אישור התורה לקיומו של מוסד העבדות (מה שמכונה בהלכה "עבד כנעני"), אינו נוח למי שרואה בתורה את דבר ה', ומאידך סבור שמוסד העבדות הוא תופעה אנטי מוסרית. הנחה נוספת שמובלעת באי הנוחות הזו היא הטענה שהמוסר אינו "מה שאלוקים אומר", אלא מה שהאדם מרגיש שהוא מוסרי וטוב, ותורתו של אלוקים הטוב אמורה להתאים למוסר האנושי.
איך מתמודדים עם הבעיה? ניתן לנסות ולפרוך את אחת מארבע ההנחות הללו. כלומר, או שהתורה אינה מאשרת את מוסד העבדות (וזה אפשרי רק אם נמחק כמה קטעים מן התורה), או שהתורה אינה דבר ה', או שעבדות היא תופעה שאינה נוגדת את המוסר, או שהמוסר ה"נכון" אינו מה שאני מרגיש אלא מה שהתורה מורה עליו.
באופן אישי, אני מקבל את ארבע ההנחות הללו, ולכן יש לי בעיה עם מוסד העבדות היהודי.
מהי הבעיה המוסרית שבעבדות? עצם העובדה שאדם מכר את עצמו למישהו אחר, לכאורה אין בה בעיה מוסרית. כשם שאדם יכול להשכיר את עצמו למלאכה מסוימת בזמן מסוים, כך הוא יכול גם למכור את עצמו לכל המלאכות ולזמן בלתי מוגבל. הבעיה היא – לפחות על פי מה שנראה לי כעת – בשתי נקודות, שונות במהותן.
הבעיה האחת היא הורשת מעמד העבדות. אם אדם היה מוכר את עצמו לעבד, אך צאצאיו היו בני חורין, ניחא. אך ההלכה היא שצאצאי העבד הינם עבדים. העובדה שיש אדם שהוא עבד לא מתוך בחירה אלא מכוח היותו בן למשפחת עבדים, היא אנטי מוסרית בעליל. לא יועילו כאן טענות משפטיות על כך שהעבד מכר את גופו וממילא זרעו שייך לאדון וכדומה, מכיון שהאדם בעיני אינו חפץ בעלמא אלא יצור שאמור להיות חופשי מכוח היותו בעל יכולת בחירה. כל אדם בכל מקום.
הבעיה השנייה אינה בעצם מוסד העבדות אלא בהשלכות שנרגמות ממנו. היחס לעבדים כאל אובייקטים חסרי כל זכויות מינימליות, גרם להתעללות קשה מצד האדון כלפי עבדיו. דוגמא לזוועות שנוצרות כתוצאה מקיומה של עבדות ניתן לראות בסרט Django, שמביא כמה סצנות קשות במיוחד בהקשר זה.
באופן כללי, ניתן לומר די בוודאות, כי למרות שהתורה מאשרת את קיומו של מוסד העבדות, היא אינה מחבבת אותו. יחס זה מובע בהלכות הבאות (ואולי בהלכות נוספות): האיסור להסגיר עבד הבורח מאדוניו; שחרור העבד אם אדונו הזיקו בשן ועין (ושאר ראשי איברים); חיוב מיתה לאדם ההורג עבד; ועל כולנה, חיוב המיתה לאדון שהרג את עבדו.
[לגבי חיוב מיתה לאדון, ישנו פרט מעניין ובעל משמעות לעניינינו, שהרמב"ם פסק להלכה ע"פ דקדוק לשון הפסוק, ללא תימוכין מדברי חז"ל. הפסוק אומר "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם. אך אם יום או יומים יעמד, לא יקם, כי כספו הוא". הרמב"ם מדייק שדין "יום או יומיים" קיים רק במקרה שהאדון היכה את עבדו ב"שבט", כלומר ברצועה או במקל שהדרך היא להכות באמצעותם ומכתם אינה אמורה להרוג בדרך כלל, אבל אם היכהו בסכין וחרב או באבן ואגרוף, חייב מיתה גם אם העבד מת לאחר זמן רב.]
משמעות ההלכות הללו היא שהעבד אינו אובייקט נטול זכויות, הוא אינו חפץ העומד לשימוש האדון. מעמדו הבסיסי שווה למעמד האדון בכך שחייו אינם זולים מחיי האדון. אמת, הוא שייך לאדון, אבל היחס אליו הוא יחס של אדם לאדם, ולא של אדם לחפץ דומם.
את הבעיה השנייה, של השלכות מוסד העבדות, התורה מנסה לפתור באמצעות מצוות אלו. הבעיה הראשונה אינה נפתרת באופן ישיר, אך העובדה שהתורה אינה מביעה אהדה למוסד העבדות מקלה על ההתמודדות עם הכרתה במוסד זה.
ומדוע לא אסרה התורה את קיומו של מוסד העבדות? ניתן להעלות מספר השערות לכך.
