אנטישמיות או אנטישונות

נחשפתי למלחמת התרבות המתחוללת כיום בין חלק מהציבור החרדי לחלק מהציבור החילוני, כאשר הדימויים גם מגיעים לגרמניה של שנות השלושים.

הדימוי הזה מעלה שאלה האם הטיעונים החוזרים ונשנים על אנטישמיות של הגויים היו תמיד במקום.

אם נבחן כיום את נקודת המבט ביחס ליהודי החילוני נגלה כי הטיעונים כלפיו אינם בגלל שהוא חילוני, אדרבה שיעשה בביתו מה שהוא רוצה, לכאורה שיטת חייו היא יותר ליברלית ופחות דעתנית, אבל:

1. הוא מנסה לכפות את אורח חייו על המרחב הציבורי (איסור על הפרדה בהסכמה, שלטי חוצות פרוצים, התערבות בתכני הלימודים של מיעוטים).
2. משתמש בתקציב הציבורי כתשלומי העברה לאורח חיים של מיעוט על פי הבנתו ותרבותו של המיעוט שהוא חושב כנאור.
3. מציג מצב בו כספי הציבור נשפכים במליונים למוסדות שנחשבים כתרבותיים או אקדמיים או לשכר בכירים, ומקוצצים אצל ילדים קטנים ומשפחות מעוטי יכולת.
4. מציג מצב בו הוא מבזבז את תקציב הבטחון על יצירת צבא עם מנופח שישמש ככור היתוך, למרות שבתקציב קטן בהרבה היה אפשר ליצור צבא קטן חכם ויעיל כמו בכל המדינות המתוקנות. ומוכן להיכנס למלחמות תרבות טפשיות בכדי לכפות את תפיסת העולם המיליטריסטית-סטליניסטית הזו.
5. דוחה את אפשרויות ההתקדמות הרוחנית והמוסרית של ילדיו בהעדר חינוך מתאים.
6. מציג יחס דוחה לשונה, כולל כל סוגי השונות ובעיקר חרדים.
7. סרבנות מטעמי 'מצפון' מקבלת אצלו לגיטימציה חברתית, כמו גם כל התבטאות / שיר / יצירת אמנות נגד חיילי צה"ל, הצגתם כרוצחים וכו'.
8. נלחם במי שמשתף פעולה עם חרדים בדרכים של הידברות דרכי נועם ושלום וכו'.
9. דוחה את הקידמה (מתנגד לסינון פורנוגרפיה מהאינטרנט הביתי).
10. מתריס נגד האמונה החברתית (אאכילה בתשעה באב עבודה ופתיחת עסקים בשבת וכדו').
    
    אחרי הכל הוא עוד מעיז לאיים כי אם יפגעו באורח חיים או לא יתנו לו מה שהוא רוצה הוא יחבור לאוייבי המדינה במישרין (הציבור הערבי) או בעקיפין (יבקש להתנתק ולהקים מדינה בתוך מדינה).
    
    כמובן שכאשר מדובר בין יהודים אף אחד לא יציע לפתור את הבעיה בגירוש או בהשמדת הקבוצה אולם אלו היו דוגמאות המעוררות את השאלה האם האנטישמיות ירדה מסיני או שמא יש לה מקורות חברתיים שאין לדחותם.

תוקן על ידי ארתח_זוטא ב- 22/08/2013 15:46:34