על מעוכבי קפידות...

לאחרונה (ולא רק) שמעתי מכמה וכמה מקרים, על מבוגרי שידוכים שהלכו לרבנים וההם ברמז או במפורש אמרו להם: שייתכן שיש עליהם קפידא וזה מה שמעכב את מציאת זיווגם. 

האמת, שמי אני שיבוא בסוד קדושים לדעת על מה ולמה, אבל בכל המקרים שאני שמעתי (בכל אופן..) אותם מעוכבי שידוך לא מצאו את אותו אדם שבאמת יש לו קפידא עליהם.. הם לא הצליחו להגיע לאותה נקודה שורשית וכואבת.. 

וכאן הבן שואל, אין ספק שאם הרב אמר, אז הרב אמר..אבל מהו הפתרון? איך באמת מסירים את אותה "קללה" שמעכבת את השידוך?!

חשבתי על איזה נקודה שאם באמת נעשה אותה, אז מלבד השקט, השלווה והאושר האישי שנרוויח מכך, אף זה יכול להסיר את אותה קפידא שמעכבת. 

סליחה מראש אם זה יצא ארוך מידי. ותודה לכל אילו שכן היה להם את הסבלנות להחזיק את העיניים עד הסוף:)
וזה החלי:

ידוע שבריה שאין בה עצם אינה מתקיימת שנים עשר חודשים. אבל סוג של יתוש יש, ושמו בקא, ואינו חי אפילו יממה. נוצר, סועד, מטיל ביציו ומת. 

שאל רב פפא את אביי, איך אפשר לומר שבקא זה אינו חי אלא יום, והלא יש פתגם עממי שהיתושה מרדה על בעלה שבע שנים. אמרה לו: (היתושה לבעלה - הבקא)  "איך יתכן שראית אדם שמן שעלה מן הנהר ומצצת דמו, ולא הודעת לי שאצטרף לסעודה? 
אכלת לבד, תחיה לבדך"...

שבע שנות רוגז וניכור, מריבה ופרידה - 
ואיך אמרו בגמרא שאינם חיים אלא יום אחד?

ענה לו אביי: המדובר הוא שנים שלהם. אדם חי שבעים שנה, ושבע שנים הם עשירית מחייו. הבקא חי עשר שעות, שבע שנים שלו הן שעה. 

עד כאן דברי הגמרא. אבל היא ממש תמוהה. 
לשם מה לנו לדעת כמה זמן חי הבקא?!
ואם ראוי שנדע, ורב שם העיד שהוא לא חי יותר מיממה, אז מה הקשה רב פפא מפתגם עממי, וכי מפיהם אנו חיים?!
והאם סבר רב פפא שאכן שמע מישהו את טרוניית הבקאית ומריבתה, ועקב אחריהם במשך שבע שנים, וניסה לפשר, והגברת בקא התבצרה בעמדתה?!

אבל הבה נחשוב, נניח שאכן כך היה. שהגברת בקא חשה פגועה: בעלה מצא אדם שמן וטוב, ומצץ את דמו לבד, לא קרא לה - 
החסרים בני אדם למצוץ דמם?!
מה גודל הבקא, ומה גדולה אשתו, והם חיים יום אחד, לכמה דם הם נזקקים לארוחתם, לטפה אחת?! תהא מאדם שמן או רזה. יום אחד לפניכם, נצלוהו יחדו, חיו בטוב!
על מה את מעוררת ריב, על מה המהומה, ואת מי את מענישה. 
על מה את מבזבזת את החיים שלך, הקצרים כל כך!
כואב, הלב. על הבא והבקית, טפשותה ועקשנותה. 

הבקית טפשה. אבל אנו חכמים מחוכמים. שהרי אנו חיים שבעים שנה! אנו יכולים להרשות לעצמינו לבזבז נתחים מחיינו על ריבים טיפשיים...

צחוק עושים אנו מעצמינו. מה הן שבעים שנה, כחלום יעופו. לא חבל להשחית מהם נתחים על הקפדות והפגעיות?!

הבקית הפתיה, הלא פגעה בעצמה לא פחות משפעה בבעלה, ועל שטות קטנונית מאין כמותה. ואדם המקפיד על חבירו גם אם בצדק, הלא פגע בעצמו לא פחות משפוגע בחבירו. הולך וקופה של טינה ומרמור תלויה לו מאחוריו, משא מכביד ומיותר, למה לו. ישליכו וישתחרר ממשאו, ימחק יסלח וימחל. לטובתו שלו, אם לא לטובת חבירו. 


אם נאמץ לעצמינו את השיטה הזו, אז השם יעזור שמידה כנגד מידה - 
לא יקפידו עלינו, וגם אילו שכן, הם ימחלו לנו מעצמם.. 

שוב - תודה:)

נ.ב: הפירוש של הגמרא הוא של הרב יעקב גלינסקי שליט"א. 

תוקן על ידי נקודהלמחשב ב- 18/06/2013 13:14:20

אני דברתי על הנושא של קפידות.. של טינה ופגיעות לא על קללות...

אבל את מזכירה  ונתפסת  לזה שוב ושוב.. יש סיבה לכך?

ומה זה המשהו אחר? קללה?

ואת המסקנה הזו אתה המצאת או שהרב יעקב גלינסקי כתב? כי קשה לי ותמוה העניין.
במציאות הכל קורה הפוך..