עניית אמן לאחר שליח ציבור

דבר ידוע ומפורסם בשיטת הרמב"ם, ששליח ציבור האומר את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע בציבור, יאמר את הברכות בקול רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה. גם כשמתפללים תפילה אחת ע"פ תקנת הרמב"ם [במוסף או במנחה או בכל התפילות. הרמב"ם תיקן זאת כי בני אדם אינם מקשיבים לשליח ציבור בחזרה, ומסתובבים ומשוחחים. שו"ת רנו רנח] כך יעשו, ושליח ציבור יאמר את ברכות שמונה עשרה בקול רם והכל שומעים ועונים אמן בסוף כל ברכה. גם כשמברכים ברכת המזון כך יעשו, אחד מברך בקול רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה.

נוהג זה, שבתפילת הציבור, השליח ציבור אומר את הברכות בקול רם, והציבור עונים אחריו אמן בסוף כל ברכה, הוא ביאור הרמב"ם למושג 'תפילת הציבור' ו'פורס על שמע'. [רמב"ם הלכות תפילה ח,ד-ה. יבוא להלן] בקריאת שמע כולם קוראים כאחד בקול רם ובשפה אחת [שיר השירים רבה פרשה ח ד"ה היושבת בגנים], אבל בברכות קריאת שמע הש"ץ מגביה קולו לבדו, והם עונים אמן.

במאמר הבא נחקור האם צריך לומר את הברכות בלחש ביחד עם הש"ץ, או שיכול לצאת בברכות הש"ץ. ואם אומר את הברכות ביחד עם הש"ץ, האם מותר לענות אמן בסוף כל ברכה, או שמא הוא עונה אמן לאחר ברכותיו. כמו כן, נבאר כיצד ינהג בברכת המזון.

נושא זה של עניית אמן, כבר נידון בין תלמידי החכמים בתימן. מהרי"ץ [מארי יחיא צאלח] שמצא בסידורי תימן העתיקים [תכאליל] שהעתיקו את לשון הרמב"ם "ועונה אמן לאחר כל ברכה", וגם הכיר את מנהג יהודי תימן הנפוץ, לענות אמן לאחר כל ברכה, גם אם התפללו ביחד עם הש"ץ בלחש, הסביר כיצד לא ייחשב כעונה אמן אחר ברכותיו, ע"פ דברי הרא"ש שהובאו בסימן נט בטור ובב"י, ופסקם השו"ע והרמ"א שם בסעיף ד, שלקראת סוף הברכה ימהר לסיים ג' תיבות לפני הש"ץ, ויענה אמן על ברכת הש"ץ, ובאופן זה הוא אינו עונה אמן אחרי ברכותיו. כך כתב מהרי"ץ בפירושו עץ חיים על מוסף של ראש השנה. ובשו"ת פעולת צדיק חלק ג סימן קלז כתב, שאף הרמב"ם יסכים לדבר זה.

אחרי מהרי"ץ, דנו בנושא זה הרב יחיא קאפח והרב יחיא אביץ', והם נחלקו בפרשנות דברי הרמב"ם. לשיטת מהר"י אביץ' יש לענות אמן לאחר כל ברכה, גם אם אמר את הברכה בלחש עם הש"ץ, גם אם לא הקדים ג' תיבות לפני ש"ץ, ואינו נחשב כעונה אחר ברכותיו, אלא הוא עונה אחר הש"ץ [גם שיטתו תואמת את מנהג יהודי תימן הנפוץ, לענות אמן לאחר כל ברכה, גם אם התפללו ביחד עם הש"ץ בלחש]. לעומת זאת לפי מהר"י קאפח לא יענה אמן אם אמר את הברכה בעצמו, ואם ענה הרי הוא עונה לאחר ברכותיו.

נמצא שיש לפנינו שלש שיטות, לפי מהרי"ץ בסיום הברכה יקדים ג' תיבות לפני הש"ץ ויענה אמן. לפי מהר"י אביץ' יענה אמן מבלי להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ. לפי מהר"י קאפח, כשמברך את הברכות בעצמו, לא יקדים לברכם לפני הש"ץ, ולא יענה אמן, ואם יענה הוא עונה אמן אחרי ברכותיו.

***

נעתיק כמה הלכות מהרמב"ם, ונבאר אותם ע"פ שיטת מהר"י קאפח, ולאחר מכן ע"פ שיטת מהרי"ץ ומהר"י אביץ'.

שיטת הרב יחיא קאפח, ונכדו הרב יוסף קאפח

 ח,ט  שליח ציבור, מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד: בשעה שהוא מתפלל, והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה--הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים, במי שאינו יודע להתפלל; אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפילת עצמו.

 ט,א  סדר תפילת הציבור, כך הוא:  בשחר--כל העם יושבין, ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם; ומתחיל ואומר קדיש, וכל העם עונין אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחן, ועונין אמן בסוף קדיש; ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך, והם עונים ברוך ה' המבורך, לעולם ועד.  ומתחיל ופורס על שמע בקול רם, והן עונין אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות קורא עימו, עד שמברך גאל ישראל.

בהלכה ד נאמר, כיצד היא תפילת הציבור, אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. שומעים ולא עונים אמן. אולם בהלכה ה נאמר, כיצד פורס על שמע, אחד מברך את הברכות בקול רם והכל שומעים ועונים אמן. על כורחנו, ההגדרה הבסיסית של תפילת הציבור, נתבארה בהלכה ד, אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואילו ענית אמן שנזכרה בהלכה ה אינה מוכרחת [עוד נבאר זאת בעז"ה].

בהלכה ט נאמר, כשהציבור שומעים ועונים אמן לאחר ש"ץ יוצאים ידי חובה, בד"א במי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל היודע, צריך להתפלל בעצמו. פשטות ההלכה, היודע יתפלל בעצמו ולא יענה אמן, ואם יענה אמן הרי הוא כעונה אמן אחר ברכותיו. [ברכות א,טז]

בפרק ט הלכה א נאמר, הציבור עונה אמן אחר כל ברכה מברכות קריאת שמע, אבל מי שיודע לברך בעצמו, מברך עמו. משתמע מהדברים, מברך עמו ואינו עונה אמן, ואם יענה, הוא עונה אמן אחר ברכותיו.

הדברים נזכרו בצורה יותר מפורשת בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'", גם הוא הזכיר את האופן בו תתצבע תפילה אחת בקול רם, ובדבריו הוא הזכיר שיענו הציבור את העניות של הקדושה, ואת האמן של ברכת כהנים, משתמע מדבריו, אבל שאר אמנים שלאחר כל ברכה לא יענו. [הבאנו את דבריו בתרגום הרב קאפח, הובא בהלכות תפילה פרק ט הערה ח]

ר' אברהם בן הרמב"ם, המספיק לעובדי ה', עמוד 195-196

כבר ביארנו במאמר "ענית אמן לאחר שליח ציבור", כי לשיטת הרמב"ם, שליח ציבור המברך את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע, יברך אותם בקול רם, והכל שומעים ועונים אחריו אמן בסוף כל ברכה, וכך הגדיר הרמב"ם את המושג 'פורסין על שמע', שיהיה ש"ץ אומר את הברכות בקול רם, והכל שומעים ועונים אמן.

לאחר שהתברר לנו שש"ץ מוציא ידי חובה רק את שאינו יודע לברך בעצמו, אבל היודע צריך לברך בעצמו, וכך ההלכה בברכות קריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה. ולאחר שהתברר לנו שרק מי שאינו יודע לברך בעצמו יענה אמן, והיודע צריך להקדים ג' תיבות לפני ש"ץ בכדי שיוכל לענות אמן. נבאר בהרחבה את המושג 'פורסין על שמע' מול השיטות האחרות, ובכך תתבאר שיטת הרמב"ם היטב, ויתבררו דברים עמומים.

במשנה נאמר: "אין פורסין על שמע פחות מעשרה" (משנה מגילה ד,ג). מושג זה נזכר במשנה במסכת מגילה ד,ג ה ו. כמו כן הוא נזכר במסכת סופרים י-ז. יד-ח ט יד.

מי שרוצה לסקור את הפירושים המקובלים והמפורסמים, ואת ההלכות היוצאות מהם, יכול לעשות זאת בקישור הבא, מאמר מסכם של הרב שלמה לוי שליט"א, במאמר סוכמו הפירושים המפורסמים והשיטות ההלכתיות היוצאות מהם.

http://www.etzion.org.il/vbm/archive/12-halak/17halak.doc

למען האמת, מושג זה פשוט בתכלית, וגם ביאורו אמור להיות קצר בתכלית, אולם דא עקא, הפירוש שהתקבל למושג זה והתפרסם בעולם התורני היה של רש"י, וכעת נוצרה מחלוקת גדולה בין המפרשים, הרמ"א כתב שלא נהגו כך, כלומר רש"י פירש משנה, והרמ"א מעיד שהעם לא נוהג כמו המשנה אלא כמו סברא אחרת, והרדב"ז כתב סברא הפוכה מרש"י, כלומר שהוא כתב סברא הפוכה מהמשנה לדעת רש"י, אבל אין צורך לכל הדוחק הנ"ל, המשנה פשוטה, והמושג פשוט, וגם ההלכה היוצאת היא קלה להבנה, ואין בה דוחק או עמימות, ואין צריך להאריך בכדי לבארה.

***

נעתיק תחילה את המשנה שבה נזכר מושג זה, אח"כ נזכיר ארבעה פירושים למושג זה. 1- רש"י. 2- גאונים. 3- רמב"ם. 4- ר' תנחום הירושלמי. אח"כ נבאר את שיטת רש"י והרמב"ם ונוכיח את שיטת הרמב"ם מתוך המקורות, אח"כ נבאר את המושג של תפילת ציבור לפי הרמב"ם, אח"כ נבאר את ההלכות במסכת סופרים, ולבסוף נעתיק קצת מהשו"ע ונושאי כליו ונעיר בקיצור.

מכיוון שהזכרנו בין מפרשי המושג הנ"ל את ר' תנחום הירושלמי, נכתוב עליו קמעה.

ר' תנחום בן יוסף הירושלמי חי ופעל במחצית השניה של המאה השלוש עשרה, מקום מגוריו היה כנראה גם בארץ ישראל וגם במצרים, הוא היה רב קהילה, ומקום פטירתו היה במצרים. ר' תנחום הירושלמי חיבר שני חיבורים גדולים, "אַלמֻרְשִד אַלכַּאפִי" = המדריך המספיק, מילון מקיף למשנ"ת להרמב"ם, תורגם מערבית לעברית ע"י הדסה שי, ויצא בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנת תשס"ה, כמו כן הוא חיבר ביאור למקרא, "כתאב אלאיגאז ואלביאן" = ספר הקיצור והביאור. וכאמור הפירוש שנכתוב בשמו יהיה ממילונו המדריך המספיק.

***

כעת לאחר דברי ההקדמה, נתחיל להציע את הפירושים השונים למושג פורסין על שמע.

משנה מסכת מגילה

ד,ג אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבלים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם--פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכהן; ואדם, כיוצא בהן. (ע"כ משנה)

המשנה מביאה רשימה של דברים שלא יעשו בפחות מעשרה, והדבר הראשון שאסור לעשותו בפחות מעשרה הוא לפרוס על שמע, אסור לפרוס על שמע אם אין עשרה בני אדם.

רש"י מסכת מגילה דף כג עמוד ב

אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע, פורסין - לשון חצי הדבר.

בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף כג עמוד ב

ויש חולקין [בר"ן מגילה יג: הובא פירוש זה בשם הגאונים] בענין פריסת שמע במה שביארנו שאי אפשר לעשות כך [חולקים על ביאור רש"י הנ"ל], ופי' פריסת שמע בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח, ולשון פורסין מברכין, מלשון כי הוא יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ד משנה ג

ופורשין על שמע, הוא הפרישה שלפני קרית שמע, כלומר שאדם אחד אומר יוצר ואהבה. ועוברין לפני התבה, הוא שיעמוד אחד להתפלל בצבור.

במקור הערבי, פורשין, 'אלבסטה' דברים שפורשין ושוטחין לפני קריאת שמע. [הע' 10, הרב קאפח]

ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק (עמ' 485)

"ובמובן פרס שהוא פלג וחלק, נקרא האיש המפלג את האנשים ימינה ושמאלה ועומד על רגליו באמצעיתם וקורא את קרית שמע והברכות אשר לפניה ולאחריה פורס על שמע, אמרו פוחח לא יפרוס על שמע, כלומר לא יעמוד ויקרא קרית שמע בתוך האנשים.

[קרית שמע, כ"ה במקור, וכ"ה בכ"י, וכ"ה שגרת הלשון של יהודי תימן]

***

למושג פורסין על שמע הובאו ארבעה פירושים.

רש"י פירש מלשון חולקים, אין מחלקים את שמע בפחות מעשרה, וכיצד אפשר לחלק את שמע? ע"י ברכותיה, אם לא יברך את כל ברכות קריאת שמע אלא יברך רק ברכה אחת, נמצא שהדין היוצא מהמשנה הוא, אסור לברך ברכה אחת מברכות קריאת שמע בפחות מעשרה.

ואם ישאל השואל, לשם מה צריך לברך רק ברכה אחת מברכות קריאת שמע? תשובה: מדובר שהגיע המנין לאחר שקראו הציבור את שמע וברכותיה כיחידים, וכעת הושלם המנין לעשרה בני אדם, יעמוד אחד מהם ויאמר קדיש וברכו וברכה ראשונה, ובכך יצאו הציבור ידי חובתם, כעת נחשב הדבר שהתפללו במנין, כי אמרו קדיש וברכו וברכה ראשונה עם קדושת היוצר שבה בעשרה.

לעומת פירוש רש"י, הגאונים פירשו את לשון פורסין, מברכים, הם הוכיחו את ביאורם מהתרגום בספר שמואל, שם תורגמה המילה יפרוס, יברך, מכאן שאין פורסין על שמע פירושו, אין מברכים את ברכות קריאת שמע בפחות מעשרה.

הרמב"ם פירש את המושג בצורה שונה מהנ"ל, פורסין, פורסים ושוטחים, וכיצד אפשר לפרוס ולשטוח על שמע? ע"י הברכות, הברכות שפורס ומציע ואומר לפני קריאת שמע, נמצא שההלכה היוצאת מהמשנה, אין אומרים את הברכות שלפני קריאת שמע, וה"ה את הברכות שלאחריה, בפחות מעשרה.

ר' תנחום הירושלמי מפרש פורסין כמו פירוש רש"י, חולקים, וכיצד אפשר לחלק על שמע? כאשר מחלק את האנשים ימינה ושמאלה ועומד באמצעיתם, נמצא שהדין היוצא מהמשנה, לא יחלק את האנשים ימינה ושמאלה ויעמוד באמצעיתם ויקרא קריאת שמע וברכותיה בפחות מעשרה.

אם נתבונן, ר' תנחום הירושלמי מפרש כמו רש"י וכמו הגאונים יחדיו, לשון פורסין הוא מפרש כמו רש"י מחלקים, והדין הוא כמו הגאונים, לא יעמוד באמצע הקהל ויברך ברכות קריאת שמע בפחות בעשרה.

על פירוש הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי, תיקשה השאלה, מדוע צריך עשרה בכדי לברך ברכות קריאת שמע? תשובה: רק כשיש עשרה, ברכות קריאת שמע נחשבות כתפילה בציבור, ויעמוד אחד ויאמרם בקול רם וכולם שומעים, ולא יאמרום כל אחד בפני עצמו כיחידים. וכן שאר ההלכות של תפילת הציבור קיימות רק באופן זה, כגון שבתפילת ציבור הש"ץ עומד בזמן ברכות קריאת שמע, ואילו בתפילת יחיד הוא יושב. וכגון שצריך האדם להשתדל להתפלל בציבור, וצריך ללכת למקום שבו מתפללים בציבור, ואם יש עשרה היא תפילת ציבור, ואינו צריך ללכת למקום אחר.

***

וראה רמב"ם הלכות תפילה ח,ה: "וכן לא יהיה אחד מברך ברכות שמע, והכול שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה; וזה הוא הנקרא פורס על שמע".

והקשה הראב"ד: אמר אברהם, אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח מאי פרוס פלגא פלגא דהלכות הפסח וכן פורס על שמע והיא אחת מהשתים שלפניה עכ"ל.

הראב"ד סובר כרש"י, ופורס על שמע הוא אמירת ברכת יוצר, ולא יאמר את ברכת היוצר בפחות מעשרה, משום הקדושה שבו, שאין אומרים אותה בפחות מעשרה.

וראה כס"מ שכתב שאף הרמב"ם כך סובר, ופורס על שמע הוא ברכת יוצר, ולא יאמר את ברכת היוצר בפחות מעשרה, ולפיכך כתב הרמב"ם מברך ברכת שמע, לשון יחיד [כך היה בגירסת הכס"מ, ולפננו ברכות לשון רבים]. והטעם שלא יאמר את היוצר ביחיד אינו משום הקדושה, כי כבר ביאר הכס"מ  בפרק ז הלכה יז, שהרמב"ם בתשובה [שו"ת שיג] חזר בו ממה שכתב במשנ"ת, ומותר ליחיד לומר את קדושת היוצר. אלא הטעם הוא, משום הקדיש וברכו, וכיון שאמר ברכו, צריך לברך לכל הפחות ברכה אחת [ברכת היוצר] בעשרה. או שהטעם הוא משום שאין ש"ץ מוציא רבים ידי חובה כשיענו אמן אלא אם יש עשרה. והקשה הכס"מ מדוע בברכת המזון הבקיא מוציא את שאינו בקיא אפילו כשאין עשרה, ואילו בברכות קריאת שמע בכדי להוציא ידי חובה צריך עשרה? והשיב: בברכות הנהנין הדין שונה.

כסף משנה הלכות תפילה פרק ח הלכה ה

ואני אומר שגם רבינו כך מפרש ודיקא נמי שכתב ברכת שמע לשון יחיד. ... ולפי מ"ש בפרק זה שחזר בו רבינו ממ"ש דקדושה דיוצר בעי עשרה נאמר שדעת רבינו לפרש שאין הטעם מפני הקדושה אלא מפני שהם צריכין לומר קדיש וברכו וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריך לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראין ככופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכות של ק"ש. אי נמי שהטעם מפני שאותם שלא שמעו ברכות ק"ש ואין יודעים לאומרם כדי שיפטרו בעניית אמן היו חוזרין אותם אח"כ ולפיכך אמרו שצריך עשרה שאין עניית אמן מועיל לפטור לשומעים אלא כשאומרים הברכה בעשרה ופורסין רוצה לומר מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת"י ארי הוא יפרוס על נכסתא ופירוש זה כתבו ה"ר יונה ז"ל בשם רבינו מאיר ז"ל. אבל קשה לן על פירוש זה מאי טעמא כי ליכא עשרה לא אמרינן סופר מברך ובור יוצא כי היכי דאמרינן בברכת המזון וצריך לומר דשאני ברכת הנהנין.

לפי מה שכתבנו למעלה, דברי הרמב"ם פשוטים וברורים. ומה שכתב הרמב"ם אין אומרים את הברכות שלפני ואחרי קריאת שמע בפחות מעשרה, אינו משום להוציא ידי חובה את שאינו בקיא [פירוש שני של הכס"מ], ואף בפחות מעשרה מוציא את שאינו בקיא, כמו בברכת המזון. וכן אינו משום הקדיש וברכו [פירוש ראשון של הכס"מ], כי מותר לומר ברכו ביחיד, והוא לא נמנה בכלל אלו הצריכים עשרה, ובסידורי תימן, היחיד אומר ברכי נפשי את ה' המבורך, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כך שברכו אינו יכול להיות סיבה להצריך עשרה בברכת היוצר. אלא הרמב"ם בא ללמדנו, אין אומרים את ברכות קריאת שמע ביחד, ויענו אמן בסוף כל ברכה, וייחשב להם כתפילה בציבור, אלא בעשרה. ואם אין עשרה יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו, ואינם צריכים להעמיד להם ש"ץ באמצעם. ואם העמידו ש"ץ ולא היו עשרה, לא עשו איסור, ולא לכך כיוונה ההלכה באומרה אין פורסין על שמע בפחות מעשרה, אבל אין במעשיהם תפילת הציבור, אלא הוא מעשה ללא טעם, ויכולים להתפלל כיחידים כל אחד בפני עצמו, ואם יש מנין אחר בעיר, צריכים להצטרף אליו. וראה עוד בהמשך שכתבנו תוספת ביאור למושג 'תפילת הציבור'.

***

כאן נוסיף לבאר, פירוש רש"י שונה משאר הפירושים שנזכרו, לפי רש"י אין פורסין על שמע מבאר מקרה חריג, מקרה יוצא דופן, לא מדובר בציבור רגיל שיש בו עשרה בני אדם, ורוצים להתפלל במנין, אלא מדובר בציבור שאין להם עשרה, והם קראו קריאת שמע וברכותיה כיחידים, ובסוף תפילתם הופיעו העשרה, וכעת הדיון מה יעשו, נמצא שלפי רש"י המשנה באה לחדש חידוש גדול, גם לאחר שקראו הציבור קריאת שמע וברכותיה, אם הגיע מנין, יתפללו מקצת תפילה, יברכו רק ברכה אחת ביחד, ויחשב הדבר כתפילה בציבור, למרות שהציבור בכללותו כבר התפללו.

לעומת זאת, לפי הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי, אין פורסין על שמע מבאר את המקרה הרגיל והמצוי, ציבור שרצו לקרוא קריאת שמע וברכותיה ביחד, צריכים שיהיו עשרה בני אדם, ואז יעמוד אחד ויברך בקול רם וכולם ישמעו אותו ויענו אמן, וכך היא תפילת הציבור, ודבר זה לא יעשו אלא כשהם עשרה, אבל אם אין עשרה אינם יכולים להתפלל בציבור, אלא כל אחד יתפלל בעצמו.

***

כעת נבין, מדוע הרמ"א כתב שלא נהגו כרש"י, מדוע הרדב"ז כתב סברא הפוכה מרש"י.

משנה ברורה סימן סט ס"ק א

והרדב"ז בסימן רמ"א ח"ד פליג ע"ז [הרדב"ז חולק על השו"ע שכתב את דברי רש"י], וז"ל אם התפללו בעשרה כ"א ביחידי פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון [לקמן בסימן קצ"ד סעיף א'], וכיון דפרח מינייהו אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה עי"ש.

הסבר רש"י כולל בתוכו סברא קשה, יש לפנינו ציבור שקראו קריאת שמע וברכותיה, ואנו אומרים שיברכו שוב ברכה אחת, מי מתיר להם לכפול שוב את ברכתם! צריך רוב מניין שלא התפללו! צריכים לברך קריאת שמע וברכותיה כסדרם מתחילה ועד סוף ולא רק ברכה אחת! גם אם יצטרפו יחידים אלה למנין אחר, אותו מניין יצטרך לברך קריאת שמע וברכותיה כסדרן מתחילה ועד סוף, ויחידים אלה יצטרפו אליו [אף אם יעזבו את המנין לאחר ברכת היוצר, יש תפילת ציבור בלעדיהם], אבל שיהיה מניין שיאמרו רק ברכה אחת, זאת לא מצאנו!

וכאמור בשיטת הגאונים הרמב"ם ור' תנחום הירושלמי הדברים פשוטים, המשנה בסה"כ מבארת שקריאת שמע וברכותיה בציבור צריכה להיאמר בפני עשרה, ואם לאו יתפללו כיחידים כל אחד בפני עצמו.

***

כדאי לשים לב להמשך המשנה, "ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה"

לפי הגאונים והרמב"ם הדין פשוט, כשם שלא יקראו קריאת שמע וברכותיה בציבור ביחד אם אין עשרה, כך לא יתפללו תפילת עמידה, תפילת שמונה עשרה, ביחד, אם אין עשרה.

לעומת זאת לפי רש"י אנו צריכים להמשיך עם החידוש של תחילת המשנה גם כאן, וכך פירש הטור בשם רש"י, וכך פסק השו"ע להלכה בסימן סט סעיף א.

ציבור שלא היה להם מנין והתפללו כיחידים תפילת עמידה, וכעת לאחר התפילה הושלם המנין לעשרה, יעמוד אחד ויאמר קדיש וברכו וברכה אחת של יוצר, אח"כ ידלג הש"ץ לתפילת עמידה ויאמר שלש ברכות ראשונות בכדי שיאמרו קדושה בציבור, ויצאו ידי חובת תפילת הציבור.

שולחן ערוך סט,א

אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה.

אין צריך להאריך כי יש כאן עקירת תפילת הציבור לגמרי, מעתה אין צריך להתפלל את כל קריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה בציבור ביחד, אלא אפשר לומר את הקטעים הנבחרים, קדיש ברכו ברכת יוצר שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אותם לומר בציבור, ושאר התפילה יתפללו כיחידים ויפטרו לבתיהם לשלום.

כל המפרשים הבחינו בסברא הקשה שיש בשיטה זו, וכעת נערמו ערמות של תירוצים לביאור השיטה. י"א שצריך המברך להיות מאלה שלא ברכו קריאת שמע וברכותיה. י"א שצריך שיהיה המתפלל מאלה שלא התפללו תפילת שמונה עשרה קודם, והוא ישלים תפילתו בלחש, לאחר שיאמר בקול רם רק שלש ברכות ראשונות של שמונה עשרה. י"א כי מה שהצריכו רוב מנין שלא התפללו רק אם מתפלל ש"ץ את כל ברכות שמונה עשרה בקול רם, אבל אם מברך רק שלש ברכות בקול רם די שיהיה אחד שלא התפלל, וכן על זו הדרך.

אולם דא עקא, חכמי התלמוד לא הזכירו מכך לא דבר ולא חצי דבר, המשנה בסה"כ כתבה שני משפטים קצרים, אין פורסים על שמע, אין עוברים לפני התיבה בפחות מעשרה, וקשה להאמין שכל השיטות הנ"ל יכנסו בשני משפטים קצרים אלה.

על כורחנו, דברי חז"ל ברורים ומפורשים, הם לא השאירו ערמות של דינים והלכות כיד הדמיון הטובה של הקורא, אלא הם ביארו את ההלכה היטב, בכל מקום חז"ל ידעו לבאר את ההלכה לפרטי פרטים, בכל מה שנהג בזמנם, ואם יש ביאור הזוקק השלמות מרובות, ואם חושבים עליו הוא קשה מבחינת הסברא, ולעומתו יש ביאור אחר המפרש את ההלכה בשלמות, הביאור הפשוט והמושלם הוא הנכון, והביאור החסר, חסר מיסודו ולא אליו התכוונו חז"ל.

***

כבר ביארנו למעלה, כי לפי רש"י אין פורסין על שמע עוסק במקרה חריג ויוצא דופן, כשאין מנין והתפללו כיחידים, ואילו לפי הגאונים והרמב"ם אין פורסין על שמע עוסק במקרה הרגיל והמצוי, ברכות קריאת שמע בציבור צריכות להיאמר כשיש עשרה.

והנה, אם נתבונן במשניות השונות, אם נתבונן בירושלמי, נראה כי מעולם לא עלתה על דעתם של חז"ל לעסוק במקרה חריג ויוצא דופן, אלא שטף הלשון מוכיח בצורה ברורה שאנו עוסקים במקרה הרגיל.

משנה מסכת מגילה

ד,ה המפטיר בנביא--הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו. אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו.

המשנה מייעדת תפקידים שונים למפטיר בנביא, אם אנו מפרשים כמו הגאונים והרמב"ם, לשון המשנה מובן, המפטיר בנביא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויקרא קריאת שמע וברכותיה בציבור וזהו פורס על שמע, והוא גם יהיה הש"ץ שיעמוד ויתפלל את תפילת עמידה בציבור וזהו עובר לפני התיבה. אבל אם אנו מפרשים כמו רש"י המשנה אינה מובנת, המפטיר בנביא גם יפרוס על שמע, מנין שיהיה פריסה על שמע? אם יש מנין אין פריסה על שמע? אם יש מנין לא חותכים את שמע אלא מתפללים בציבור את כל ברכות קריאת שמע מלפניה ומאחריה? כיון שכן כיצד מייעדת המשנה למפטיר בנביא גם פריסה על שמע, כאשר ברוב המקרים אין פריסה על שמע?

על כורחנו, כאשר חז"ל כתבו במשנה פורס על שמע, הם התכוונו למקרה רגיל ומצוי, ש"ץ העומד ומברך ברכות קריאת שמע ציבור.

***

משנה מסכת מגילה

ד,ו קטן--קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו. פוחח--פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.

המשנה שלפנינו כותבת כי קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, גם כאן אם אנו מפרשים כמו הגאונים והרמב"ם, לשון המשנה מובן, קטן לא יכול להיות ש"ץ בקריאת שמע וברכותיה, וגם לא יהיה ש"ץ בתפילת עמידה. אבל לפי רש"י המשנה אינה מובנת, אנו כותבים הלכות לקטן למקרים חריגים, אם יארע ויזדמן, צריכים לבאר קודם את ההלכות הרגילות והמצויות לפני שמבארים את המקרים החריגים.

ואם יבוא התרצן לתרץ, גם לפי רש"י פורס על שמע הוא ש"ץ של קריאת שמע וברכותיה, וכך נבין את משנה ו' ומשנה ה' לפי שיטת רש"י, אם גם רש"י מסכים כי פורס על שמע הוא ש"ץ רגיל של קריאת שמע, אם כן נפרש כך גם במשנה ג', ונמצא שרש"י והרמב"ם זהים, וחזרו כולם לסבור כשיטה אחת, אין ממנים ש"ץ לברכות קריאת שמע בפחות מעשרה, אין ממנים קטן להיות ש"ץ של ברכות קריאת שמע, המפטיר בנביא גם יהיה ש"ץ בברכות קריאת שמע, ונמצא שכולם סוברים כשיטה אחת, ושוב כל אותם שיטות שהועמסו על משנה ג' יעלמו מהעולם.

גם דין המשנה בפוחח, שפורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, עוסק במקרה הרגיל, פוחח מי שכתפיו מגולות, יכול להיות ש"ץ רק בתפילת ערבית, שם יש פריסה על שמע ואין מעבר לפני התיבה כי אין תפילת עמידה, ונמצא שדברי המשנה ברורים, אבל אם הוא עוסק במקרה החריג, המשנה לא מובנת, וכי היא באה ללמדנו על מקרה חריג של אדם פוחח שהזדמן למקום חריג שבו אין מנין אלא לבסוף, וכעת המשנה דנה האם יהיה ש"ץ לפרוס על שמע, לא מסתבר.

כדאי לשים לב למה שכתבנו, בתפילת ערבית יש פורס על שמע ואין עובר לפני התיבה, כי ש"ץ רק מברך ברכות קריאת שמע אבל אינו מתפלל תפילת שמונה עשרה, וזהו הביאור הפשוט והברור למשנה, פוחח פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ביאור זה אינו מפורסם בין הפוסקים, ודברי המשנה בעיניהם כחידה. בדעתם של הפוסקים כי הפוחח [והוא הדין בן 13 שלא נתמלא זקנו] יפרוס על שמע ובתפילת העמידה ירד מהתיבה, אבל בודאי שאין צורך לכל הדחק הזה, צריך להבין את דברי חז"ל כיאות, ואז הלכותיהם יהיו מבוארות. הם עסקו במקרה רגיל של תפילת ערבית, ולא בהורדת ש"ץ מהתיבה באמצע תפילתו.

***

משנה מסכת מגילה

ד,ג אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבילים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם--פחות מעשרה. ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן.

תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד דף עה טור א /ה"ד

הלכה ד': מכיון דתנינן אין פורסין את שמע פחות מעשרה וליידא מילה תנינן אין עוברין לפני התיב' פחות מעשרה?

[מכיון שכתבה המשנה אין פורסין על שמע, לאיזה צורך היא כתבה גם אין עוברים לפני התיבה, והרי אפשר ללמוד את הדבר זה מזה, ואין צורך לכתוב זאת במפורש?]

לכן צריכה כהדא דתני אין פורסין את שמע פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין קוראין בתורה פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר, אין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה ויצאו להם מקצתן גומר, ועל כולם הוא אומ' ועוזבי יי' יכלו.

הירושלמי שואל, מדוע האריכה המשנה לפרט גם פורס על שמע, וגם עובר לפני התיבה וגם כל השאר, והרי אפשר ללמוד אותם אחד מהשני? והשיב: המשנה באה ללמד אותנו שיש בתפילה חטיבות חטיבות, קריאת שמע וברכותיה, תפילת עמידה, ברכת כהנים, קריאת התורה, הפטרה בנביא, ויש הלכה שאם היו עשרה ויצאו מקצתם יגמרו גם בפחות מעשרה, ומה יגמרו, רק את הקטע והחטיבה שהם נמצאים בו, קריאת שמע וברכותיה, תפילת עמידה, קריאת התורה, וכן השאר.

בעיון קל נבין כי חכמי הירושלמי לא ביארו כמו רש"י, שמדובר במקרה חריג, ברכו ברכות קריאת שמע כיחידים והגיע מנין, או התפללו כיחידים והגיע מנין, דבר זה הוא חידוש גדול מאוד, ואדרבה המשנה צריכה ללמד אותנו את החידוש גם בקריאת שמע, וגם בתפילה, על כורחנו הירושלמי הבין שהמשנה באה ללמדנו הלכה פשוטה על תפילה במנין של ברכות קריאת שמע, ואז הוא שואל, והרי הלכה זו היא פשוטה, ומדוע צריך להאריך לכתוב גם בפורס על שמע וגם בעובר לפני התיבה, וגם כל השאר, אפשר ללמוד את הדברים אחד מרעהו.

***