שלום כיתה א' שלי

הילדונת שלי התחילה ללכת לכיתה א', איזו חגיגה. צמות עם סרטים, ילקוט חדש, קלמר עם אלוקיטי, נשיקות אוהבות ושלט "בהצלחה" על הדלת. איזה כייף. לא הבנתי למה כל הזמן אני תוססת ומתהפכת ועצבנית להחריד. אחר כך ישבתי לי בשקט עם עצמי, ונשמתי עמוק עמוק, וככה יצאו לי התמונות, קרועות וכאובות, בהן אני הולכת עם ילקוט עור אדום מכוער וישן ישן, שיצאו ממנו ברזלים שבורים, פצעו אותי וגם את החברות שלי שכעסו עלי מאד, אבל - זה היה הילקוט שלי. על מחברות וספרים שעטפתי בכיתה ה' מעטיפות המתנות שקיבלה אחותי לחתונה שלה, ואמא שלי ביקשה ממנה שתביא לנו את העטיפות ככה יחסכו את הכסף לגלילים. נזכרתי בקלמר הישן והקרוע שלי, בחולצת התלבושת שנלקחה מגמ"ח ואני חשקתי את לחיי שמא זה של חברה שלי שאתמול זרקה והיום רואה אותי לובשת. בגרביונים הירוקים עם החורים, שנזלו לי כל הזמן, בסנדלים שכן קנו לי, בכחול ירוק, כמה אהבתי אותם, אפילו שהם לא היו נוחים, אבל הם היו עדכניים, ולגמרי שלי. בפוני הקצר שאמא שלי התעקשה לגזור לי למרות שלא רציתי והרגשתי הכי מכוערת בעולם, בבושה העמוקה שלי שאמא יושבת שם עם כל האמהות, מחייכת  חיוך של שקר לכווני. אני יודעת כמה היא צעקה והרביצה ד שיצאנו ביחד, כמו אמא ובת אוהבות, לכיתה א'.
כל הזכרונות האלו שמציפים כל כך מקשים עלי להיות האמא שאני רוצה להיות, יודעת שאני עוד ועוד צריכה ללכת לטיפול, אבל יש גבול ברור של כסף ותקציב, וזה עצוב.
 תודה למי שכאן כדי להקשיב.

מה שנכון ומתאים לך. איפה זה נוגע בך, דברי את הדיבורים שלך, יקרה, תבכי גם את הבכי שלך, מסכימה?

תודה, יקרה, ותשתפי?

אתם מדהימים. כל מילה פה מעלה לי דמעה וגם חובשת כאב.
כן, בחורה יקרה, הכאב סוף כל סוף מעז לעלות, אחרי הרבה שנות טיפול... ואני לא מפסיקה להודות להשם על בעלי המופלא  שכל כך הרבה מתרחש תודות לו. שולחת את ליבי לנחמך... כל כך לא פשוט.
ונשמה, באמת, אני יודעת שאחד האוצרות שזכיתי בהם, הוא היכולת שלי להודות ולהתמלא אושר מכל פרט. עבורי כל כך לא מובן מאליו שיש סיר מקרוני על הכיריים, כל כך לא מובן מאליו שמותר לאכול בסלי, כל כך לא פשוט שמחליפים מצעים, כשאני מחבקת את הילד שלי זה ממלא אותי אהבה יותר מאדם ממי שאצלו זה טיבעי ורגיל.  כל פרט חג בשבילי, התמלאות גדולה באושר. יחד עם זה, תהליך האבל הזה קשה ומייסר.
אני רוצה להיות ילדה של מישהו.
בבקשה, אני רוצה להיות ילדה. של מישהו בעולם.

זוכרת את עצמי מקשיבה לחברות שלי ששרות "אמא יקרה לי יקרה" וחושבת לעצמי שאסור לשקר, ושאני אשיר "אמא קרה לי, קרה." גם אמא שלי הייתה בדכאון כבד אחרי הלידה שלי ולא תפקדה בכלל. אחותי בת העשר הייתה מטפלת בי ועד היום היחסים שלנו מתוחים בשל כך היא כאילו מאשימה אותי  בתת מודע שלה בכך.
אחר כך היו ימים אחרים  של המון אלימות מכל הכוונים והמון זרות וגועל גדול, מתקשה כל כך להכיל את רגעי הטוב שכן היו, הכל נכנס לי לרמת גועל ונתק וזרות וריחוק ובעיקר סוד וסוד וסוד, 
ספרו גם אתם מה מעלים בכם הדברים? הלוואי.