יצר לב האדם רע מנעוריו: אפילו יוצרו קראו רע

אציג את שתי הגישות שאני מזהה בתולדות ההגות היהודית. ואוסיף דרשה בסגנון הרמב"ם לגבי הפסוק הרלוונטי.

לנוחותכם, כדי לא להלאות אתכם, יש סיכום קצר בסוף. אני עדיין מציע לקרוא הכל, אבל זו שאלה של זמן, סבלנות, וענין.

בפרשת נח קראנו כי לאחר היציאה מהתיבה נח מקריב קרבן וזוכה לכך שה' אומר את המשפט המפורסם:

(כא) וַיָּרַח יְדֹוָד אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

שאלתי:

מהו היצר שהוא רע?

האם יש קשר בין הקרבן לבין המשך הפסוק?

ציינתי שיש שתי גישות לזהותו של היצר: האם הוא יש חיצוני שנטפל לאדם וצריך להילחם ולנצח אותו, או שזה אוסף כל הגישות והנטיות והאינסטינקטים וההתניות שאדם נולד או שהוא מפתח בתולדות חייו. כלומר הכל פסיכולוגיה.

אני מבכר כמובן את ההסבר הפסיכולוגי.

צרפתי הסבר שלישי שגם מקשר בין הרישא, הקרבן, לבין האבחנה שלאדם יצר הרע. אם האדם מאמין שהדרך להיטיב היא להביא קרבן, סימן שהאדם באמת ירוד מאד מנעוריו, כל עוד לא למד פילוסופיה – או תורה – והשכיל להבין ש"מה תתן לו", שה' לא צריך כלום אלא שהאדם ילך בדרכו של אברהם בדרך של חסד וצדק ואמת.

ולכן צריך הרבה הרבה סבלנות עבור האדם.

איך לומד האדם לחנך את עצמו, להתמודד עם הנטיות הראשוניות שצצות בו ואותן ניתן להכתיר בתור "יצר הרע"? אהה, זה נושא למאמר אחר. למעשה, זו כל התורה כולה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני סבור שלעיל פירשתי את הפסוק בהתאם לשתי התיאוריות היסודיות לגבי יצר הרע. אבל יש דבר אחד שנותר תמוה. מדוע ה' מצמיד את חוות הדעת המתחשבת לגבי יצר הרע לאחר הקרבת הקרבן.

מבט של חוקר היה יכול לומר כי ה' מתואר במקרא, ובחומש בראשית ודאי, כמי שטעון חינוך לא פחות מאשר האדם עצמו. הוא לומד להכיר את האדם שברא ולהתחשב בו. לפי הפרשנות הזו של המקרא, אלוקים הוא "דמות ספרותית" שיש לה התפתחות. דוגמא מעניינת לגישה הזו, ובהחלט כזו שיש להתמודד עמה, מוצגת על ידי ג'ק מיילס בספר "אלוהים: ביוגרפיה". ואולי אקדיש אשכול לנושא הספר ההוא (יש לי השגות פרטיות על הבנת הנקרא של מיילס במקרא... אבל הרעיון היסודי הוא מעניין).

אני מבקש להציע בשורות הבאות קריאה נוספת של הפסוק, שמעניקה לו חן מיוחד, לדעתי, וזאת בסגנון הרמב"ם. האם זה פשט? אולי הרמב"ם היה אומר שזה פשט. אם אודה על האמת, זה דרש, במובן של פרשנות מחודשת על פי הנחות יסוד מאוחרות (ימי הבינים של הרמב"ם) של הפסוק. ובכל זאת, אתם מוזמנים לקרוא.

לאחר המבול, נח יוצא מהתיבה ומבקש לבטא את רגשות ההודאה שלו להשם שהצילו. מה הוא עושה? הוא מביא קרבן. לוקח בהמה, שוחט אותה ושורף את הבשר (או שורף אותה לכתחילה? לא מסתבר לי כי זה אכזרי מדי).

על זה אומר השם בערך כך:

אני יודע שהאדם מסוגל למעשים מטופשים ואכזריים ומרושעים. זה מה שהיה בדור המבול.

אבל הנה, האיש הצדיק ביותר, שבחרתי בו כדי להצילו ולבנות ממנו אנושות חדשה, הוא רוצה להכיר תודה, לעשות מצוה. ומה הוא בוחר לעשות? לבטא את הכרת הטוב שלו על ידי קרבן, על ידי שחיטת בהמה, ולא לצורך אכילה, שסוף סוף זה צורך אנושי בהיות האדם גם בעל חיים ברובד מסויים. לא, הוא מביא לי קרבן מפני שהוא חושב שזה טוב לי.

אפשרות אחרת היא לומר שנח כבר מבין שה' לא זקוק לקרבנות. ספר איוב ודאי נכתב מאוחר יותר מהאירועים של פרשת נח. ושם בספר איוב מופיע הקטע המופלא הבא:

איוב פרק לה

(ה) הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ:

(ו) אִם־חָטָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה־תַּעֲשֶׂה־לּוֹ:

(ז) אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ אוֹ מַה־מִיָּדְךָ יִקָּח:

מה תתן לו! ה' לא צריך ממך – מאיתנו – כלום!

אז מדוע נח מקריב קרבן? מפני שהוא חש שנתינה שלו, ויתור שלו על חלק מרכושו, אולי הויתור, אולי הצער, אולי ההפסד, הם בעלי משמעות.

וגם זו טעות.

בהתחשב בכך, ה' אומר: לא די שהאדם בכשלונותיו עושה עבירות, אלא גם כאשר הוא רוצה להיטיב, אז המצוה שהוא מסוגל להעלות בדעתו מבוססת על טעויות. כאילו אני נהנה מקרבן. כאילו אני נהנה מויתור והפסד של האדם. כאילו הסבל האנושי שהאדם מענה את עצמו במידת מה הוא מטבע לקנית אהדה אלוקית.

ואם כך הוא, אז באמת מה אפשר לומר על האדם? רק שיצר ליבו הוא רע. כל עוד לא למד פילוסופיה, כל עוד לא השכיל לדעת מה טוב ומה רע, שהרע הוא טעות שיש להתגבר עליה על ידי לימוד ותירגול, כל עוד האדם הוא באותו מצב שהיה בנעוריו, לפני שהיתה לו הזדמנות ללמוד ולהתקדם – אזי כל מה שקורה ויקרה לו מתוך הטעויות האלו הוא בלתי נמנע.

ובזה צריך להתחשב.