ועשיתם הישר והטוב

השואל; מדוע המשפט אינו מכיר ברגשות כחלק משיקולי המשפט?

דוגמה להמחשה, עשיר מופלג שבבעלותו בתים רבים המיועדים להשכרה תובע אישה מסכנה, אלמנה וגלמודה שלא משלמת את חובה והוא מבקש את יומו בביהמ"ש לקבל סעד ולהוציא את העלובה מביתה  (איני סופר יצריך להביא את ויקטור הוגו שיצייר את הטרגדיה בצבעים עזים). האם בית המשפט אמור להתחשב ברגשות החמלה ולהתיר לה להותר בדירה מבלי לשלם?

תשובתי: רגשות אינן חלק מהמשפט ואין מרחמים בדין..

השואל: שאלתי היא מדוע שהרחמים לא יוכנסו ויוכרו כחלק משיקולי המשפט?

ת': כי משפט זה הדיון בזכויות של האחד על השני – להכיר בזכויות שהן 'כבר שלו'  (גם ע"י פרשניות משפטיות מחודשות הרי שע"פ 'התברר למפרע' שזה 'כבר שלו' ולא ש'נותנים' כעת) ואילו כאן אתה מבקש שבית המשפט 'ייתן'.       הסמכות של (בי"ד) היא לדון את הדין והזכויות של הצדדים הניצים ולא להפעיל שיקולי חמלה ורחמים אישיים. חמלה זאת לא זכות משפטית של האלמנה אלא שיקול מוסרי של העשיר (אישי, בינו לקונו) אך אין זה עניניו של בי"ד (מבלי להכנס לכופין על הצדקה)

ש': ומדוע שלא נייחס לשיקול המוסרי משקל משפטי ונאמר 'שיש לה' זכות. איך אפשר שה'אמת המשפטית' תהיה לעשות עוול ו'אי_צדק חברתי'?

ת': משפט היא מהות. היא סוג של מציאות מושגית. א"א להחליט לשנות את מושגי המשפט ע"י שיקול לא משפטי.

המשפט דן מי הבעלים של הדירה או מי בעל הזכות לדיורים וכדו'. ניתן להעלות טיעונים משפטיים רבים שיפקיעו או יצמצמו את זכויותיו המשפטיות [כאן המקום הנרחב למטא-הלכה האהוב על מיימוני, ניתן להפך בזכותה וכו] אבל לא ניתן להחליט שחירש יישמע מהיום בגלל שהוא מסכן, צריך לטפל בגורם החירשות ולא די ברחמים.

במדרש רבה עה"פ "ראיתי את דמעת העשוקים" נדרשת על הזעקה הנוגעת ללב של איסור הממזרים שסובלים על לא עוול בכפם בגלל עוון הוריהם. אבל זאת לא סיבה שהם יפסיקו להיות ממזרים.

כך גם הזעקה של 'יתכן' שנוגעת ללב, על הריגת נערות בגלל קידושין שהאב קיבל לקידושי ביתו. ניתן להתוכח ולטעון שאין הגיון משפטי שהאב ייקבע את הסטטוס של ביתו, זו טענה משפטית שיש צורך לדון עליה. (ואכ"מ) אבל אם נבין\נקבל שהאב קידש אותה והיא כעת מקודשת, אזי דינה כדין אשת איש.

[הערה קטנה בעקבות הדיון  שהתפתח כאן. שינויים\התפתחות הלכתיות גם הן צריכות להיות ע"י דיון במישור המהות, להבנתי. ולא ש'צורך' משנה את ההלכה, אלא שלפעמים השינויים והצרכים יוצרים מצב שכבר לא ניתן להבין אחרת. והערה שלא משנה את הדיון והשקולים שעלו כאן.]

בבא מציעא דף פג .

רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, +משלי ב'+ למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין, +משלי ב'+ וארחות צדיקים תשמ