| נשלח ב-13/11/2013 22:57 |
 |
| |
בקשת עזרה-מאמרים בנושא חינוך
לצורך עבודה אקדמאית, עדיף גם מספרים חיצוניים ופילוסופיה.
העבודה בעיקרה בנושאים: שכר ועונש, סמכות המורה, מהות הקשר עם ההורים.
תודה רבה
|
|
|
|
| נשלח ב-13/5/2014 07:25 |
|
| |
דרכי חינוך
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 16:35 |
|
| |
התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. חינוך תלוי באיכותם של המורים. אם מלמד התינוקות היה תלמיד חכם והריש דוכנא צדיק,
אזי החדר היה מקום נפלא. אם מלמד התינוקות והריש דוכנא היו אנשים לא טובים, אז החדר היה גיהינום.
דוגמאות:
הבעש"ט בנערותו השכיר עצמו להיות ריש-דוכנא. בבוקר היה מביא את הילדים מבית הוריהם אל החדר, מקריאם בקול נעים "אמן יהא שמיה רבא מברך" וקדושה, והילדים ענו אחריו במקהלה. בלכתם היה מזמר לפניהם ומלמדם לזמר עמו. אחרי הלימוד היה מחזירם לבית הוריהם.
כשרבי מנחם מנדל מקוצק כבר היה מפורסם, חזר ובא לעיר מולדתו. שם הלך להקביל פני מלמד דקדקי, שלימד אותו אלף בית ואחר-כך את חמשה חומשי תורה. אבל נמנע מללכת אל המלמד שלמד אצלו אחר-כך. כשנזדמן עמו שאל אותו המלמד, אם הוא מתבייש בו. השיב: אתה לימדתני דברים, שאפשר להשיב עליהם כי פירוש זה אומר כך ופירוש זה אומר כך, ואילו הוא לימדתני תורת אמת, שאין להשיב עליה כלום, וכך נשארה אצלי, לכן ראיתי חובה לעצמי ללכת להקביל את פניו.
מזכרונות אברהם בר גוטלובר:
הייתי כבן חמש שנים. אז הביאני המלמד חדרו ואט שכמי לסבול עול ה'בעלפער'. הוא ה'בעלפער' אשר עשה השטן עזר כנגד המלמד ובלעדו לא יקום ולא יהיה, הוא השטן הוא יצה"ר, הוא המסית איש ואשה אשר להם בן או בת משלוש שנים ומעלה עד שש או שבע שנים, לתתם אל המלמד אשר הוא עושה שם מלאכתו, ובחלקת לשונו יטה את לבם ויאמינו בו, כי כל מלמד אחר זולת מלמדו פיגול הוא, לא יירצה; והיה כי ימוך מלמד ומטה ידו וראה, כי נגעה בו יד המחסור ואין עוזר, וקם ודיבר על לב ה'בעלפער' אשר בחדר רעהו ונתו לו את כסף שכרו כמתנת יד רעהו וחמישיתו יוסיף עליו, ויצא והיה לו לעזר ואחריו כל תלמידיו ימשוך, וניצל את המלמד אשר היה בביתו בתחילה וקם נחלתו בחדר השני, אשר בחר בו ה'בעלפער' לשכן שמו שם, הוא ה'בעלפער' המכה בעברתו את כל הילדים מן הנשף עד הנשף, וצעקתו תעלה באוזנם כל היום להחרידם ולהפרידם ולהמס לבם בקרבם ולהמית את רוחם ולהכאיב כל חלקה טובה בהם, ורבים מהם ייקטפו בעודם באיבם וימותו לשחת בטרם ראו אור; הוא ה'בעלפער' המושל בכל היהודים אשר בארצנו, כי בידו עיתותם, הוא יחנוך לנער על-פי דרכו (של ה'בעלפער'), וגם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו, כי לא יפליט הצורר הזה את טרפו עד כי יחרוך את צידו. כי לא רק בראשית ימי ילדותו יווסר הילד תחת שבט עברתו, כי לא יסיר ה'בעלפער' שבט מישראל ומטהו מבין כתפיו עד יגדל והיה לאיש בעל אשה. מ'בעלפער' ל'בעלפער' ייקלע בכף קלע החדרים, ממלאך משחית למלך בלהות. כי מה הוא המלמד ההוא המלמד לאדם סכלות ואיוולת והבלי-שוא? הלא ה'בעלפער' הוא גם הוא, 'בעלפער' ששימש כל צורכו, 'בעלפער' שהפיל רבים חללים, רווק שזקנו מגודל ופיאות ראשו ארוכות ורחבות, ומגבעת ראשו גבוהה אמה וחצי וחושך משחור תארה והיא שעירה, בחור כארז בלבנון העושה מעשה אונן ומבקש שכר כתמר, הכורע על כל שפחות בתי אדוניו וכל אשה זונה וחללה לו תטחן, ואשר טימא בתועבותיו את העץ ואת האבן - ישא אשה והיה למלמד! - הוא ה'בעלפער', הוא המלמד והוא האומן המגדל על ברכי נערי ישראל לתורה ולחופה ולמעשים טובים!
מתוך הסיפור "ספיח" מאת ביאליק:
בחדר עברתי בינתים לכִתת בעלי ה"חִבּוּר". מעתה מחוּיב אני וּשאר התינוקות בני כִתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנִגּוּן וּבקול רם, מיני דברים שבעל-פה, שנטפלים בגזֵרת רבי בסוף כל פסוק על דברי החוּמש שבכתב. מהיכן מביא רבי אותם הדברים, מי ממציאם לו וּמה עניָנם לגוּפֵי הכתובים שבחומש – לא הייתי יודע וגם לא נתתי את לבי לדעת. כי, באמִתּוֹ של דבר, אין העִניָן קשה בעיני כלל: ולא יהא זה אלא כ"מלאפו"ם בּית – בּוּ", או כ"רק – נַיאירט" וּכ"אחו – גימוזיכץ". סוף-סוף הכל גזרה היא ואין מקשין על הגזרה. וּבכן מקבּל אני על עצמי את הגזרה, מנענע את עצמי בכל כֹּחי, מצרף קולי לחבורה וצועק… העיקר הוא, שלא אשאר יחידי. לפי שכל זמן שאני מנגן וצוֹוח בחבורה – עדַיִן אין הצרה גדולה כל-כך. אדרבה ואדרבה!… אבל כשהחבורה פוסקת רגע וקולי מבצבץ ויוצא יחידי כמלוא השערה – הרי אני חשוב ממש כמת… וחושד אני בשאר חבֵרַי, שאף הם כמותי לגבי ענין זה. לְמָה היינו אני וַחֲבֵרַי דומים באותה שעה? לַחֲבוּרָה של סוּמין שמהלכין ביחד, אחוּזים ותמוּכים זה בזה, הלוך וטפוֹף על-גבי שברי קרח מתנדנדים בנהר. כל אחד ואחד סומך ואינו סומך בלבו על חבריו, וכֻלם יחד מסיטים וניסוטים כאחד על פי תהום… כנראה, כך טִבעוֹ של ה"חִבּוּר" מששת ימי בראשית ואין לשנות. ואם ביום החמִישִׁי, יום-הדין בחדר, נמצאו בכל זאת בין התינוקות כאלה, שאמרו את ה"חִבּוּר" ביחידות כשורה – אין זה אלא מעשה נסים. אני, שמואלי'ק, כמעט שלא הייתי מבין מכל ה"אוסרֵידיכץ" של ה"חבור" כלום. בּמֹחי שלי נתקעו דַוקא ה"גימוזיכץ" וה"נַיאירט" וה"בַּישטידל" וכדומה להן מן המלים המוזרות, המלמדיות, אותן המלים שלא שְׁמָעָתַן אָזנִי מעולם, לא ידעתי מה הן ורבי לא טרח להסבירן לי. הן הן גופי תורה – אמרתי לנפשי – עיקר הגבורה של ה"אוסרֵידיכץ" בהן, והשאר לאו דַוקא. המלים הטוּמטוּמיוֹת הללו נשארו טמונות בלבי, וּבשעת הפנאי, בְּשִׁבְתִּי בדד בפרוזדור מאחורי חבית המים, נתבקעו לי מתוכן, כפרפרי קיץ מתוך גלמיות, יצירי דמיון נאים, שהיו משעשעים רוּחי בבדידותה… מסיח הייתי עמהם, שׂוֹחק עליהם וּמתנחם בהם… יש מהם שהיו בני רגע: באו, נצנצו, ועד שעִיַּנתי בהם – חֲלָף! פרחו ואינם עוד; ויש מהם שהיו אורחים קבועים או גם חברים תדירים. אין לי אלא לעצום עינַי והם עמי. עִם מִקצתם היה לי משׂא-וּמתן מרוּבּה וּביני וּבינם נפלו כמה עִניָנים מוּפלאים, שלא יכולתי לגלותם לשום בריה שבעולם, לשום בריה, ואפילו לַחֲבֵרַי שבחדר. לא יכולתי, אף-על-פי שהייתי רוצה. ראשית, הם, התינוקות, אינם כדאים. שׂוֹחקים הם וּמלגלגים עלי וקוראים לי בעל מציצה וּשאר שמות וכִנּוּיִים. והשנית, מי יודע אם יאמינו לי. ודאי לא יאמינו. עוד יוסיפו לי כִּנּוּי חדש לגנאי.
שמות וכִנּוּיים יש לי, ברוך השם, די והותר. כל כנוּי – על שם מאורע וכל שם – נימוקו עמו. מלבד "בעל מציצה" ו"איש המקטרת" האמורים למעלה, זכיתי לפי-שעה גם לשמות מעֵין אלו, כגון: גולם, בעל חלומות, ביש גדא, לית דין בר-נש, פרא אדם, וכו' וכו'; ואחרון אחרון חביב: לוֹקש! נוסחא אחרינא: לֶקְשֶׁלֶה – דרך חִבָּה והקטנה.
ולמה לוֹקש? משום מעשה שהיה. מעשה וישבתי בחדר ביום הששי בצהרים והייתי חוזר ביחידות לפני רבי מתוך חוּמש בלוּי וּממוֹרט על פרשת השבוע. ורבי, באותה שעה, היה יושב, כדרכו בכל ערבי שבתות, על קערת חרס גדולה וּסדוקה, וּבאמצעות תַּרוָד של עץ השתדל לגמוע מתוכה מיני פושרים עכוּרים בדמות שמרים ממוּחָיִם של לוקש"ין חלוּטים (את הפושרים ההם אוהב רבי מאהבת נשים והוא מוכן להרוג וליהָרֵג עליהם). הוא גומע ואני חוזר, אני חוזר והוא גומע. פתאם – טפרר! איזו "וַיִּתְמַהְמָהּ" (הפרשה של "וירא" היתה) עומדת לפני כשׂטן בדרך וּמעכּבת. תיבה ארוכה וּמשוּנה זו מה היא? לא תרגומה בלבד נשתכח ממני פתאֹם, אלא גם היא כּוֹלה, כמו שהיא, נראית עתה בעיני כבריה חדשה וזרה. אך עתה צצה מתוך החומש ואיני יודע מה לה כאן. במקצת גרמה לכך השלשלת התלוּיה על ראשה. אף לזו לא נתתי לב עד עכשָׁו. ביהדותי, הרי אין זו, השלשלת, אלא נחש של ניָר, כזה שהפריח אתמול מיטקא בן טרוכים שכננו על גג הבית. וּבינתים נצנץ בעיני כמין דליל לבן בתוך זקנו המדולדל של רבי, נצנץ ונעלם. עיני כבושות, כבושות, כביכול, בחומש ותוהות, ודעתי מופלגת עלי. פתאֹם, שלא מדעת עצמי, הרימותי אצבע דקה כלפי זקָנוֹ של רבי וּבמין שִׂמחה משונה הכרזתי על המציאה: "אוי, הרי לוֹקש!" בְּהֵן שלי, שהדִבּוּר הזה נתמלט מפי מאליו, לפי תֻמִּי, וּבלי שום כוָנה רעה, חלילה. אגב גמיעה נפל מן הכף ונתקע בזקנו של רבי לוֹקש ממש, לוֹקש לבן וּפתלתּוֹל כעין שלשלת, והוא הוא הדליל שנצנץ לפני בשעת חזרה ולא ידעתי מה, וּכשראיתיו לפי תֻּמִּי אחוז בסבך, אורו עיני ושׂמחתי שִׂמחה נאמנה… אבל רבי ותלמידיו לא כן דִּמּוּ. הללו, התלמידים, נתנוּ עלי פתאֹם בשחוק קולם: "חַא-חַא-חַא – לוקש!" והוא, רבי, קפץ ממקומו כִּנְשׁוּךְ עקרב והתנפל עלי בתרוָד שבּידוֹ כגזלן. מכּוֹת רצח הִכַּנִי, חובט ואומר: "הרי לך לוקש, הרי לך לוקש"! – ברם, זכורה הרבנית לטוב, שאלמלא קפצה היא מן הכירה במגרפה שבידה לעזרתי – היו מטלטלים וּמוציאים אותי מבית רבי בסדין.
אחרי מעשה זה חליתי כשבועַיִם והייתי מדמדם מתוך החולי: "לוקש, טבקה, ויתמהמה, סלמנדרא…" וּכשקמתי מֵחָלְיִי וראיתי את עצמי "מיוּחס" קצת, לא הייתי רוצה בשום פנים לשוב עוד לחדרו של ר' גרשון (כך שם מלמדי של אותו "זמן"). וּלהיכן אני רוצה לילך? – לחדרו של ר' מאיר, זה שבבקעה הקטנה, מחוץ לפרבר. ולמה לשם דַוקא? – איני יודע.
וּביום הראשון בּבֹּקר הִטְפִּיחָה אמי את פאותי ברוק שבאצבעותיה, קִנחה לי את החוטם, הכניסה זְנב כֻּתָּנְתִּי לתוך סדק המכנסַים, נתנה "צידה" בידי – ואני הולך לחדרו של ר' מאיר…
לבי לא הטעני. חדר חדש – עולם חדש. יום יום, אחרי קִנּוּחַ חוטם של שחרית, אני מצטַיֵּד והולך לחדרו של ר' מאיר – ולבי לא ישׂבע. מחוץ לפרבר, תיכף לירידה בתוך מדרון הבקעה, סמוך לשׂפתהּ, עומדת, מוּטָה על צִדָּהּ קצת, דירתו הקטנה והבודדה של ר' מאיר. בכתפה סוכה, בּצִדָּהּ אילן וּלפניה גִנַּת ירק. גוף הדירה חבוי בעמק תחת כפת האילן, אבל ראש גגה וארוּבּת-עשנה, שנוצצת בלבנוניתה מתוך ירקרק האילן, מודיעים עליה לעוברי דרך שלמעלה. דומה כאילו הארוּבּה עלתה לכתחִלָּה לראש הגג, כדי להציץ משם דרך רשת הענפים במה שנעשה מעבר הלז, על פרשת הדרכים שלמעלה… הדירה עצמה מבחוץ מאירה וּשׂמֵחה: כולה לבנה כשלג, וּלמטה מן האשנבּים תַחְגְּרֶנָּה סביב כעין אבנט רצועה כחולה של חוט הששר. האשנבּים אף הם מעוטרים סביב מסגרת של ציוּרי ציצים וּפרחים כּחוּלים, מעין סנוניות פורחות… התיתורא שלמטה, ביסוד הבית, ירוקה כולה ונראית כולה כחדשה. בכתף הבית מימין נשען סולם, שעוֹלים בו לַעֲלִיַּת הגג דרך חור שחור וּמטיל אימה קצת. וּלמעלה מן החוֹר, בראש הגג ממש, חוזר על צירוֹ בלי הפסק גלגל קטן, דוגמת "ריחים של רוּח", חוזר וּמזמזם וּמְפַכֵּחַ קצת את אימת החור… את הגלגל עשׂה ותִקֵן ר' מאיר בידי עצמו. אמן גדול הוא ואת הכל הוא עושה בידי עצמו. בזיכים קטנים של עצם, מנקיות לאָזְנַיִם, מחצצות לשִנַיִם, וכיוצא באלו כלים זערורים לנוי וּלתשמיש. יש לו שתי שפופרות לטבקה, אחת של קלִפַּת אילן לחול ואחת של קרן אַיִל לשבת – ושתיהן מעשה אצבעותיו. ה"מזרח" וּתמונת מרדכי והמן שבתוך ביתו על הקיר – אף הם מלאכת ידו הם. כשהוא מגיע למלאכת המשכן, הוא מראה לתלמידיו "בעַיִן", בתבנית קטנה, את המשכן ואת כליו, ואת בגדי הכהונה, את המנורה והשֻלחן ואת המְנַקִיּוֹת וְהַקְּשָׂווֹת וּשאר המכשירין. ר' מאיר טרח בהם וחתך באיזמל כמה "זמנים", והם שמורים משנה לשנה בשִׁדָּה המשולשת הקבועה בקרן זוית. אומרים עליו, שהוא גם "מחוקק", אבל איני יודע זה מהו. כלומר, יודע אני ש"מחוקק" תרגומו "קרִיצלֶר", אבל איני יודע מהו תפקידו של ה"קריצלר". גם שאר חברי אינם יודעים, ולשאול את ר' מאיר בעצמו אני מתבַּיֵּשׁ, לפי שהוא נוגע בדבר. הסֻכּה של ר' מאיר, זו שבכתף הבית, טובה ויפה מכל הסֻכּוֹת שבעולם. עומדת היא בהוָיָתָהּ משנה לשנה, ור' מאיר מספּק ממנה כמה סִפּוּקים. משמשת היא אצלו בסירוגין, כל תשמיש בעוֹנתוֹ, לדברים הרבה: דיר לעצים, מִכְלָא לעֵז, לוּל להלעטת אוָזים, מגורה לתפוחי-אדמה וּלְקִשּׁוּאִים, וּבימוֹת החמה – אף "חדר" לתלמידים. צִנָּה קלילה ואפלולית דקה שרוּיוֹת שם תמיד והאור מטפטף על-גבי החוּמשים דרך הסכך טִפִּין טִפִּין של זהב. כּשלִבּוֹ של ר' מאיר טוב עליו והוא רוצה לעשות לנו קורת רוח, הוא מוציא עם נטות היום את השֻלחן ואת הכִּסֵּא ואת שני הספסלים הארוכים חוץ לסוכה ואנו קובעים ישיבה ועוסקים בתורה תחת כִּפַּת האילן, בין הבית וְלַגִּנָּה. וחייכם, שאין לי שעה יפה מזו. מלמעלה מֵסֵךְ עלינו האילן בחופתו הירוקה, המלאה צפצוף צִפֳּרים וּפִרפּוּר כנפַיִם נעלמות. מימין משתפעת ויורדת הבקעה, היא וים הצמחים. בקרקעיתה למטה משתלשלת וּמזהרת רצועת הכסף של אַמַּת-המים. הומה היא וּמבעבּעת, ורצה רצה, עד שמתעלמת תחת מכסה עשבים. מנגד – הר גבוה וצהוב של חול וחורשה ירוקה בראשו. שמש גדולה וַאֲדוּמה נתקעת שם בין האילנות וּמציתה בתוכם אש. "סנה בוער באש" – מנצנץ בּמֹחִי. ציצין די נור ושרביטין של זהב נמתחים משם, מבין רשתות עֳפָאִים, מדליקים את האש בעינינו וּמקרינים את מִצחוֹ הַחִוֵּר ואת זקָנוֹ השחור של ר' מאיר. כל שׂערה ושׂערה נוצצת לעצמה. הרי הוא עתה בעינַי כאחד מן הַתָּנָּאִים הקדמונים, רבי שמעון בר-יוחאי, למשל, שיושב בראש תלמידיו באחד המִדְבָּרִיּוֹת תחת החרוב, וּפרוּשׁים מכל העולם הם עוסקים ב"סתרי תורה". השעה שעת רצון וּכלות הנפש ושפע קֹדש. החמה קרובה לשקיעה. האויר מִתבַּשֵּׂם. ואנו קוראים וּמנעימים לפני רבי מזמורי תהִלִּים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים… כי אם בתורת ה' חֶפצוֹ וּבתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים…"; או: "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב. גם כי אלך בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אירא רע…" תרגום המִלים נעשה כמיותר, כמעט שהוא פוגם. שוטפים ושוטפים הדברים מן הלב וּפירוּשם כָּרוּךְ בתוכם. שער הבינה נפתח מאליו: "כעץ שתול" – פשוטו כמשמעו: זה האילן שׁבּצִלּוֹ אנו יושבים. "על פלגי מים" – דברים ככתבם: זו אַמת-המים שבבקעה. "גיא צלמָוֶת" – זו החורבה, שהמזיקין מצויים שם ורבי אוסר עלינו דריסת רגל בתוכה. "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן" – הא אינו אלא השֻלחן שאנו יושבים עתה אצלו ועוֹסקים עליו ב"תורת ה'". "נגד צוררַי" – מי הם הצוררים, אם לא אלו "השקצים", צעירי הרועים, ימח שמם, שמתגלים עלינו לפרקים במקלם ותרמילם מראש ההר, מראים לנו מרחוק "אודנא דחזירא" וּמלעיזים בנו: "גיר, גיר, גיר"… הרי הם אותם ה"רשעים" עצמם שב"אַשְׁרֵי", שעתידים, אם ירצה השם, להיות "כמוץ אשר תדפנו רוח", פְּחָה – ואינם…
וּפעמים שעומדת לפוש על-גבי הבקעה הקטנה מלמעלה עדת עבים קלים, מלאכים צחורים. האורחה שוהה קצת – וּפתאֹם צפה והולכת לה כשבאה. רק אחד מהם, הצח והיפה שבכולם, יש שהוא נקשר בראש ההר שכנגד ושוהה שם יחידי. צופה הוא ממרומיו עלינו, על החבריא הקטנה, שיושבת כאן בבקעה ועוסקת בתורה. "מי יעלה בהר ה' וּמי יקום במקום קדשו..."
תוקן על ידי מם80 ב- 17/11/2013 16:40:10
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 14:00 |
|
| |
שוב תודה. בעיקרון הספר הספציפי עניין אותי, כי עד כמה שזכור לי היה שם הרבה סבל גם בתקופת ההכנסות להשכלה [בדרך, וגם בהמשך] ונדמה לי שהסבל דוקא היה המערכת הבונה.
בנושא שדיברו חסדאי ומיימוני, לענ"ד מיימוני צודק שבימים עברו הגזר היה מספיק כתום שהמקל לא הפריע לו, לפחות ברוב המקרים.
הנושא ראוי לדיון בפני עצמו, אני חושב שאי אפשר להתעלם ממציאות ההכאה והסמכותיות שהיתה קיימת בעבר, וקשה לומר שכולה היתה פסולה. לצורך העבודות [בעיקרון אני מוכר עבודות, אם זה חשוב למישהו] ראיתי לאחרונה הרצאה של מנהל דתי, שהביא דף מקורות ארוך מהתנ"ך, הגמרא, הראשונים והאחרונים שכותבים שלא כדאי להכות הרבה, ולא מתוך אכזריות, והוכיח מזה שאסור להכות! - לא יודע למה, אבל מזה היתה לי הוכחה ברורה שגם המכות של פעם, שהיו הרבה יותר נעלות וקדושות מהמכות של היום [כמו המילים של פעם, האנשים של פעם וכו' וכו'], גם הן בחלקן היו אכזריות ואנושות....
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2013 21:41 |
|
| |
הנה קישור לסיפור הילדים הראשון בספרות העברית "בית חנן", שחיבר אברהם מאפו כתרגילי לשון שצירף לספרו "אמון פדגוג". הסיפור הינו תמצית תורתו החינוכית, וכתוב ברוחו של התנ"ך וברוחם של חז"ל:
http://benyehuda.org/mapu/beit_xanan.html
(מאפו לא למד הרבה בחדרים לתינוקות אלא עוד בינקותו גילה כשרונות מצויינים והוכשר להצטרף מהר אל הכתה הגדולה של לומדי הגמרא אצל אביו, מלמד גמרא צנוע וטוב לב. בטרם מלאו לו שבע שנים, למד סוגיות חמורות בגמרא. בגיל שתים-עשרה הצטרף לבית המדרש והיה לבחור ישיבה השוחה בים התלמוד. בנערותו התפרסם כלמדן ושקדן גדול העוסק בתורה יומם ולילה).
תוקן על ידי מם80 ב- 16/11/2013 22:01:38
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2013 20:41 |
|
| |
חסדאי
אם אנו עוסקים במוסד החינוך היהודי אירופאי, ה"חיידר" או ה"חדר", נניח בסוף המאה ה19, האם נוכל לאפיין יותר איך התנהלו הלימודים בו? האם אתה מכיר את הנושא, סליחה על השאלה החודרנית?
מה הוענק לתלמידים? מה היה צריך כדי להצליח?
חוששני שאני עצמי איני מכיר את התחום, אם כי ודאי אפשר למצוא ספרות בנושא, ורצוי באינטרנט. אני כן זוכר במעורפל תיאור מסיפור של ביאליק. לפחות לפי תיאור זה קשה לראות בלימוד ההוא דוגמא ומופת לחינוך ראוי.
כדאי גם לבדוק את תולדות חייהם של הרבנים הגדולים, נניח מאמצע המאה ה19 ועד תחילת המאה ה20. איך נראו החיידרים שלמדו בהם: ר' משה פיינשטיין, החזו"א, ר' חיים עוזר? מה היתה תוכנית הלימודים? מי היו המורים? כמה תלמידים היו בכיתה? איך התבצע הלימוד? (שינון? תירגום לעברית?).
אני מציע כמה אבחנות.
התלמיד באירופה לא ידע עברית. הוא דיבר שפה שהיתה נגזרת של אידיש. לכן המכשול הראשון בפני הלומד היה השפה.
כמדומה שלימוד המקרא, שהיה השלב הראשון (לאחר לימוד פסוקים, ברכות ועוד) היה מבוסס על קריאת פסוק, קריאת רש"י, ותירגום ל"עברי טייטש".
לאחר מכן, לפי המסופר, למדו גמרא. לא משנה, גמרא. איני יודע מה היתה צורת הלימוד של גמרא בתקופה ההיא וזה מעניין לברר.
יש לציין כי בלימוד גמרא יש חלק לוגי. מציאת סתירות או גרירות לוגיות (מה ניתן להסיק ממאמר פלוני). המצטיין בעל הכשרון האנליטי והלוגי יכול היה להצליח מאד במעקב אחרי הסוגיה גם בלי להבין - אני משער - את תוכן הדברים אלא רק מתוך התיחסות לצורתם.
כתבתי כאן רק השערות ואשמח על הרחבה. ולינקים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2013 15:02 |
|
| |
חכמה גדולה .
מי שהצליח בחדר לא התבזבז על ספרים .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2013 11:25 |
|
| |
רוב רובם של הסופרים היהודים במזרח אירופה כתבו תיאורים מזוויעים על שיטות החינוך המעוותות והתנאים המדכאים והמלמדים הבורים והאכזרים של ה-"חדר". עיין "החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות" בעריכת דוד אסף ועמנואל אטקס.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2013 10:42 |
|
| |
תודה רבה רבה. המאמרים מצויינים וההרצאה נפלאה [מי זו המרצה? מה מעשֵהַ? באיזה הקשר ניתנה ההרצאה?].
לפני בערך עשור נפל לידיי ספר של 'שלום עליכם', [הוא היה חדש, מסתבר שעדיין מדפיסים אותו] בספר יש תיאור ארוך של ילד שמעריץ את ראשי ההשכלה ורוצה לעקור לברלין, ומתואר שם הרבה סבל סביב המורה שלו בתלמוד תורה שבמושגים של היום היה נקרא חרדי, וגם לאורך הבריחה שלו לברלין. - בזמנו חשבתי שזה אוטוביוגרפיה, אבל אינני בטוח. אם אינני טועה שם הספר 'עלים ברוח' או משהו כזה.
האם מישהו יוכל לעזור לי? - רוב תודות.
תוקן על ידי אחרחוק ב- 15/11/2013 10:43:12
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2013 00:33 |
|
| |
מקורות על החינוך בישראל:
א. מקורות לתולדות החינוך בישראל / שמחה אסף.
ב. מאמר כללי החינוך וההדרכה / הריי"צ.
ג. המאמר "החינוך הלאומי" / אחד העם.
ד. הסיפור "נפש רצוצה" / שמחה בן-ציון.
ה. המאמר "חינוכם של בנינו" / מ. קרינסקי.
ו. המאמר "השתלמות מוסרית והכרה שכלית" / יוסף קלוזנר.
מקורות על החינוך בישראל ובאומות העולם מימי קדם ועד לדורות האחרונים:
א. הספר "חינוך והיסטוריה", אוסף עשיר ומגוון של מחקרים בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
מקורות על דרכו החינוכית של המשורר והמורה ההודי הגדול רבינדרנת טאגור:
א. "MY SCHOOL" in "PERSONALITY, LECTURES DELIVERED IN AMERICA" / RANIBDRANATH TAGORE.
ב. "AN EASTERN UNIVERSITY" in "CREATIVE UNITY" / RABINDRANATH TAGORE.
ג. "TAGORE HIS EDUCATIONAL THEORY AND PRACTICE AND ITS IMPACT ON INDIAN EDUCATION" / RADHA VINDO JALAN.
תוקן על ידי מם80 ב- 14/11/2013 00:37:55
|
|
|
|
|
