בספר מלחמה ושלום, טולסטוי מתלבט כמו הוגים רבים אחרים בשאלת מקומו של הפרט בהיסטוריה. עד כמה הפרט באמת יכול לשנות תהליכים או שמא התהליכים מתרחשים בקצב שלהם ולפרט אין כל יכולת להשפיע עליהם. אין ספק שייתכן והפרט חושב שהוא משפיע אבל זהו רק חיזיון. ברור שאפשר לפתוח כאן קן צרעות של פלפולים פילוסופיים סביב הסוגיה הזו ולא זה עיקר ענייני.
אתחיל בהגדרה זמנית של כוונתי בביטוי "בתוך ההיסטוריה" ו"מחוץ להיסטוריה". בתוך ההיסטוריה פירושו שהיצירה ההלכתית וההשקפתית נועדה לא רק להדריך את היהודי בזמן ומקום נתונים אלא אף להדריכו איך לשנות את מהלך הארועים. דוגמא לכוונתי ניתן למצוא למכביר בספר ירמיהו לדוגמא בו הנביא מנסה לשנות את סדר הארועים באמצעות פרסום חזונו. דוגמא אחרת הוא מדרשו של ר' עקיבא על בר כוסבא שנועד אף הוא לשנות את פני ההיסטוריה. ודוגמא שלישית מדורנו היא הציונות הדתית שבהחלט רואה את ייעוד היצירה ההלכתית וההשקפתית בלהביא לשינוי תהליכים היסטוריים (הרב קוק וממשיכיו).
אין להביא דוגמא מחוני המעגל של גמרא תענית י"ח ע"ב ועוד מספר רב של מקומות במדרש בהן לכאורה אדם מצווה לגרום לשינוי עתידי שהוא לא יהיה כבר עד לו (נטיעת חרוב). וכן לגבי פרו ורבו. נושאים אלה הגם שמתייחסים לעתיד אינם מתייחסים לתהליכים היסטוריים – כלומר תהליכים של שינוי האנושות אלא יותר לשימור האנושות. מקרה מאד גבולי של תפיסה זו הוא שהשקעה בחינוך או שמרנות קיצונית היא מהסוג של התערבות היסטורית שמטרתה לשמר את התרבות לאורך שנים. לכאורה יש כאן כוונה היסטורית אם כי אני חושב שלא ההיסטוריה היא העיקר אלא ההווה. כיצד צריך לראות את מכתבו של האדמו"ר הזקן בעניין השאיפה שלו שהרוסים יינצחו במלחמה עם נפוליאון? האדמו"ר מסייע לרוסים על מנת להשפיע על יראת השמיים העתידית של יהודי רוסיה (גם במחיר הרעה במצבם החומרי). האם זוהי דוגמא מובהקת למעורבות היסטורית בעלת בסיס הלכתי השקפתי, או שמא זו רק אסטרטגיה לשימור המצב הקיים? ובכלל האם שימור המצב הקיים הוא לא מהלך "בתוך ההיסטוריה"? כן ולא. כן כי הוא מתכוון לפעול על מהלך הארועים ולא כי הוא לא מכוון לשנות אותם.
ב"מחוץ להיסטוריה" אפשר לאפיין שתי תנועות מרכזיות – האחת היא המיסטיקה היהודית לדורותיה (כולל את תנועת החסידות) והשנייה היא התנועה הלמדנית בביטוייה השונים. אחד המאפיינים של מיסטיקה באשר היא היא הניתוק מהעולם המוחשי וההתכנסות ל"פנימיות" ובכך יש גם תנועה ממציאות נשלטת בזמן (וממילא כפופה להיסטוריה) למציאות בה זמן הופך למדרגות או רמות הפשטה. דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא במדרש החסידי (בין אם בביטויו האנקדוטלי ובין אם בביטויו השיטתי (למשל כתבי חב"ד)). כוחות האור והחושך (הא-לקי והבהמי) אינם ממוקמים בהיסטוריה יותר, אלא עוברים לנפש האדם או לנפש המציאות. גם בתנועה הלמדנית יש משום יציאה מההיסטוריה במובן זה שניתן לאפיין את מטרת היצירה ההלכתית וההשקפתית לאפשר המשכיות על זמנית של תרבות לומדים ולא ליצור שינוי היסטורי. אני לא נכנס כאן לסיבות מדוע נוצרו תפיסות א-היסטוריות כאלה ובהחלט ייתכן שהיה בזה משום תגובה למצבי חוסר אונים קיצוניים שקהילות שונות מצאו בהם את עצמן.
כמובן שיש תמיד יוצאים מהכלל מכל מה שכתבתי (ולעיתים דוקא היוצא מן הכלל מעניין במיוחד). די אם נציין את היציאות של המיסטיקה להרפתקאות היסטוריות בתנועה השבתאית או בתגובות של שני אדמו"רי חב"ד האחרונים לשואה. בדוגמא האחרונה אנחנו עדים לשינוי דרמתי של המיסטיקה החב"דית מעולמות של פנימיות הנפש ופנימיות המציאות (המציאות הגשמית מלמדת אותנו דרכי עבודה לאחר שאנחנו מבינים את פנימיותה) לתפיסה בה הבנת פנימיות הדברים מכוונת אותנו לעשייה ממשית בעולם שכל מטרתה היא שינוי היסטורי ואולי הגדול ביותר – הבאת המשיח. לפעמים המשיכה ההיסטורית חזקה מידי.
ניתן אולי גם להביט על מפעלו ההלכתי של הרב עובדיה כרצון לשנות את ההיסטוריה של יהדות ספרד, כלומר גיבוש הלכתי לצד גיבוש גיאוגרפי. הרב די מפורש בכוונתו להשיב עטרה ליושנה לימי מרן הבית יוסף (בין אם האידאל של אחדות הלכתית הוא בר מימוש או לא).
ניתן לשאול מדוע זה חשוב? זה חשוב כי בין אם מחזיקים בתפיסה היסטורית ובין אם מחזיקים בתפיסה א-היסטורית – משלמים מחיר ולעיתים מחיר גבוה ותמיד מחיר מעשי ולא רק רעיוני. יבואו האומרים שהחרדיות גאלה את היהדות מההיסטוריה ויהיו שיאמרו כנגד שהניתוק מההיסטוריה יביא כליה על היהדות (או לפחות על החרדיות). אינני יודע איך להעריך את התגובה לתנועת ההשכלה שהיתה בוודאי אחד התהליכים ההיסטוריים המשמעותיים שפקדו את היהדות במאות האחרונות. על פניו נראה שהיהדות החרדית בחרה ברובה לצאת מההיסטוריה ולא לפעול בתוכה. גם על זה לא תהיה הסכמה אני מניח.
כאן עולות כמה שאלות:
א) אם מניחים שאין דבר כזה "לצאת מההיסטוריה" כי סוף כל סוף הכל היסטוריה, האם היהדות החרדית מסתכנת באבדן קשר עם תהליכים שחלקם (האינטרנט לדוגמה וחופש המידע המוחלט) יכולים להשפיע על עצם קיומה?
ב) האם היצירה ההלכתית החרדית מביעה דעה על מעורבות היסטורית? יש לנו דוגמאות מהנביאים ואולי קצת מהגמרא וכמובן מהפסיקה הד"ל אבל אני לא מכיר ניסוחים ממשיים של טקסטים הלכתיים חרדיים כאלה. אני לא מתכוון לתגובות הלכתיות לארועים היסטוריים אלא להלכות שכוונתם היא לשנות תהליכים היסטוריים.
ג) האם ניתן להגן על עמדה הלכתית המפרישה את הציבוריות האמונית מנשיאה בעול של שינוי היסטורי?
ד) מן הצד השני, האם כל שילוב היסטורי של היצירה ההלכתית וההשקפתית סופו הרפתקאה משיחית?
