רק סבלנות, והרבה אמונה....
פגשתי חברה מילדות, אחרי ששוחחנו קצת , התרגשנו ודיברנו. היא שאלה אותי מה נשמע.. אמרתי לה בסרקזם "רווקה. ואת?"..
ואז היא תפסה אותי, ואמרה לי " שטויעס, רק סבלנות. והרבה אמונה! תדעי לך שרק ה' מזווג זיווגים, רק הוא ,מה שנגזר עליך יבוא. בלי לחץ מיותר. אל תחששי כשיורד לך שידוכים בגלל זה וזה.., כי כשיבוא שלך, זה ירוץ. תאמיני" והיא ספרה לי על עצמה:
משפחתי חסידה כללית , צ'אלמרית, וכולם נשואים לחסידים,
אני למדתי בסמינר ליטאי כבחורה , הרגשתי את עצמי כליטאית לכל דבר, אך כשהגענו לשידוכים הורי חשבו בשבילי אחרת, הם פנו אלי בהצעות של בחורים חסידים והיו בטוחים שאשמע. לא ידעתי איך לאמר להם שאני לא רוצה.. הם יפגעו וחששתי חוץ מזה, שלא ירצו לחתן אותי.
הורי הם מחסידות שמורה, האמא עם מטפחת, והבנים שומרי עיניים, תמיד הייתי קצת יותר פתוחה,אך לחשוב על לחתן אותי עם בחור "מודרני" לא היה בא בחשבון.. זה פגיעה בהם ובעיטה בכל מה שחינכו אותי ומה שהאמינו כדרך חיים.. גם לראות אותי מתלבשת אחרת. ב"חוסר צניעות" שמביאה חטא לעולם וכו וכו. והם לא חייבים לחתן אותי אחרי הכל.. אז אני אשלם על החתונה.. אני אחפש חתן. ולא אכנס לבית בצורה שלא מכבדת אותם. כך מבחינתם הם ציירו לי את זה, כשאמרתי להם מה שאני רוצה.
הבנתי אותם מצד אחד,. מצד שני - מה לעשות, אני מתחתנת, ועם כל הכאב שאני שונה מהם כל כך.. זוהי הבחירה שלי ודרך חיים שאני רואה את עצמי שם. וזה לא שאני כופרת. שומרת על קלה כבחמורה. אבל לא כראות עינהם..
באותם ימים ראיתי את עצמי מתחתנת בכספי.. מתמודדת, עוזבת את הבית.. או נשארת רווקה מזדקנת.. פחדתי.
רציתי להלחם בהורי להסביר להם את טעותם. לאמר להם שאין מצב בעולם שאתחתן עם בחור שאיני רוצה.
היו לי הצעות טובות מאד שהורי דחו כששמעו את הפרטים ולא התאים להשקפתם, ולי דווקא כן..
הייתי ממורמרת מאד ולחוצה. היו הרבה חילוקי דעות עם ההורים שלי ומריבות על הרקע הזה.
ואז החלטתי לשנות גישה. לא יהיה לא טוב לא לי ולא להם שאריב, שאעזוב את הבית, גם יהיה לי סטיגמה. וחבל על משאבי הנפש.
החלטתי ללכת באמונה. הרי שומר פתאים ה' והוא זה שיושב ומזווג זיווגים. והוא יביא לי את המתאים לי.. הרי לא אתחתן עם בחור שלא מתאים לי.. גם אם יפעילו עלי את כל הלחץ שבעולם. גם אם בהבנה השכלית זה יהיה "זה מה שיש וזהו.." בחיים לא.. בע"ה עוד יבוא השידוך. ככה האמנתי והתפללתי.
הורי הבינו מראש שלא יוכלו באמת לחתן אותי עם חסיד אם איני רוצה, אבל מקורב וצדיק וכו וכו
וזה היה סגנון ההצעות שהם כן הסכימו לשמוע.
החלטתי לזרום איתם, יותר לא ביקרתי אותם, כן אמרתי להם כשהורידו הצעות שחבל.. דווקא היה יכול להיות מתאים לי.. ומי יודע אם זה השידוך..הם ענו לי "לא בא בחשבון" ואני אמרתי "חבל.." ולא יותר. העברתי הלאה.
עם בחורים שהם כן רצו ויכול היה להשמע לי מתאים הסכמתי להפגש כשראיתי בפגישה שחבל על הזמן והרגשתי שאני לא מתחברת לסגנון וזה מרתיע אותי .. הגעתי הביתה סיפרתי להורי שלא זורם לי הסגנון שלו. לא אוכל להתחתן ככה. וזו היתה האמת לאמיתה. והם הבינו אותי. ולא לחצו עלי.
לאט לאט הם נפתחו לשמוע עוד הצעות מכיוונים אחרים , הצעות שפעם הם פסלו חזרו להיות על ראש השולחן. ועדין היו עקרונות שהם לא ויתרו עליהם ומבחינתי לא אוכל לחיות ככה אחרי חתונה. גם אם מאד מאד ארצה. אחרי החתונה אתפרק ואשתנה ומסכן יהיה החתן. לא רוצה לעשות לו את זה...זה יפגע בבית שנקים יחד. כמה שנאהב ונעריך זה את זה. זה לא מתאים, לא נכון, ולא כדאי.
יום אחד הוצע לי הצעה טובה מאד, הורי בררו, ואמא כשבררה אצל הראש ישיבה היה חשוב לה להדגיש שאנחנו רוצים בחור רק ככה וככה וכו וכו.. תוך כדי שהיא מונה.. וליבי צונח.. שוב ירד הצעה. הוא בטוח לא ירצה. ואם ירצה.. אני הרי לא רוצה.. כעסתי על הורי שעושים לי את זה.. מצד שני החלטתי לא לכעוס הרי הכל משמים, והם הורים טובים ודואגים אחרי הכל. וחושבים שזה מה שיהיה טוב לבת שלהם. ואני כן מעריכה אותם על הנכונות לשמוע, לקבל את כל ההתלבטויות שלי.. לברר... ואני כן צריכה אותם. והם הורים שלי. אם משמים ירצו את השידוך. ה' ישנה להם את המחשבה ויעזור להם לרצות לקבל את הבחור כמות שהוא . ככה האמנתי והמון התפללתי.
להפתעתי הבחור שמע על העקרונות "שלי" (של הורי) ולא התנגד.
פגישה ראשונה שנפגשתי איתו ידעתי שהוא הזיווג שלי. היתה זרימה, הבנה, וסגנון זהה.
הוא שאל אותי מה הם היה מה שדרשתי כמו: בחור שלא רוצה מחשב בבית או לבוש וכדומה. אמרתי לו שכך הורי רוצים בשבילי. לא אני. הוא צחק, ואמר ששמע על דברים טובים ומנוגדים מההורים ומהחברות למה שאני רוצה.. והחליט לראות בפגישה. הוא לא מאמין לטלפון שבור. ואכן הוא רואה שהוא צדק...
היום אנחנו נשואים באושר. והורי אוהבים אותו כבן.. ומקבלים אותנו בדרכינו שלנו.
 |
|
|
