| נשלח ב-9/1/2014 23:25 |
 |
| |
בעין יהודית חרדית: יוחנן דוד סלומון ע"ה
לפני כמה שבועות נודע על פטירתו של יוחנן דוד סלומון ע"ה. האיש היה מוכר יותר בכינוי "יוחנן דוד", ומאמריו הייחודיים מזכים אותו באשכול זה. הכרתי את כתביו הרבה לפני שנודע לי מיהו, רק לאחר פטירתו. הביוגרפיה שלו תומצתה בהספד שפורסם ב"יתד נאמן". הוא נולד בשנת תרצ"א, כלומר בן 83 היה במותו. היה בן ונכד למשפחת תלמידי חכמים, אם כי אביו התפרנס ממסחר בתרופות (האם היה רוקח? לא ברור ממה שכתוב). הוא עצמו למד בישיבת חברון, התחתן עם נכדת ה"בית אברהם" מסלונים, עבר לגור בתל אביב, היה מורה. אז הוקם ארגון "אל המקורות", הראשון מסוגו שעסק ב"קירוב", דגם ראשוני למה שיהפוך להיות "תנועת התשובה" (וההחזרה בתשובה). לא מסופר מדוע חשבו על כך, אך פנו אליו והזמינו אותו לכתוב. אני מצטט ממה שכתבו עליו, אולי בני המשפחה: "משך לילות שלמים היה יושב וכותב בתנאי אותם ימים. מוחק וכותב ושוב מגיה ומתקן מתוך ריבוי מחשבה איך לקלוע לליבם של הקוראים." כך נולד סגנון חדש כמדומה בעולם החרדי המתפתח של "בני התורה": "מתוך תפיסה שצריך לדבר אל הדור בשפתו, גיבש סגנון כתיבה מיוחד הממחיש את הנושא בצבעים חיים לעיני כל קורא ומקרבם גם לליבו של הרחוק". לאחר זמן רב כתב טור קבוע ב"יתד נאמן". כמה שנים כתב ואני יכול להעיד כי כל שבוע הייתי קורא את מאמרו בענין. ותמיד היה מה ללמוד – או לפעמים להתרגז. איני יודע מדוע פרש מכתיבה שם, אבל אחר כך היה זמן שהיה מפרסם גם ב"קהילה". לקט נרחב של מאמריו מכל התקופות פורסם בסדרה בת מספר כרכים, "בעין יהודית". כתיבתו רהוטה, קריאה, מרתקת, מקוממת לפעמים, ובכוונה תחילה. הדגם פשוט ויעיל: הוא מספר סיפור, מעלה רעיון, מציג שאלה, מסיק מסר. ניתן לא להסכים. כאמור, לעתים הוא מאד מקומם. אבל הוא תמיד מעורר מחשבה. גם כאשר הוא כותב באופן שמעורר ביקורת עצמית וחזרה בתשובה במובן החיובי של המילה, הדברים היו קריאים ונוחים הרבה יותר מאשר מאמר בספר מוסר כלשהו. ואולי זה רק הטעם שלי, ואולי זה הטעם של בני דורנו, הנוכחי וגם (אנחת גיל) הקודם. כמדומה שבחוברות "מחשבת" של "אל המקורות" (לקט מתוכן התפרסם מאוחר יותר ב"עין יהודית"), היה כותב יותר בנימת שיכנוע של החרדי הבא לשכנע את הדתי לאומי או המסורתי להתחזק. במאמרים המאוחרים והרבים יותר, כמו אלו שב"יתד נאמן", הציג עמדה מוסרית במובן הקלאסי (אם אני רשאי להשתמש במונח זה שלא הגדרתי ולא הבאתי מקורות לשימוש בו). אני מאפיין: כוונתי להתבוננות עצמית מושכלת שמטרתה להביא ללקח מעשי. בשתי מילים: עבודה עצמית. באחת: חינוך. בין כך ובין כך, יש לי כלפיו הכרת הטוב על רעיונות שקיבלתי מדבריו במשך השנים, ועל דרכי הצגת דברים שבהם למדתי להשתמש. גם לזכרו, וגם מפני שדמותו וכתביו ראויים לפורומנו, אני כותב את הדברים האלו. עבור מי שמכיר ובמיוחד עבור מי שאינו מכיר, אני מביא דוגמאות. לדוגמא ולעיון ולויכוח. כמדומה שזה מה שהיה משמח אותו, וכמאמר חז"ל, יהיו שפתיו דובבות בקבר (וזו, לדעתי, מטאפורה).
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2014 19:38 |
|
| |
מיימוני,
ארצה להצטרף לדיון, אבל מזווית שונה.
הטיעון לגבי חובת ההשתתפות בצבא מחמת המצווה שבדבר, יוצא מנקודת הנחה,
נקודת ההנחה שהשתתפות בצבא כמוה כמלחמת מצווה.
אבל נקודת ההנחה הזאת צריכה בירור רציני.
תחילה לנתונים הברורים,
האם אנחנו היום במצב של סכנה מפני אויב? כמובן שכן.
אם כן נראה לכאורה שאנחנו בגדר מלחמת מצווה, מצד עזרת ישראל מיד צר.
אבל כמדומני שהבנה פשטנית כזאת חוטאת לאמת,
כיוון שהיא מתעלמת מנתון נוסף חשוב.
האם צה"ל אכן מממש את חובתו להדוף הצר הצורר אותנו? לא.
לא ניתן להחיל גדר של מלחמת מצווה כאשר הצבא כלל לא נלחם אותה.
ביום שצה"ל יקום לעזרת ישראל מיד צר,
ימים כמו מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, או מלחמת יום כיפור,
כמובן שחובה על כל אדם מישראל להצטרף ללחימה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אבל היום אנחנו לא נמצאים שם.
אם כך, לא ניתן להטיל חובת גיוס לצבא מתוקף מלחמת מצווה.
ועדיין חוקי המדינה מחייבים, ואולי יש דינא דמלכותא?
אבל צריך לזכור שתוקפה של דינא דמלכותא הוא לא אבסולוטי (בניגוד אולי למלחמת מצווה),
וכאשר יש שיקול של פגיעה באמונה, בצניעות, במצוות או ביראת שמים, נדחית חובה זו.
בשולי הדברים,
לגבי הטיעון בו השתמשת "אולי שהחינוך שלנו לא ידע להעניק למתחנכים יכולת עמידות מול נסיונות?"
אין מטרתו של החינוך להעמיד הגנות למתחנך מפני הכפירה.
זו תפקידה של החברה, של גדולי ישראל.
כמו שראינו שחכמים גזרו שלא לקרוא בספרים חיצוניים וכדו'
אגב,
הציטוט עליו שאלת, נמצא בסוף ההקדמה לפרק חלק:
תוקן על ידי ק_איתי ב- 10/02/2014 19:42:33
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2014 18:25 |
|
| |
אכן אבידה גדולה שלא זכתה להרבה תשומת לב. (אגב הפורום נקרא כמעט כשם המדור שלו שהיה עצור חושבים. ...) .
בניגוד לכותבים כאן מאמריו לא עסקו בהחדרת חרדיות כזו או אחרת, אלא על יסודי אמונה וגם על דרך ארץ והרבה מסר גם בין השורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 16:41 |
|
| |
שותף
תודה על ההבהרה. עכשו הרבה יותר ברור לי ואני יודע במה איני מסכים איתך, סמיילי.
ראשית, יש לשים לב למונח המעניין "פיקוח נפש רוחני" שחידשת, ובמשמעות של "אבדן אמונה באחד מי"ג עיקרים".
יש הרבה מאד מה לדון בנושא זה, מכיון שאמונה או אי אמונה אינה מצב של כן או לא (אם כי לפעמים כך זה נראה).
יש גם הרבה עיקרים שיש מקום לדון אם הם נכונים, ואם האמונה בהם היא חובה. ואיך ניתן לצוות על חובה כזו.
שנית, האם יש קשר בין שירות בצבא ביחידה מעורבת לבין אבדן אמונה - נניח שהכוונה להתחלה של ספקות או אפילו דחיה של אמונה במשפט זה או אחר.
יש דברים שקשה להתמודד עמהם. השהות עם נשים, שבעינינו אינן צנועות, ובסביבה שבה המחוייבות לאיסורי עריות נמוכה, יוצרת מצבי נסיון בתחום העריות.
סביבה שבה מטבע הדברים קשה לשמור על סדרי השבת, ואפילו על תפילה, מרגילה את האדם שאפשר גם בלי זה.
אבל האם הצבא יוצר אצל האדם ספקות באמונה? אתמהה. אולי תרצה להסביר למה כוונתך.
ושלישית, אם יש חובה להתגייס, בין אם חובה מצד החוק, ובין להבדיל מצד ההלכה, אזי ילך אדם ויתמודד עם נסיונות.
האם יש מצוה להשתמט ממצב של נסיון כאשר המצב הזה הוא נתבע מכורח העובדות? האם אדם צריך לפעול כדי למנוע את עצמו או אחרים או קבוצה מאורח חיים שיש בו התמודדות?
נכון הוא שיש קו כזה בנוגע לדברים מסויימים בציבור שלנו. אבל יש מקום לתהות על הקו הזה מעיקרו. ובמיוחד במחיר שהוא עולה, ולא רק כלכלית.
***
אם אבחר משפט אחד משלך כדי להצביע במה אין לי הסכמה איתך, הרי זה המשפט הבא, ותוכל לענות לפי הבנתך.
גם אם הצבא היה בנוי רק מגברים חילוניים צדיקים שאינם מנבלים את פיהם אסור היה להכנס אליו מהסיבה הנ"ל. זאת שאלה של נטילת סיכון מיותר.
האם הצבא גורם לאדם להתרחק מאמונה? האם התמודדות כזו היא דבר שיש לברוח ממנו - ובאיזה מחיר? האם זו התרחקות מנסיון או הסתגרות מן החיים?
ושוב, אילו היית טוען שיש מקום להרחיק צעירים שאין להם "פת בסלו" מנסיונות של עריות, הייתי מסכים. אבל האם וכיצד הצבא לדבריך יכול לגרום לאדם להיות רחוק מאחד מי"ג עיקרים?
***
נוסף לכל, זיכית את מי שיש לו אי אמון באחד מי"ג עיקרים בתארים הבאים:
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".
הלשון נראית כלשונו של הרמב"ם, ואשמח אם תפנה היכן כך נכתב. כי כפי שהדברים כתובים, זה פשוט לא נכון.
מעל לכל, אם נתקלקל לאדם אמונו באחד מי"ג עיקרים, האם לא צריך לסייע לו, אם יהיה מוכן להקשיב, כדי לחדש את אמונתו?
כאן אנו מגיעים לתחום חדש, האם ניתן לצוות על אמונה, ואת זה ברשותך אשמור לאשכול אחר. כוונתי לעסוק בשאלה זו מזוית שהציג משה הלברטל במאמר על אמונה בספר "על האמונה".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 14:44 |
|
| |
שותף
להשכלתך:
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 13:24 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
1. מהו פיקוח הנפש הרוחני? עבודה זרה? חילול שבת? עמידה בניסיונות?
פיקוח נפש רוחני הוא לאבד את האמונה באחד או יותר מי"ג עיקרי האמונה.
וכמ"ש הרמב"ם בלשונו הזהב:
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".
|
2. לאדם יש בחירה חופשית. נכון שלא נעים להיות בסביבה של צבא או חילונים בכלל. אבל זה חלק מהחיים. מדוע שעמידה בחובה של תרומה לפי החוק על ידי שהות במסגרת עם חילונים תהיה נסיון שאי אפשר לעמוד בו? והאם זה באמת כך?
לא יודע אם זה נסיון שאי אפשר לעמוד, אבל שום סיבה להכנס אליו כדי לבדוק.
אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון.
3. האם התשובה היא מערכתית, גורפת, או נקודתית לפי האדם?
התשובה היא מערכתית גורפת, ושייכת לכל מי שחייו הרוחניים יקרים לו.
ב. מה זה אומר לגבי החינוך שלנו? ולגבי המתחנכים? ואולי לגבי המחנכים?
אין לזה שום קשר לחינוך. זאת שאלה של נטילת סיכון מיותר.
ג. היום יש מסגרות חרדיות שבהן יש סיוע למי שרוצה צבא שמתחשב בצרכי הדת: מתפילה ועד הימנעות ממפגש עם אשה (אם כי החלק האחרון הזה צריך עיון. היכן מצאנו שאסור לעבוד מול אשה? אתה הולך לרופאה בקופת חולים, לעורכת דין, לכל מומחית לפי הצורך, אז מדוע שאשה מפקדת תהיה יוצאת דופן? יש כמובן להאריך בנקודה זו. אבל מעמד האשה השתנה, זו עובדה, והשאלה היא מה יש לתורה לומר על זה).
גם אם הצבא היה בנוי רק מגברים חילוניים צדיקים שאינם מנבלים את פיהם אסור היה להכנס אליו מהסיבה הנ"ל.
ד. שאלת שאלה שיטתית. מה נחשב בעיני למקור. התשובה פשוטה. סברה ישרה, כי חז"ל כבר לימדונו שסברה שקולה למקור מפורש מן הפסוק. ומקור בר סמכא, כלומר מדברי חז"ל. אקבל גם קביעה מן הרמב"ם. כמובן דרך הלימוד היא לבדוק את המקורות למעלה בקודש. וכבר אמרו רבותינו כי דברים שנדחים מן הסברה, אין חייבים לקבל. זו לא המצאה שלי, לתשומת לבך, סמיילי. וכך ראוי ללמוד וכך ראוי לפסוק.
גם דברי רבותינו הנ"ל (מי הם בדיוק, אם יורשה) נדחים מן הסברה. אם כל הנהגותינו תהיינה מבוססות על סברת כל אחד ואחד לא תהיה לנו שום מסגרת.
כשכתבתי שאיני יודע איך להתייחס לשאלה התכוונתי שהנושא מבולבל אצלי. אמנם מתוך הדיון שלנו אני מסדר לעצמי את הדברים במקצת. תודה.
אני מקווה שאתה תצליח לסדר את הדברים על אמיתתם הפשוטה והלא מתחכמת.
|
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2014 11:06 |
|
| |
שותף
תודה על התגובות המפורטות. אשתדל להיות ברור.
א. כתבת שפיקוח נפש רוחני דוחה הכל. אבל הקביעה הזו צריכה בדיקה בעיני מכמה זויות.
1. מהו פיקוח הנפש הרוחני? עבודה זרה? חילול שבת? עמידה בניסיונות?
2. לאדם יש בחירה חופשית. נכון שלא נעים להיות בסביבה של צבא או חילונים בכלל. אבל זה חלק מהחיים. מדוע שעמידה בחובה של תרומה לפי החוק על ידי שהות במסגרת עם חילונים תהיה נסיון שאי אפשר לעמוד בו? והאם זה באמת כך?
3. האם התשובה היא מערכתית, גורפת, או נקודתית לפי האדם?
ב. מה זה אומר לגבי החינוך שלנו? ולגבי המתחנכים? ואולי לגבי המחנכים?
ג. היום יש מסגרות חרדיות שבהן יש סיוע למי שרוצה צבא שמתחשב בצרכי הדת: מתפילה ועד הימנעות ממפגש עם אשה (אם כי החלק האחרון הזה צריך עיון. היכן מצאנו שאסור לעבוד מול אשה? אתה הולך לרופאה בקופת חולים, לעורכת דין, לכל מומחית לפי הצורך, אז מדוע שאשה מפקדת תהיה יוצאת דופן? יש כמובן להאריך בנקודה זו. אבל מעמד האשה השתנה, זו עובדה, והשאלה היא מה יש לתורה לומר על זה).
ד. שאלת שאלה שיטתית. מה נחשב בעיני למקור. התשובה פשוטה. סברה ישרה, כי חז"ל כבר לימדונו שסברה שקולה למקור מפורש מן הפסוק. ומקור בר סמכא, כלומר מדברי חז"ל. אקבל גם קביעה מן הרמב"ם. כמובן דרך הלימוד היא לבדוק את המקורות למעלה בקודש. וכבר אמרו רבותינו כי דברים שנדחים מן הסברה, אין חייבים לקבל. זו לא המצאה שלי, לתשומת לבך, סמיילי. וכך ראוי ללמוד וכך ראוי לפסוק.
כשכתבתי שאיני יודע איך להתייחס לשאלה התכוונתי שהנושא מבולבל אצלי. אמנם מתוך הדיון שלנו אני מסדר לעצמי את הדברים במקצת. תודה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 23:14 |
|
| |
השכן
לא הכרתיו, אך מתוך כתביו היה לי רושם שהוא עצמו השתייך לציבור החרדי במובן הטוב: דקדוק במצוות ועבודה עצמית וגם עבודה בפועל (היה מחנך במוסד לימודי ומן הסתם גם הרויח ממאמריו).
נכון הוא שלימוד תורה הוא דבר גדול מאד, אבל האם י.ד.ס סבר שעובדים כדי לפרנס לומדי תורה? אתמהה. היכן מצאת כזאת בכתביו? האם שמעת זאת ממנו אישית?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 23:12 |
|
| |
שותף
אני כותב מה אני מבין מדבריך:
א. הצבא הוקם לא רק כדי להגן על ישראל ויושביה אלא גם כדי לשמש כ"כור היתוך" ולכן הוא עלול להזיק בכוונה תחילה או כתוצאת לוואי לחרדים שישרתו בו.
ב. אפשר להסתדר עם צבא באופן אחר.
אני מסכים עם שתי הטענות במידה מסויימת.
הסכנה קיימת למי שמתגייס שיינזק רוחנית.
לפי דעת מומחים - שאיני ביניהם - אפשר היה להחליף גיוס חובה בגיוס לצבא מקצועי.
השאלה היא כל עוד לא נבנה כזה צבא, האם יש חובה להתגייס? האם יש מצוה להתגייס? (מצוה במובן ההלכתי)? האם מותר להשתמט?
ולגבי הבעיה הראשונה - גם לזו אני מסכים, ובנימוק זה השתמשתי בעבר. ומצער לגלות שהוא כמעט היחיד שעומד לרשותנו, כוונתי החרדים.
אבל האם זה אומר באמת מה שנדמה לנו שזה אומר? שהצבא הוא מלכודת? אולי שהחינוך שלנו לא ידע להעניק למתחנכים יכולת עמידות מול נסיונות?
יש לזכור שהיו בעבר מתגייסים חרדיים וחלקם נותרו שומרי מצוות ואפילו התעלו. וכן גם היה לגבי מתגייסים מן הציבור הדתי לאומי.
ואם באמת יש השפעה לרעה על חלק מהמתגייסים, האם זה נימוק שפוטר?
באמת איני יודע תשובה. אפילו איני יודע איפה לחפש אחריה. זה מצריך מחשבה רבה ואשמח על בירור נוסף.
ועתה אני ממתין גם לתשובה על השאלות הנוספות לגבי היחס למדינה - הימנעות מתשלומים והשגת כספים...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 09:32 |
|
| |
כדאי להזכיר שסלומון ז"ל, ככותבים חרדיים רבים*, ראה בחרדיות חזות הכל. כשהוא כותב על "מוסר", הכוונה היא כמובן המוסר כפי שהוא משתקף בזוית החרדית. הערך העליון הוא לימוד התורה, נטו, ומי שעובד, עושה זאת רק למען תהיה פרנסה ללומד התורה.
אמנם, כבן הדור הקודם הוא הכיר מציאות של חרדי עובד. איך כתב מיימוני בעצמו? "היה בן ונכד למשפחת תלמידי חכמים, אם כי אביו התפרנס ממסחר בתרופות". נו נו, אביו התפרנס, נעבעך. ואמנם לא "לקח צד" במחלוקות פוליטיות, או פנים חרדיות. אבל כלפי חוץ? היה מנושאי הדגל של התפיסה החרדית, של "אני ואפסי עוד".
אכן, חלק מדבריו כיוון לנוער הדתי-לאומי, ו"אל המקורות" חולק לתלמידי הישיבות התיכוניות, במסגרת הנסיונות "להשחיר" אותם. לי יש שלושה כרכים - אדום כחול וירוק. האדום קיבלתי לבר מצווה מקרוב משפחה חרדי, השנים האחרים בישיבה התיכונית (ואצלנו השתדלו לא לתת דריסת רגל ל"שחורים", בשונה ממה שקרה בישיבות אחרות). ספריו ומאמריו נפוצים לא מעט בקרב הציבור ה"חרדל"י".
ידע לכתוב בעד מודרניזציה - לפני הרבה שנים כתב על לימוד גמרא באמצעות מחשב, לפני שאסרו את המחשב בהוראת עסקני הפריצות שליט"א, ועוד, והשתמש בכלים מודרניים של כתיבה. אבל רעיונותיו היו שמרניים ביותר.
זכה שבמשפחתו המורחבת יש מכל המינים - ליטאים, חסידים וסרוגים...
* כנראה כולם, כי אחרת אינם זכאים לתואר "חרדי"...
תוקן על ידי השכן ב- 14/01/2014 09:33:40
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 08:45 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
לדעתך
האם האדם החרדי פטור מגיוס לצבא ושמירה על מדינת ישראל? מחמת מה? משום שהוא עוסק בתורה? משום שהוא גר כאן ומשתייך למדינה בלית ברירה?
האם אדם רשאי להטיל את עצמו על הציבור ולא לעבוד ורק לחיות מכספי תרומות? האם זוהי דרכה של תורה לדעתך? האם זוהי מצוה לדעתך? מנלן?
לגבי החלק של "לגנוב מהמדינה" הרי הדברים צריכים פירוט, ופירוט כזה יביא לדיון שאינו מתאים לפורום. עם זאת עדיין אציין בכלליות שיש הבדל בין מי שאינו מדווח על הכנסות ולכן פוטר עצמו ממיסים שונים (הכנסה, ביטוח לאומי) לבין מי שמגיש הצהרות מזוייפות ולכן מקבל כספים שנועדו למי שבאמת עומד בקריטריונים (כגון בעל מוסד חינוכי). האם לדעתך יש היתר גם לזייף הצהרות כדי לקבל כסף? מנלן הא?
|
|
יש כאן כמובן כמה עניינים שונים וארוכים.
אתייחס כרגע לנקודה הראשונה שהעלית.
עניין הצבא ושמירת הבטחון של מדינת ישראל משמש ככלי אידיאולוגי בעל מגמה ברורה מאד.
מייסדי המדינה החליטו, ובצדק רב לשיטתם, להקים את "צבא העם", אשר ישמש ככור היתוך בין האוכלוסיות השונות המתגוררות כאן. לדעתי אין צורך להרחיב בהוכחת עניין זה.
ציבור חרדי, החרד לצביונו המיוחד והמודע היטב לסכנות הרוחניות המאיימות עליו, איננו יכול להכנס מרצונו לתוך כור היתוך כזה. וכל דרך להימנע מכניסה כזאת, בין של יחיד ובין של רבים, הרי היא בבחינת הצלת נפשות.
פתרון אחר לסוגיית האיומים הבטחוניים, מבלי להכנס לדיון רחב יותר כיצד הם נוצרו ונוצרים, הוא צבא מקצועי, מקביל למשטרה או למכבי האש. יש בנושא הזה חומר רב ברשת, וגם קיימות עמותות מקצועיות (אנשי צבא וכלכלנים) שמקדמות את הנושא. פתרון זה משמיט את השימוש המגמתי באיומים אלה כדי לקיים מלחמת תרבות אידיאולוגית.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 07:52 |
|
| |
ת"ט
גם דיון בהנחות יסוד בדויות שמו דיון.
ואיך תטען שהן בדויות אם יש מי שטוען, כמו שותף, שכך ראוי? (אני מקוה מאד שלא הבנתיו נכונה).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 07:44 |
|
| |
להתחיל דיון מתוך נקודות המוצא הבדויות של אפרים זו טעות
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 07:09 |
|
| |
מרחביה
תודה!
גם בשעה שהזכרתי את שנפלד היה לי רושם שטעיתי, אלא שנשמט ממנו שמו של זריצקי.
התוכל גם להפנות למה שנכתב עליהם? היוכל אי מי? כמדומה שגם חלק המאמר לפחות הועתק וכמדומה (כבר איני יכול לסמוך על הזכרון אם כן) באגודה אחת.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2014 00:59 |
|
| |
מיימוני,
הסיפור לא היה עם שיינפלד אלא עם זריצקי.
|
|
|
|
|
