האם יש להתענות בדורנו ב תשעה באב?

כמה דעות בחז"ל

 ראש השנה דף יח

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב +זכריה ח+ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי!

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד דף סט טור ג /ה"ו

רבי בא בר זבדא בשם רבי חנינה ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הניחו לו
רבי  מסדר המשנה נשיא סנהדרין ונשיא האוטונומיה הזעירה היהודית הבין  שבגלל שיש שלטון יהודי אפילו זעיר יש גאולה.

ובצורה הפגנתית בי"ז בתמוז רחץ במרחץ ציבורי בטבורה של ציפורי -מגילה ה. כמובן שהתנגדו אפילו לו.

היום עם העצמאות שיש לנו , קיבוץ הגלויות, השפה העברית המדוברת, מצב שמעולם מעולם לא היה לעם ישראל טוב ממנו, בשום זמן ושלטון ,חומרית רוחנית וצבאית.  הסימן הגדול לגאולה הגדולה הכתבה ביחזקאל והמפורשת בסנהדרין

 סנהדרין דף צח.

ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר +יחזקאל ל"ו+ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'.

רש"י  - מגולה מזה - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.


מספיק לצאת לשוק מחנה יהודה שוק הכרמל ושווקים אחרים להכנס לכל חנות המוכרת ירקות ולראות, את קץ הגלות.

האם לא מהגיון ומשכל הישר לבטל את הצומות!

   תמר רוס

תיאטרון האבל

עם התקרב ימי בין המצרים (שלושת השבועות שבין צום י"ז בתמוז לבין ט' באב), פרופ' דוד הרטמן ז"ל היה נהנה לספר סיפור מימי כהונתו כרב בקהילה אורתודוקסית במונטריאול טרם עלייתו ארצה. לדבריו, שנה אחת הוא פתאום דפק על בימת בית הכנסת בשעת קריאת קינות תשעה באב על ירושלים החרבה, ושאל את הציבור בקול רם: "האם אתם מודעים לכך שרחובות ירושלים מלאים כיום בתינוקות בריאים ועליזים?". לאחר התפרצות רטורית זו, השתררה דממה מוחלטת. אנשים לא ידעו כיצד להגיב מרוב מבוכה.

האמת היא שמבוכה זו מלווה כמעט כל דיון במשמעות תשעה באב בימינו. לצד אלה הטוענים שאין להתעלם מהמציאות החדשה שנוצרה עם שיבת עם ישראל לארצו וכינונה של ממשלה יהודית עצמאית, אחרים מצביעים על סממני גאולה שטרם התממשו. אין ספק שהסתירה הבולטת בין תיאורי זוועות החורבן במגילת איכה לבין מציאות היום יום שלנו תחת שלטון ריבוני במאה ה־21 מעוררת תחושת אי־נוחות ומקשה על אימוץ סממני האבל המלאכותיים שההלכה מחייבת. אין גם ספק שמי שדווקא מעוניין בכך יוכל בכל זאת להצביע על אי־אלה פגמים שעדיין גורעים משלמות מציאותנו העכשווית – העדר שלום עם שכנינו, עוולות חברתיות פנימיות, אי־קבלת עול תורה ומצוות על ידי רוב העם היהודי, מגבלות תפילה על הר הבית וחוסר האפשרות להקים את בניין המקדש השלישי. כל אלה עדיין מעידים על פער בין התנאים הקיימים לבין חזון הגאולה המסורתי (אף שבכל הנוגע לפגמים האחרונים, לא ברור עד כמה כל שומרי התורה והמצווה עצמם מייחלים בכנות למימוש החזון המסורתי פשוטו כמשמעו – על הקרבת הקרבנות והזאת הדם, החזרת עטרת הכהונה ליושנה וכינון ממלכה תיאוקרטית). אך עם כל הכבוד לוויכוח זה, משמעות תשעה באב בעבר כמו גם היום אינה מתמצית בשאלת התיאום בין מצב האומה כפי שהוא מצטייר במסורת לבין מצבנו הריאלי.

בניגוד לתפיסה רווחת באשר למשמעותם של מנהגים וטקסים דתיים בכלל, תפקידם המרכזי אינו בהכרח שיקוף המציאות כהווייתה. עיקר חשיבותם בסיפוק כלים שיעזרו לנו להתמודד עם מציאות זו ועם החוויות הבסיסיות והמאתגרות ביותר של הקיום האנושי – לידה, התבגרות, זקנה, מוות, אהבה, שנאה, סבל ועמידה בפני פגעי גורל בלתי צפויים, תוך רמיזה לממדים הסיפיים של הווייתנו ולמישור פלאי המבצבץ מעבר לחשיבה הרציונלית ולשגרת היום יום. קבלת מסורת דתית משמעה נכונות לאמץ הסתכלות מסוימת על החיים, לא פחות מאשר ביטוי של אמת ישירה לגבי טיבם. ההסתכלות המיוחדת שהדת מציעה אינה נקנית על ידי עיון מופשט באיזושהי אמת חיצונית אובייקטיבית, אלא על ידי פרקטיקות (פעולות) המקנות לנו הסתכלות זו בעקיפין, בדרך ההמחשה וההמחזה.

מכאן שגם את משמעותם של מנהגי תשעה באב אין למדוד לפי מגמתם הגלויה והמוצהרת בלבד, אלא גם לפי הדימויים, המיומנויות, העמדות הנפשיות והמסרים הסמויים המתחוללים בהשפעתם. במישור הלאומי, מעֵבר לציון האסון שניחת על העם היהודי לפני אלפיים שנה, חשיבותם של מנהגים אלה היא בעטיפת ההיסטוריה היהודית בכללה בהילה של קדושה; בגיבוש זיכרון לאומי קולקטיבי ותחושת המשכיות בין מה שהיה לבין מה שעתיד להיות; ובכינון קצב חיים ציבורי קבוע, שבו נעים כולנו בין אבל, יראה, שמחה וחירות. במישור האישי, הם מציעים גם ליחיד דרך מוחשית להתגבר על הרוע, תוך הועדת מקום לחשבון נפש ותוכחה פנימית, ומחזקים כבדרך אגב הערכה לחשיבותו של תלמוד תורה על ידי האיסור לעסוק בה ביום הבכייה הלאומי.

כפי שציין בלוגר אנונימי באינטרנט, הדת בכללה מתפקדת בתור תיאטרון רב עוצמה המוסיף צבע ועומק לחיינו, כאשר מנהגי תשעה באב משמשים דוגמה ניצחת לכך:

בתקופה זו אנחנו חשים עצבות, נוהגים מנהגי אבלות כגון אכילת ביצה טבולה באפר וישיבה על הרצפה. האווירה מעיקה ומדכאת. אנחנו עוקבים בנשימה עצורה אחרי כל תאונה ואירוע טראגי שמשום מה נדמה שתמיד מתרחשים דווקא בתקופת שלושת השבועות. אנחנו מכריזים הכרזות בנאליות בעניין חשיבותה של אחדות. אנחנו אפילו מקיימים כינוסי התעוררות ומזמינים רבנים בעלי־שם שיטיפו לנו מוסר. אנחנו מקטרים על ההינזרות ממאכלי בשר. אין לנו הסבלנות לחכות עד שהכול יסתיים. אבל עמוק מאוד בלב, אני חושב שאנחנו איכשהו נהנים מכך. הרי יכולתי לוותר לגמרי על תשעה באב השנה. לשם מה, בעצם, לסבול כל כך? מה המטרה? אבל ברגע ששמעתי את הפסוקים הראשונים של איכה, שמחתי שלא וויתרתי. זהו קטע חזק של דרמה. כשם שאנחנו נהנים לראות סרטים עצובים או מפחידים, אנחנו נהנים מתשעה באב ומחוויית הסבל… איפה ניתן לנו לחוש ריגושים כאלה בחיים הרגילים? בסרטים? בביקורים בפאבים כל לילה? אולי, אך דומה ששם החיים היו נראים משום מה ריקניים יותר.

אין כוונתי לטעון שלמצבה הריאלי של החברה הישראלית אסור שתהיה כל השפעה על משמעותו של תשעה באב בימינו. כאשר הפער בין מגמתם המוצהרת של מנהגים דתיים לבין המתרחש בשטח צורם במיוחד, גם רווחיהם הנלווים נפגמים ואין בכוח כל תכסיס תיאטרלי לחפות על תחושת הדיסוננס. אך מלבד הרתיעה מפגיעה בתועלותיו העקיפות של תיאטרון האבל, כל מי שעיניו בראשו מבין שלוויכוח סביב מצב האומה הרוחני והפיזי מתלווה טקסט סמוי נוסף, הכרוך במידת הנכונות והיכולת לשנות ממנהג ישראל. פולמוס זה אינו ניזון מהמתח בין שמרנות וחדשנות גרידא, אלא גם מהמודעות להעדר סמכות ממסדית מוכרת המקובלת על כולם. בתנאים אלה, משמעותו העתידית של תשעה באב תלויה ביוזמות ספונטניות העולות מן השטח – כולל התהיות הקבועות העולות מדי שנה באשר לרלוונטיות של יום זה, שהפכו אף הן חלק בלתי נפרד של הטקס – ובתפיסת מצב מופקר זה עצמו כסממן של חורבן או של גאולה.