רב רחומי ומותו: מה ניתן להבין מן הסיפור

 'המחלוקת בין הנצרות והיהדות על המיניות' הסיפור התלמודי על רב רחומי, מאת אדמיאל קוסמן.

 הארץ, מוסף תרבות וספרות, יום ששי 26.7.2013

http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2078937

אדמיאל קוסמן הוא בעל המדור 'אוצר קטן' במוסף הזה. 'אוצר קטן', - בטוי של ענווה, - על סיפורים קצרים מן התלמוד, אשר קוסמן מטיב לרדת לעומקם ומסב הנאה גדולה לקורא.

סיכום מאמרו של אדמיאל קוסמן.

 רב רחומי [בבלי כתובות סב ע'ב] הסיפור בתרגום לעברית:

"רב רחומי היה מצוי [במשך כל ימות השנה] לפני רבא במחוזא. והיה רגיל לבוא לביתו [אל אשתו, אל ביתם הרחוק מהעיר מחוזא - פעם אחת בשנה] בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד [ערב יום־כיפור מסוים, שבו היה אמור להגיע לביתו כבכל שנה] משכו תלמודו [שקע בלימודו, "שכח את עצמו" - ולא בא; ובמשך היום] היתה אשתו מצפה [לו, וממלמלת לעצמה]: 'עכשיו הוא בא! עכשיו הוא בא!'. לא בא [הֵחֵל לילו של יום־הכיפורים והוא לא הגיע, ולכן] חלשה דעתה [נעצבה אשתו מאוד], הורידה דמעה מעֵינה [ובדיוק באותה שעה] היה [הוא, רב רחומי] יושב על הגג [של בית־המדרש במחוזא] - הוּסר [נפתח מעין בור מתחתיו ונפל] ומת".

 חתן מתחייב בכתובתו לאשתו לסיפוקה בחיי אישות, ואינו רשאי להתרחק ממנה ללא רשותה המפורשת, שמשמעותה ויתור על סיפוקה המיני בתקופת העדרותו. הוא אינו רשאי לצאת על דעת עצמו. כך היה מקובל על חכמי א'י. בדתות אחרות נפוץ המנהג להקריב את הזולת לצורך 'חיים רוחניים'. מהבבלי עולה כי גם שם, בבל, התפתח נוהג לפיו גברים היו זונחים לשנה או שנתיים את חובתם ויוצאים למרכזי הלימוד. המספר שלנו רומז לאופנת חיקוי תפיסה נוצרית אצל חכמים ומטרתו לצאת נגד הנוהג הזה.

אב כנסיה סורי בשם אפרהט מעיד על יהודי המשכנע את הנוצרים כי פרישה מן האישה הוא חטא בעיני האל,  והוא כותב דרשה המעידה על היפוכו של דבר. הנושא אישה ומוליד ילדים חי בטומאה, אלו הפושים מן האישה, כנוצרים, חיים בקדושה. האדם נברא יחידי, ומאז בוא האישה לעולם מתחילה הידרדרות. רק יחידים, בשבועת נזירותם, מתנתקים מאותה הידרדרות של הטומאה המינית. לדעת חז'ל עמד האדם על תודעת יחידותו בראשית הבריאה, אבל התודעה של יחודיות זו קושרת אותו אל הארוס. האפשרות של היחידות ההיא, להופיע בדורות הבאים ולבטא את עצמה, דורשת ומחייבת את ההולדה. רעיון היחודיות בא במאמר הבא: 'הקב'ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם." [סנהדרין פרק ד משנה ה]. אותה יחודיות של האדם אינה לעצמו בלבד בקיומו המיוחד, אלא גם עבור כל אחד בדורות הבאים ממנו, מה שמחבר אותו אל האישה ואל ההולדה.

 חזרה אל הסיפור. המתח נבנה בהדרגה סביב התנהגותו של רחומי. תחילה נאמר שהוא נמצא במחוזא כל השנה ואינו חי עןם אשתו, אחר כך, שהוא מבקר אותה פעם בשנה, לבסוף כי הוא בוחר לבא דווקא ביום הכיפורים שיחסי מין אסורים בהם.  מתברר כי שהייתו במחוזא אינה רק ללמוד התורה אלא מרצונו להימנע מחיי אישות. הסיפור מציג חכם הנמשך אל התורה הנוצרית לפיה אדם יכול להתקרב לאל רק על ידי פרישתו מן האישה.

הארוע ביום הכיפורים מכוון. יום כיפור משמע יום של התנקות. השאלה היא ממה יש להתנקות כדי להגיע אל הקדושה. רחומי סבור כי עליו להתנקות מאישתו. האל דורש כי יתנקה מהאנוכיות שלו ויתן לבו לדמעה של אישתו. הכיוון האמתי אינו אל מה שלמעלה אלא אל מה שלמטה, הוא הכיוון של הדמעה הזולגת. מידה נגד מידה, נופל רחומי מלמעלה למטה ומתרסק. ההתרסקות הזו היא התרסקות האידיאולוגיה הנוצרית שלו. אפשר קיווה להעשות 'קדוש' על ידי אותה התנתקות והתרחקות. אולי סבר שיוכל גם לעשות ניסים כדרך ספורי קדושים נוצריים. אבל באמת, תפיסתו הרחיקה אותו מן האל וגרמה למותו הרוחני.

 היכן יכול היה רחומי [פרוש המילה: אוהב] למצוא את האל? לא בבית המדרש, לא בדמיון האנוכי שלו, אלא על הארץ. לו ראה את דמעת אישתו, פותח לבו אליה, שם, בין השנים הפתוחים זה אל זה, הנותנים לבם זה לזה, מצוי האל.

דעתו של המספר היא כי המחשבה על אל היושב למעלה, בשמים, מחוץ למציאות, היא דמיון ילדותי וגם מחשבה נגועה בנצרות. ראית האל כיושב למעלה [ב'זהר הרקיע' (ע.)] היא כפירה. כפי שארע במרד קורח באל, כך נפער חור תחת רחומי ובולע אותו. הרעיון כי ניתן להתעלם מן החובה לאחר שכאן על הארץ, למען ה'התעלות' אל השמים ו'קרבה' לאל ה'שוכן שם', רעיון זה הוא כפירה נוצרית, ולא יהדותם חז'ל.

 הערה משלי.
איני יכול שלא לשים לב אל התפקיד האינסטרומנטאלי של האישה. היא כלי הטומאה אצל הנוצרי, וכלי ההולדה עבור היהודי, אבל לא אישיות יחודית בפני עצמה.
עודד