרבתו בערב, והרי שחיטה היא מעשה אסור בשבת). חכמים שאלוהו איך יובא הסכין אל בית המקדש. הוא לא זכר, והמתינו וראו שהעם הובילו את הסכינים כשהם תפוסים בצמר של הבהמות. (כמדומה שיש כאן שינוי כי אחרת היה בכך מחמר אבל איני מונח בענין כרגע).

ועל זה וכגון זה אמרו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים - בני נביאים הם.

אבל לא כל מה שנוהגים בעם הוא הלכה עתיקה. יש דברים שההמון נוהג מכל מיני סיבות. ולפעמים די קל לעמוד על נוהג כזה כיצד ומפני מה התפתח.

השיר "לכה דודי" המושר בבתי הכנסת בלילות השבת נולד לפני כמה מאות שנים בצפת של האר"י ותחילה הוא הושר מסיבות קבליות. מסתבר שיש לתת לשירתו מעמד של מנהג. אך האם מוטל על כל אדם לשיר אותו כפי שחייב אדם לקרוא ק"ש של מעריב בליל שבת, או להתפלל עמידה של שבת? (לפי ההלכה שבידנו, ק"ש של ערבית היא דאורייתא, ואילו תפילת עמידה של ליל שבת, כמו של כל לילה, היא חיוב מדרבנן).

יתכן כמובן שיהיו מקרים שבהם לא נדע להבחין אם נוהג מסויים הוא תקנה דרבנן או מנהג שהתפתח במשך השנים. אבל הספק הזה אינו עוקר את ההבחנה.

נ"מ (=נפקא מינה, כלומר הבדל מעשי) בין שני הצדדים הוא בחובה המוטלת על האדם כיצד לנהוג, והחובה המוטלת על הרב כיצד לפסוק לשואל.

(יתכן כמובן שרבנים יטעו לחשוב שצריך להציג מנהג כחובה, אבל אם כך הם קיבלו מרבותיהם שלהם וכך הם למדו אז כך הם פוסקים).

***

במשך הדורות הוענק למנהג תוקף רב.

יש לתופעה הזו שתי סיבות מעניינות.

בימי החת"ס הוכרז המנהג "רשמית" כחיוב גמור והחת"ס אף מצא דרך להציגו כחיוב מן התורה, כאילו יש כאן נדר. (כמובן, הרעיון הזה כבר מופיע בצורה כלשהי בראשונים ואפילו בגמרא, אבל זו שאלה של פרשנות כיצד להבין את הרעיון הזה. כפי שארצה לטעון בהמשך, אולי בתגובה אחרת, האם יכול אדם לחייב את חברו בנדר? [יש דעה שכן לגבי אב המחייב את בנו להיות נזיר אבל זה יוצא דופן וכן יש לנו את ר' יוחנן המחייב את בני בישן לנהוג במנהג אבותיהם, אבל שם יש לשאול באמת מדוע]).

מנחם אלון טען שהמנהג הוא אמצעי מתודולוגי כדי לחדש הלכות נצרכות בעם ישראל. גם בספרים אחרים אפשר לראות שעושים אכן ברעיון הזה שימוש כדי לפתור מצוקה של חוסר מקור למה שנראה כחיוב נכון.

אמנם זה שאין מקור והמנהג יכול להשלים את החסר אינו אומר שהתשובה הזו נכונה...

***
אציג כאן, אם כי זה כמעט באופן צדדי, את מה שלדעתי מהוה ראיה ניצחת שהמנהג אין בו ממש.

אנו מכירים את רמות החיוב הבאות מן התורה (ומדרבנן):

א. מצוות מן התורה.

כאן אפשר לכלול מצוות גמורות, הכתובות בפשט הפסוקים, כמו גאולת דם והריגת רוצח. כן יש כאן מצוות שנזכרו ולא נזכר האופן שבו הן מתקיימות. וחכמים אמרו על חלקן שהן הלכה למשה מסיני, כגון זהותם של ארבעת המינים של סוכות.

ב. ויש מצוות שחכמים פירשו שהן כוונת התורה.

בדבר זה נחלקו הרמב"ן והרמב"ם, האם יש לראות בהן "דאורייתא" כי לדעת הרמב"ם זה שחכמים פירשו את הדבר כבר מוריד באיזה אופן, ולו תיאורטי, ברמת החיוב.

ג. יש תקנות וגזירות דרבנן.

ד. יש דברים שחכמים הזכירו בתור מנהג. אולם כאן יש לשאול: מדוע ולמה יתחייב אדם לנהוג כמנהגם של אחרים.

לדעתי התשובה היא כזו:

1. אדם אינו מתעורר לשאול "למה" על מנהג. אם הוא עם הארץ, אז הוא פשוט עושה מה שהורגל בו. איך ידע להבחין בין חובה מן התורה כמו הנחת תפילין לבין האופן שבו מארגנים את הרצועה על היד (מעבר לסיבוב על האצבע האמצעית) או כיוון הסיבוב של הרצועות על היד, שיש בו מחלוקת בין המנהגים, ומסתבר ששניהם נכונים ולא נאמרה בדבר הלכה מסויימת.

לקמן אשתדל לנתח את הסיפור על בני בישן כדי להראות כיצד הוא מתפרש לשיטתי.

2. חכמים במפורש אמרו שלא ישנה אדם מן המנהג - מפני המחלוקת. כלומר, לא ראוי לאפשר למחלוקת להתפתח סביב השאלה כיצד לנהוג, ולכן הטילו על אדם שבא למקום חדש לשנות את מנהגו הקודם לזה המצוי כאן.

עוד אסרו חכמים על הרב לגלות לציבור שמנהג שיש בידו הוא שגוי או ללא בסיס אלא אם כן המנהג המחודש הזה יש בו כדי להזיק.

שוב - הדבר מנומק בכך שהציבור יראה בכך פריצת גדר מפני שאינו מסוגל להבין שהמסורת מתנפחת לכלול תוספות ואין הן חובה.

החכם מוצא עצמו במצוקה כי הוא חי בחברה שבה יש כל מיני חומרות ואם ירצה להשתחרר מהן ולנהוג לפי האמת יוכל לעשות זאת רק בחדרי חדרים, כגון אותו אמורא שרצה לאכול מן הדאייתרא (חלב שעל הקיבה) שהיא מותרת אבל בבבל נהגו בה איסור, והוא, שהיה מארץ ישראל וידע את האמת שזה מותר, התחבא גם מפני אמוראים אחרים בבבל שבאו לבקרו בשעה שאכל. הסיפור ידוע לנו כיון שהם הציצו וראו מה עשה, וזיהו באיזה בשר מדובר, ושאלו את רבם, והוא הסביר להם שהאורח התייחס אליהם כאל עמי הארצות שצריך להסתיר מפניהם את האמת.

יש חולקים על כל התפיסה שהצגתי כאן ומעצימים את כוחו של המנהג, ולכאורה כן כתוב בחת"ס.

גם לשיטתי ניתן לשאול היאך אני מקל ברעיון של מנהג כאשר חכמים היו מוכנים לתת לו לגיטימציה.

לדעתי יש כאן כמה תשובות ששייכות כולן כאחת.

1. ההלכה טובעת בתוך מנהגים.

2. מנהגים הם עומס.

3. לא כל דבר הוא מנהג גם למי שסבור שצריך לכבד מנהגים.

יש להאריך בכל מה שכתבתי אבל התשובה די ארוכה. אשתדל להמשיך יותר.

כמובן רוב מה שהצגתי כאן הוא סברות שמשמשות לפרשנות המקורות, ובוודאי יש מי שילמד אחרת. מה יש לי לומר? האמת תורה דרכה. כלומר, על סמך הנחות היסוד שמהן יצאתי לדרך אפשר להבין כיצד דברים מתפתחים. אבל כמדומה שגם המצדדים להחמיר בערכו של המנהג מציגים מערכת עקבית של פרשנות. כיצד מכריעים בין מערכות חליפיות של פרשנות? לשם כך צריך סברה, כלומר הבנת עקרונות היסוד של התורה ונתינתה. האם אני יכול לטעון שאני מבין זאת יותר מאחרים? (כי כך נראה שאני טוען). הדברים טעונים לימוד והתבוננות, המשגה ואירגון, ואז יכול הבוחר לבחור.

איני אומר קבלו דעתי (למרות שהייתי רוצה) אלא "הבה ונלמד".

מ
לא דברתי על התוכן, דברתי על הסגנון.

אני חייב לתקן פה את נוסח הערוך השולחן שהעליתי ,

הנוסח הוא בערך,,,אין לנו לגזור חומרות מדעתינו,,,

אין מנהגי טעות או מנהגי שטות? החת"ם סופר נלחם ברפורמה וקידש כל מה שנתקבל במסורת. אולם אל תשכח שמנהגי שטות הרחיקו ומרחיקים רבים מישראל מהתורה. גם אם מנהגי ישראל יש להם דין של נדר, מה שלא מוסכם על כל הפוסקים, נראה לי לענ"ד שפוסקים יכולים לבטל מנהגי שטות ומנהגי טעות ובכך להתיר נדרים.

החת"ם סופר לא היה נקי דעת?

ביליצר, לענ"ד יש בישראל שתי מגמות. יש נקיי דעת, כגון רש"י או הבית יוסף, אשר דעתם איננה נוחה ממנהגים שאין להם מקור בגמרא. ויש האומרים שאם ישראל אינם נביאים הרי שהינם בני נביאים ואם יש מנהגים המקובלים על כלל ישראל יש להניח להם לקיימם.