| נשלח ב-29/7/2013 21:33 |
 |
| |
הוויה או לא היה - ספרו של הרב עמית קולא
הרב עמית קולא הוא רב הקיבוץ עלומים בנגב, ולימד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. הספר מבוסס על סדרת שיעורים שניתנו בישיבה בשנת תשס"ג.הספר מאתגר ומעניין, הרב מיכאל אברהם כתב עליו ביקורת שהתפרסמה ב בזמן האחרון עיינתי בספר, אם כי יותר נכון לומר למדתי אותו, שכן הוא זוקק לימוד ולא רק עיון בעלמא. העליתי מספר הערות ומסרתי אותם למחבר לעיון. הרב עמית התייחס לחלק מהם ועל דעתו אני מפרסם כאן את דברי.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 29/07/2013 21:52:50
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2016 17:39 |
|
| |
האם ניתן לרכוש את הספר?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2016 21:05 |
|
| |
לראשונה ראיתי את האשכול. בזמנו התכתבתי ארוכות עם הרב קולא וחבל שההתכתבות לא נשמרה, אבל בסופו של דבר לא הבנו זה את זה. בפרק ד הסקת ערכים מעובדות: העובד מיראה אינו ערך מוחלט וודאי שתלוי עובדות (עובדת שכר ועונש). זו היהדות הרגילה שאני מכיר.העובד מאהבה לשיטת הרב קולא הינו, כפי הנראה, זה המכיר בערך ועושה בגלל הערך בלבד. הוא אכן אינו זקוק לעובדות. אם יקלע בדיוק למצוות התורה זו יהדות. ואם לא יקלע בדיוק או ממש רחוק? הגם זו יהדות? (אגב – לא הבנתי איך צניעות מחתול מתקשרת להסקת ערכים מעובדות). לגבי הדיון בעמ' 132 – ספק רב אם י"ל (וולדרמונט?) חשב שחזל ייחסו/העניקו קדושה לקובץ ניירות. לגבי עמ 171 – הרב קולא יענה : מה אכפת לנו איך נעשה החילחול ובלבד שנעשה. וכי חלחול ע"י השפעות דתות האזור אינו שליח ה' גם אם אין נבואה פורמלית? האם בכלל לדעתו היתה פעם נבואה כזו? פרק ז – מה הבעיה בחוויית החוק? לדעת הרמב"ם שאדם יכול רק לדעת מה ה' איננו איזו חוויה זו מלבד חוויית התהיה (ויודעני שהרמב"ם כתב שמי שמביט בטבי "מיד" נמלא אהבת ה, וברור שאין כוונתו כפשוטה)
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2016 09:39 |
|
| |
תגובותיך לר' קולא אכן משכנעות, אבל אני חייב לציין שזו קצת לא חוכמה להתייחס אליו כשהוא לבד. יש סיבה שהם עובדים תמיד בזוג.
כל מי שראה סרט בלשי או סדרה משטרתית (נניח, "הסמויה"), מכיר את השיטה. אתה נמצא בתא חקירות עם הרב קולא והרב חומרא. הרב חומרא צועק בעצבים וזורק כסאות על הקירות, וזה די מלחיץ. אבל באיזשהו שלב הסמל נכנס פנימה ואומר שצריך אותו בשביל מסדר זיהוי. אתה נשאר בתא עם הרב קולא, שמציע לך סיגריה.
זאת הנקודה שבה הרב קולא מתחיל לפעול. "שמע, אח שלו, אני דווקא מסמפט את המצב שלך, ויש הרבה שנפלו על סעיף קשיים באמונה, במיוחד בגיל ההתבגרות. אם זה היה תלוי בי, היינו משחקים פה בחדר איזה שש בש רק בגלל הסמל, והיית יוצא. הבעיה זה עם חומרא; חומרא הזה הוא פסיכי לגמרי, נשבע לך, לפעמים גם אני מפחד ממנו. אתה חייב לעזור להוריד אותו מהגב שלך. שנסגור על זה שאמונה זו השתדלות ואתה מקבל את זה ששמיים בתורה? יופי, אני אביא את הניירות כדי שתוכל לחתום".
תוקן על ידי בסדר_הבנו ב- 15/12/2016 10:04:54
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2013 08:43 |
|
| |
תגובה שקבלתי באישי ומתפרסמת ברשות כותבה.
ראיתי כבר מזמן שכתבת מאסה (מחולקת ל17 הודעות משום מה) בנושא, לא נכנסתי לעומק. בעיני השאלה הזו באמת מאוד פשוטה.
על הטוען טענה מסוג "אין צורך בעובדות" (לייבוביץ', קולא, או כל אדם אחר) להתייחס ברורות ומפורשות לשאלות הבאות:
אם יתברר מעבר לכל ספק שהיו אלו אנשים שכתבו את מה שאתה מתייחס אליו בהדרת קודש (מבראשית ועד יגדיל תורה ויאדיר - ובלי פלפולים שהחז"ל זה אנושי, בסופו של דבר הם טוענים לאאוטסורסינג, על ידי מסורת או על ידי הרשאה מהגורם שנתן את הסקריפט המקורי לשנות לפי דעתם; אם הסקריפט המקורי הוא אנושי, הכל נופל, אלו אנשים שהחליטו שמותר להם לשנות מה שכתבו אנשים אחרים, שזה באמת לא ביג דיל, אם כי המתודה שלהם של להטוטי המילים מגוחכת משהו), על סמך דברים שלא היו ולא נבראו, האם תחוש מחויבות כלשהי? אם התשובה שלך לשאלה זו שלילית, כל הספרים מיותרים, זהו קריטריון הכרחי לתורה, והדיון הוא עובדתי ופשטני רח"ל - כזה שמנהלים פרימיטיבים כמו 'האקדמיה ליהדות'. בלעדיהם אין שום צורך, טעם או מקום לכל הסופיסטיקייטד העצכחי / המכון הגבוה לתורה / מחשבת ישראל. הייתה תיאוריה, התבררה כשגויה, נקסט.
לדעתי, בהתעמתות ישירה מול השאלה, אף אחד לא ישיב תשובה חיובית לשאלה זו. זה רק כשזה עדיין לוטה בערפל. אז המחשבה הקומפולסיבית שאולי באמת אלוהים נגלה מניעה אפולוגטיקות כמו שמים בתורה. ברגע שהמחשבה הקומפולסיבית תעלם, שמים בתורה יראה מגוחך לכולם.
בהנחה והעדר מקור אלוהי לכשעצמו אינו כזה טרן אוף בשבילך, האם זה תלוי באופי חשיבתם ובמניעים שלהם? כלומר, האם יש הבדל אם אלו שכתבו את הקורבנות האמינו באל מסוגו של מרדוך, שאשכרה נהנה מניחוח בשר שרוף, או שבאמת היו אריסטוטלים (או מקבלי הטיעון הפיזיקותיאולוגי, או בקיצור - יודעי הטיעון האולטימטיבי להוכחת אלוהים, כזה אחד שלא יתברר כקשקוש בעוד אלפיים שנה) ועשו זאת מרצון טוב בשביל פשוטי העם כטענת מיימונידס? האם זה משנה אם המניע שלהם היה 'חיובי', לקרב את העם מ'עבודת אלילים' לעבודת one true God (מה צריך להיות ההבדל כדי שזה יהיה חיובי? האם מספיק שיהוה יהיה אחד לעומת 10 בפנתיאון הבבלי? או שהוא צריך להיות מופשט יותר מהם? מוסרי יותר מהם? איך מודדים את זה? נהייתה איזו אקסיומה, מונותאיצנטרית, ש'מונותאיזם' עדיף מ'עבודת אלילים', לדעתי היא צריכה נימוק) או סתם לסדר לעצמם כוח פוליטי, כסף, משאבים ובתולות? אולי סתם הזיה קולקטיבית של קומץ מטורפים משיחיים?
אני מניח שגם אם מישהו מוכן ללכת לאור לפידם של מייסדי התנועה היהוויסטית, לא יודע, נשמע לי מוזר שמישהו ירגיש מחויב למשהו שהתחיל מאנשים שסידרו לעצמם כסף ובתולות, גם אם באיזשהו שלב מתו מייסדי הכת ונשארו רק הטפשים שבאמת חושבים שהם עושים משהו גדול ו'טרנסצנדנטי' (שכשנפרט לפרוטות, מתברר כליטוף האגו של ישות שאמורה להיות כל יכולה אך מתנהגת כילד מוכה, אגו מניאק, קונטרול פריק, פסיכופתית וקפריזית. תכל'ס, זה מה שיש בדת בגירסת המאה ה21 (בגירסאות הקודמות היו גם מפנקים אותו בניחוח חיות משק שרופות וצמחים פסיכואקטיביים): תכיר בגדלות האל, בחכמתו, ב'מושלמותו', תפגין אהבה כלפיו, תהלל אותו, תודה לו על כל דבר, תקבל באהבה כשהוא מענה אותך... WTF? מה טרנסצנדטי בזה?. אני אישית הייתי נעלב אם מישהו היה חושב שאני כזה).
אם יש תלות באופן חשיבתם או במניעיהם של הנ"ל, שוב מדובר בשאלה עובדתית, וחזרנו לאקדמיה ליהדות.
בקיצור, שיענו על השאלות האלו. לדעתי התשובות לשאלות האלו יגלו את גישת שמים בתורה במערומיה בשלב מוקדם מאוד, כך שכל הפלפולים נועדו למלא את השעמום בחייהם של אנשים מסוימים.
אגב, לדעתי זהו גם קריטריון מספק - אם אלוהים התגלה אז אין צורך להסביר למה לקיים את דברי התורה (כמובן, ההוגים הימיביניימים המעיזים והפרועים ידעו לומר שלא נקיים את דברי התורה אם יהיו מנוגדים למוסר, אבל איכשהו יצא להם שכל מה שכתוב בתורה הוא מוסרי. אני בטוח שגם אם היה כתוב להרוג ילדות כי אחיותיהן/אמהותיהן שכבו עם זכרי העם הנבחר הם היו רואים את זה כמוסרי בהתאם לערכי התורה, תנאי התקופה (על פי דמיונם הפרוע של האפולוגטיקנים שהפכו לאנתרופולוגים לעת מצוא) ושאר חרטוטים. בעצם, קבל ביטול, זה כבר כתוב והאפולוגטיקות כבר נאמרו). עובדה היא, כפי שהצביע לייבוביץ', אנשים הגיעו לדעות שונות לגבי מהות התורה ומצוותיה, ונשארו לקיים את השולחן ערוך. אני באמת לא מבין, אם אלוהים אמר משהו, למה משנה מה הטעם, אם אתה ממילא עושה מה שכתוב. חוצמזה, למה אתה חושב בכלל שתדע?
(או כמו שאני אומר, נוער הגבעות ונטורי קרתא שניהם אורתודוקסים, ההשקפה הפוליטית שלהם הפוכה בתכלית, המשותף להם שלא יקרעו נייר טואלט בשבת. והם צודקים - באוקיינוס האינפורמציה בארון הספרים היהודי אפשר למצוא תימוכין לכל עמדה. הסיגנל של היהדות הוא חיתוך נייר טואלט בשבת. כל יתר הדברים הזניחים - רעש)
למה לעשות? ביהדות הפרה-פוסטמודרניסטית, לגיבור הראשי היו כל מיני כלים לפנק אותך או לפרק לך את הצורה. זו סיבה טובה לדעתי לציית. לא רוצה להשרף. שיקולי עלות תועלת. יש הטוענים שהוא גם יודע מה טוב אבל לכך אין שום סימוכין (אותיפרון הפריך טענה זו במחי שני משפטים, ספרים רבים לא יוכלו לכבות את ההפרכה ונהרות מלל לא ישטפוה. ככה זה כשחושבים ולא רק מצטטים). אם הוא ידרוש ממני להרוג אנשים אחרים, זו תהיה דילמה. כל עוד מדובר על להלל אותו בוקר צהרים וערב, אני דואג לתחת שלי, אינני אדם שיהיה מוכן לוותר על חייו כדי להיות עצמאי וחופשי (בקבר).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:44 |
|
| |
ושאלת תם
מילא אמונה יכולה לחייב, אך כיצד השתדלות לאמונה יכולה לחייב?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:43 |
|
| |
ב. אין להתעלם מכך, שבשאלות הבסיסיות של האפיסטמולוגיה, התקדמה הפילוסופיה מרחק רב ממקומה בימי הביניים, התקדמות שנראית מוכרחת ושאין דרך חזור הימנה. בשל כך, מושגי האמת והאמונה של הרמב''ם וחבריו הם בעל כרחינו בלתי ניתנים ליישום במציאות הפילוסופית שלנו, אלא למי ששכח לעדכן את הפילוסופיה שלו במשך חמש מאות השנים האחרונות. עובדה זן בעצמה דיה להכריח ריכוך משמעותי של מושג או חובת האמונה, גם אם נמצא דרך שבה זה לא יהרוס אותה לגמרי. הרב עמית הביא את המהפכה הזו לקיצה כמעט, כאשר הציע להפוך את חובת האמונה לחובת ההשתדלות. אמנם יש לרעיון שכזה תקדימים בהגות החסידית שבה נטען ככה על המצוות שבלב כאהבה ויראה שאין חובתם ההישג אלא ההשתדלות. אבל לעשות את זה למושג האמונה, שהוא בעצם מושג האמת, הרבה יותר רחוקה. המהפכה הקופרניקאית שהפכה את הקוגניציה לסובייקטיבי, היא שהובילה בעצם לרעיון שהאמת אינה נמצאת 'אי שם', אלא בתוכנו, והיא זאת שהחליפה את ערך האמת בערך חיפוש האמת, כאשר האמת היחידה שנשארה לה הוא ביקוש האמיתי של האמת -שלא ממש ניתנת למציאה. הרעיון נכון לכשעצמו, אך לא ברור לי מה אנחנו משיגים כאשר קוראים חזה אמונה. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 13:23 |
|
| |
אנסה להעיר מעט כפי סדר הערותיו של בעלבעמיו וכמידת האפשרות. א. יש לחשוב אודות האנולוגיה שבין הטיפול בסתירות שבין המדע, כלומר מדעי הטבע, לאמונה והטיפול בסתירות שבין מדעי ההיסטוריה לאמונה. כפי שהערתי כבר באשכולי 'סיכום וסיווג הבעיות ', הרי שמדעי הטבע אינם האיום המכריע על האמונה. מאחר וישנם לשאלותיה תירוצים די מתקבלים, שעיקרם תיחום גבולות המדע והדת. האמנם, יש מקום רב לעיין האם זהו תשובה מספקת מצד הדת, או שהאמונה פשוט ניסוגה אחור בעל כרחה ונתנה חלק ממקומה למדע. האם יש כאן תשובה המשלימה ביניהם או שמא האמונה ידעה להפסיד בכבוד. מכל מקום אפשר לה לדת לשרוד בדיאטה הזאת, מאחר ואליבא דאמת אין עיקרי טענותיה טענות מדעיות, ואפשר לראות את דיסצפלינת מדעי הטבע כמחודשת המתבססת על מקומות שאין לאמונה אמירה הכרחית עליהם. שונה הדבר במדעי ההיסטוריה, כאן קשה עד בלתי אפשרי לתחום את הגבולות בינה לבין האמונה מבלי שלאמונה לא יישאר קרקע לעמוד עליה כלל. ייתכן ויש ביקורות היסטוריות שאפשר ליסוג מפניהם, אם כי עדיין אפשר להגיד שהדת באופן כללי עוד לא הרימה את ידיה כלל במאבק הזה, אם מחמת חולשת הטענות ההיסטוריות מתוקף שאינם מדעים מדויקים, ואם מחמת הפחד לגעת בשאלה הבאמת מכריעה. קשה עוד יותר להגיד שהדת מלכתחילה אינה עומדת על ההיסטוריה, כאשר ככל הנראה לעיניים התורה עצמה טוענת במפורש בשם טענות היסטוריות. כאשר העיר בעל בעמיו. האופן היחיד שבה יש אפשרות לטעון לאי היסטוריות של היהדות, הוא אם נקבל את הטענה כי מושג ההיסטוריה כפי שאנחנו מכירים אותה לא היתה קיימת בזמן העתיק, וכי מיתוס, דמיון, משל, והיסטוריה, שימשו בערבוביה בתודעתם ההיסטורית. כך אפשר למצוא צידוק היסטורי לחשיבה של 'שמים בתורה', אם נקבל את הטענה ההיסטורית שבתודעתו של יוצר כותב ומוסר הסיפורים היו אלו צורות שונות להעביר מה שהוא האמין בה ולאו דווקא סיפור היסטוריה במובנה המודרני. אלא שספק גדול אם יכולה היא אמונה מחייבת להתקיים על סמך קריאה היסטורית כזאת. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2013 09:45 |
|
| |
ההבדל הסוציולוגי המכריע בין מי ש"בפנים" למי ש"בחוץ", היא האם קיימת מוכנות לפסוק הלכה במודע על סמך העקרונות ההגותיים.
אם לעיל הוזכרו דברי הרב קוק על נצחיות התורה, אזי הרב קוק עצמו דחה כל דיון על מצוות בטלות לעתיד לבוא, לעתיד שאינו במסגרת הזמן שלנו, אולם המסקנה העקבית מהטיעון שלו הוא שכדי לשמור על אלהיות התורה, ניתו לעתים לשנות גם הלכות, אפילו דאורייתא. כמדומה לי שהרב קוק השתמש בטיעונים מטא הלכתיים כנימוק לחיוב כתיבת פרוטוקולים של דעת המיעוט ושל הקמת בית דין עליון.
ויש עוד להאריך.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:52 |
|
| |
שום בעל הלכה לא יסתפק בשער של האלוהות המתגלה בעולם. אלו דברים יפים, אך המשנה למדה שהמהלך בדרך ואומר מה נאה אילן זה, הרי זה מתחייב בנפשו. בעל ההלכה ובעל המוסר הקלאסי יאמצו את דברי הרמח"ל במסילת ישרים, פרק א: "כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה." כל עניני העולם הם נסיונות והאדם נתון במלחמה פנים ואחור שעליו לנצח בה. אני מניח שיטענו שהרמח"ל מייצג את תורת חוצה לארץ ואילו אנחנו חיים בתורה ארץ ישראל. אישית, אני מסופק בנכונות הטיעון הזה אך אין כאן מקומו. בפרק שמיני מועלות השאלות דלעיל בניסוח קצת שונה. החבר מודע לפער שבין חוויות האמונה שהוא מציע לבין האלוקים ההיסטורי. הוא מציע שתי דרכים לגשר על הפער, הראשונה, הזוהרת יותר, היא ההיסטוריה של עם ישראל. גישה כזו כמובן עומדת בסתירה לכל הגישה היסודית של הספר שניסתה לנתק בין היסטוריה לערכים. יתירה מזו, אם לשיטתו של המחבר ניתן לקבל אמונה גדולה יותר, ע"י נטרול ההיסטוריה של החלקים המרכזיים ביותר בתולדות ישראל, ניוותר רק ההיסטוריה של מיעוט נרדף, ללא תקופת זוהר, האם זו הדרך הזוהרת שמציע המחבר? גם על טיעוני המחבר ניתן לדון. ראו באשכולו של ייתכן http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2967752&forum_id=1364 שבהחלט ניתן להגדיר אותו כציני. גם ההתפעלות של הרב צבי יהודה (עמ' 193) טעונה בירור, האם עם ישראל נתן את כוחו לעמים במדע ובאמנות כשהוא שמר על ייחודו או דווקא כשהתבולל בעמים? בעמ' 198, המחבר מציע דרך נוספת והיא התפעמות מעומק החכמה, מעצמת הנדיבות ומגודל ההבנה. אני בטוח שהמחבר מודע לביקורות השונות בנידון ודיינו אם נפנה לאשכול של ירוק11 על החלוץ, http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3014792&forum_id=1364, ונרמוז לשיטת הרבדים. בעמ' 200 מציע המחבר גישה שהוא מסכם אותה בעמ' 207, "ראיית ההיסטוריה הדתית-תרבותית שלהעם היהודי כסיפור של מאמץ אמוני רב דורי, שכל מחפש אלוקים יחפות לאמץ את תוצריו ולצרפם לבסיס החפושים שלו". הוא מצטט את הרב קוק: "אנו מדלגים על הפערים בין הדורות, הקשורים לשינויי זמן ומקום ואוחזים בלבושים – תוך רצון לאחוז בלוז הפנימי". אחרי מה שכתבנו לעיל, כלל לא ברור מהו הלוז הפנימי, מדוע עלי להצטרף למסלול ההיסטורי? ומדוע על המחפש לחשוב שהדרך של הדורות הקודמים מובילה אותו למחוז חפצו, הרי הרב קוק הוא שלמדנו שאולי כדאי לדלג במקצת על תורה הגלות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:51 |
|
| |
הערה לנאמר בעמ' 180 הערה 285. השימוש של חסידי אשכנז ב "זכר עשה לנפלאותיו" הוא הפוך מהמתואר כאן, החריגות בבריאה היא המעידה על האל ולא הסדירות שבה. עולם התחתון הוא עולם 'רע' שרק רמזים פה ושם מצילים אותו משרירותיות. המחבר מציע את השער לה' בהתבוננות במלכותא דארעא וממנה להסיק על מלכותאדרקיעא. לגבי עצם הגישה הזו, הארכתי כבר באשכול "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא " http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2966131&forum_id=1364. אם ברצוננו לתאר היום את מלכותא דרקיעא, בדמות מלכות ארצית, האם לא נעדיף לתאר אותה כדמוקרטיה מודרנית ולא כמונרכיה קדומה? התורה מתארת את בני ישראל כעבדים, כאשר בכל העולם באותה תקופה האזרחים הם עבדי המלך. האם כך יראה האדם בן זמננו את מעמדו של "עובד" ה'? שום מנהל אינו מצפה מהעובד שתחתיו שיפנים את דעתו של המנהל, הוא לכל היותר מצפה שימלא אחר ההוראות, כשלעובד שמורה הזכות לחשוב שהבוס טועה. התורה מצפה ליותר מכך. האם ניתן למצוא את אלוקים במצוינות? דברי הרב הם מאוד יפים, אך המסורת הדתית בכלל, והרב קוק בהנהגתו היומיומית אינו יוצא מהכלל, לא ראו ערך רב בהצטיינות בתחומים חוץ תורניים. האם אנחנו רואים בעל הלכה צופה באולימפיאדה ומתפעל ממקסום הגובה בקפיצה לגובה? כל בעל דת יבחין בין מקסום בתחומים הראויים למקסום ובין תחומים שאינם ראויים למקסום, וישים בעל כרחו חיץ ביניהם. מי שיתבונן גם בתלמידי בית מדרשו של הרב קוק, ימצא גם בתוכם מגביהי חיץ ואכמ"ל. הרב עמית הגיב:
ביחס לרב קוק ולמרחב משנתו – מה שכתבתי נכון ומה שהערת לא נכון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:51 |
|
| |
בפרק שביעי המחבר דן בשאלה: "היכן אפשר למצוא את אלוקים?" ניתן לטעון על עצם השאלה ולומר שהשאלה הזו כלל אינה מענינת את האדם הדתי. ביטוי זה עלול להשמע מוזר אולם ראו את מאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי שהפניתי אליו לעיל, ואת מאמרו של אלון גושן "מתי אבוא ואראה פני אלוהים? על חוויית נוכחות האל בעולמנו הדתי", www.herzog.ac.il/vtc/0062324.doc. טיקוצ'ינסקי שאולי מסכים לדעה זו, ואלון גושן שמצר עליה מודעים שלדעת רבים וטובים החוויה הדתית היא חווית החוק. גם חז"ל תהו האם אפשר להדבק בשכינה ואפילו על אהבת ה' נאמר בספרי דברים פרשה לג: " והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, רבי אומר למה נאמר, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, איני יודע כיצד אוהבים את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, תן הדברים האלה על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.", השער להכרת ה' הוא שמירת המצוות, והכרת מי שאמר והיה העולם היא ההדבקות בדרכיו.
הרב עמית הגיב:
לקיחת המדרש אל 'חוויית החוק' היא למצער צמצום חריף של משמעותו
תגובתי - אני עוד סולידי לעומת י"ל
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:49 |
|
| |
בעמ' 171 הועלתה השאלה שאם ניתן לקרוא את התורה בקריאה לא היסטורית, מהיכן היא הגיעה אלינו? המחבר סובר שאין זו כפירה לומר שהתורה "חלחלה" למציאות החיים הישראלית במשך תקופה ארוכה, דרך אנשי מעלה, נביאים ושופטים. אם מאמינים שמקורה של התורה הוא אלהי,השאלה מי הם הצינורות היא שאלה משנית. הבעיה הבסיסית שמתעוררת בגישה כזו היא שאלת חתימת התורה, מדוע אנחנו לא יכולים להצטרף לאותה חוליה ונגזר עלינו רק לפלפל בדברי קודמינו. יתירה מזו מי אמר שאנשי מעלה אלו היו דמויות היסטורית (האסכולה המינימליסטית)? אם הם לא היו דמויות היסטוריות על כרחנו שתורה זו נוצרה לא לפני בית שני, שהוא מבחינתנו מציאות היסטורית של ממש, ושבה השאלה לסמכות המספר בתקופה שהמספר עצמו מודה שאין בה כבר נבואה. והערה נוספת, המחבר נתלה בדברי הרמב"ם שלא חשוב מיהו השליח אלא מיהו המשלח. הרמב"ם בהדגשתו המרובה על ייחודה של נבואת משה, כנראה מאן לקבל את הגישה הזו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:49 |
|
| |
בהמשך המחבר מעלה את תקוותו ששימוש בשפה משותפת תאפשר לבעלי דעות מרובות ומגוונות לדור בכפיפה אחת. לעיל עמ' 111 הרב עמית כתב ש "מה אפשר ללמוד מאברהם אבינו" היא שאלה שיש לה משמעות בין אם מאמינים באברהם אבינו כדמות היסטורית וגם אם אין מאמינים. עם כל החשיבות שיש לשפה, אנשים רגישים גם למה שמעבר לשפה. האם חברי אינו מבין שאני משחק אתו משחק מלים? נחמד שכולנו מדברים אותה שפה, אך בשלב מסוים השימוש הוא שימוש של מגדל בבל, כדברי רש"י (בראשית יא:ז) "לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט", והמסקנה "זה עומד עליו ופוצע את מוחו:". זה טוען שאברהם הוא אבינו וזה טוען שאין זה כי אם משל, האם הראשון לא עלול לפצוע את מוחו של השני?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:48 |
|
| |
וכפי שבחוגי הישיבות מקובל להבחין בין שכל התורה לשכל שלנו. שכל התורה הוא שכל "עליון" יותר מהשכל שלנו והוא בטל מפני שכל התורה. גישה של "שמים בתורה" אינה יכולה לקבל כפיפות וצייתנות כזו. כל משמעותה של תורה נקבעת על פי התאמתה לרגש המוסרי שלנו ולסולם הערכים שלנו שהוא מאשר את נכונותה של התורה. אם הערכים שלנו משתנים ואנחנו מתבגרים (עמ' 139) (וראו מש"כ באשכול האמונות שהפניתי אליו לעיל), אין באפשרותנו לקבל את האלהיות של התורה באותה מובן. כעת עומדות בפנינו שתי ברירות, או לשנות דברים תוך כדי שמירת הקליפה החיצונית, שמור את החבית ושפוך את יינה, הן על ידי פלפולים ואוקימתות והן על ידי תירוצים פורמליים של חוסר סנהדרין וכד', וכמובן שכל המושג של "חוקה חקקתי" מאבד את משמעותו, או להכריז שאכן דברים מהותיים השתנו ואלוהיותה של התורה אינה תלויה בנצחיותה אלא בדינמיות שלא ברור מה המקור שלה ובגרעין שגם הוא אינו מוגדר. הגישות השמרניות יותר מפקפקות בעצם ההנחה שהתבגרנו. עקרון היסוד הוא ירידת הדורות, וראה מש"כ באשכול האמונות. בפרק חמישי נסוג המחבר מהגישה האהיסטורית שנקט בה בפרקים הקודמים. התורה עצמה מיחסת למעשים המתוארים בה כהיסטוריים ומצפה להכרת הטוב על אירועים שהיו. יתירה מזו, הספור התורני הוא גם חב לאחריני, לאומות שגרו בארץ כנען, ועד היום אנו משתמשים בו להצדקת אחיזתנו בארץ. המחבר בעמי 158 כתב "הרעיון הישר והנכון אמור להתגלות בעולם המציאות, שכן טבעם של רעיונות ישרים ונכונים". הרי לפנינו כשל נטורליסטי, אך בכיוון ההפוך. בעמ' 167 המחבר כותב על משקלו של הסיפור המכונן. ושוב סיפור מכונן יכול להיות בעל ערך למקבלו, אך לא למי שאינו מקבלו ובוודאי שאינו יכול לתבוע מחיר ממי שאינו מקבלו. בעמ' 169 המחבר מציע שאדם רוחני יותר יקל עליו לקבל סיפור כדבר אמיתי, משא"כ אדם ששתי רגליו נטועות על הקרקע. האם הגדרה זו אינה ביקורת לאדם הרוחני, בכך שהיא מציגה אותו לא כרוחני אלא כפנטזיונר הכופה את דמיונו על המציאות? בהערה 272 הוא טוען שהפרשנות הלא היסטורית מתאימה לישיבות בעלות הגישה המרחינה, ואילו זו ההסטורית, מתאימה לאנשי אקדמיה העוסקים במדעי הטבע. המציאות נראית לי הפוכה, הישיבות המרחינות יזדעזעו מכל נסיון להשמיט את הקרקע מהתורה כמות שהיא (ק"ו משיטת הרבדים ותנ"ך בגובה העינים, אם כי יש לחלק), ואילו אנשי מדעי הטבע, המודעים למתח בין התורה כפשוטה למדעי הטבע, יחפש מקלט בחלוקה בין מדעים שמלמדים עובדות לתורה שמלמדת ערכים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2013 21:48 |
|
| |
בעמ' 132 מצהיר המחבר:
זהו שורש האמונה ושורש הכפירה: האם האדם מקבל את התורה כתורת אלוקים אם לאו? להיסטוריה המפורטת אין כל השפעה בנקודת מפתח זו. אם ההיסטוריה אינה המקור לאלוהיות התורה? ????? מהו אם כן המקור לכך? והאם צריך לקבל את התורה כתורת אלהים? הלא י"ל שלל כל אלוהיות מהתורה, עד שטען שחז"ל הם שהעניקו את הקדושה לכתבי הקדש. ניתן, אם כן להיות יהודי שומר תורה ומצוות ללא שום מחויבות לאלוהיות התורה. י"ל אף פעם לא טען להשראה אלוהית שחלה על חז"ל. וראו בהמשך על "שמים בתורה". בעמ' 134 מצטט מחבר את דבריו המפורסמים של הרב קוק על כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה (אורות האמונה עמ' 25; שמונה קבצים א:תרלג) . הרב עמית תוהה האם ניתן לבסס את כל החיים ומסירות הנפש על מיני קולות משונים שקבוצת עבדים משוחררים שמעה באיזה בוקר מדברי מפציע? התשובה המסורתית היא כן רבתי. אלהים צווה אותנו ואנחנו מצווים ללא תלות בתוכן, מטרתנו היא לציית לחוק. ביטוי נאה לכך ניתן למצור במאמרו של שלמה טיקוצ'ינסקי "עדיין עומדים אנו תחת ההר... כי שם מקומנו לעולמי עד" http://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/25/Tichochinsky.pdf. לדעת המחבר המשמעות של תורה מן השמים [א1] היא בתכניה של התורה, התורה מבקשת לכונן חברה אנושית ומבקשת גם לפרוץ את גבולותיה. בהערה 217 הרב עמית מפנה לרמב"ם במו"נ שייחודה של התורה היא בדאגתה גם למצבים האנושיים וגם להקניית אמונות נכונות. הריא"ז בקונטרס הראיות לפרק חלק טען שהתורה אינה מעונינת להקנות דעות נכונות אלא חוקים ומשפטים. דעות נכונות אינן כלל מענינה. רש"פ טוען שדעת ריא"ז היא הדעה המרכזית בקרב בעלי ההלכה לדורותיהם. בעמ' 137 הרב עמית הדגיש נקודה מענינת, שלא קיימת היום מסורת חיה של אב לבן, כולנו לומדים אותם ספרים, וממילא אין הבדל בין אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לבין אנכי ה' אשר בראתי שמים וארץ. הגישה שהמחבר מציע כונתה בפורום "שמים בתורה", בניגוד ל "תורה מן השמים". עם כל הקסם שבגישה יש בה בעייתיות מובנה. אם מקבלים תורה מן השמים, אזי עקרונית לא תטרדנה אותנו שום בעיות של התנגשות בין תורה לערכים אחרים. התורה קובעת ערכים הכפויים עלינו ועלינו לבטל את דעתנו מפני ציוויי התורה,
הרב עמית הגיב:
חשבתי שלא להעיר מקוצר זמן ומקום אך כאן לא אוכל להתאפק שכן הענין שורשי
למה עלינו לבטל את דעתנו?....
|
|
|
|
|
|
