האם יש חיוב הלכתי לדאוג לקיום העם היהודי?

קיימות משפחות של חיובים שנועדו להבדיל יהודים ממי שאינו יהודי. כמו-כן יש משפחות של חיובים שנועדו להעביר את התרבות היהודית (תורה ועוד) לדור הבא. קיימות גם משפחות של חיובים שנועדו להבטיח קיום פיזי כמו פריה וריביה, רפואה, הגנה ועוד. קיימות גם הבחנות בנוגע להצלה פיזית של יהודי מול זו של לא יהודי, אם כי נראה לי שהן נובעות מאיזשהי תפיסה של עליונות אונטולוגית של יהודי (ואני לא נכנס כאן לשאלת הכרחיותן של תפיסות אלה או נכונותן). אבל לא מצאתי חיוב להבטיח את קיומו הפיזי של העם היהודי. כן כן מרוב שניסו ומנסים לסיים את הקריירה של העם היהודי התגובה הרגשית היא שאנחנו דווקא נתקיים. אני מבין את הפואטיות של הרגש הדווקאי הזה, אבל אני לא מוצא מקור לחיוב הלכתי ברור שעניינו לדאוג לקיומו הפיזי של העם היהודי. גם אם ניקח את רעיון העם הנבחר כבסיס, אני לא בטוח שמזה ניתן לחלץ חיוב הלכתי לכל יהודי לעשות מה שהוא יכול כדי שעם יהודי ימשיך להתקיים.


התפרסם לאחרונה ציטוט של שרון שאמר משהו ברוח זו: בני (ששרתו אז בצבא) ידאגו לשימור העם היהודי בדור הזה אבל מי שידאג שיהיו יהודים בעוד מאתיים שנים זה החרדים". אני לא נכנס לשאלה האם זה נכון או לא, אבל זה מדגים את סוג האמונה בצורך העז לשימור הפיזי של העם היהודי – כלומר שיהיו יהודים בעולם. כמובן שבתוך היהדות האמונית יש כל הזמן היסטריה סביב הנושא של נישואי תערובת והאיום שלהם על עצם קיום העם היהודי.


רציתי לשמוע את דעת החברים הנכבדים האם לדעתם צורך זה נובע מההיסטוריה המפוקפקת של העם היהודי, או שיש חיוב הלכתי ממשי לדאוג לכך?

אמשלום, אפשר לא הבנתי דעתך בעניין קיום קידוש השם במובן המיימונידי לאורך הדורות. די לנו ספר דניאל ג, מקבים א, יוספוס וגמרות רבות כמו למשל הרוגי מלכות ועוד, תשובות מהר"ם מרוטנברג בענייני כאלה ששחטו את ב"ב כדי להמנע משמד, וכמובן אגרת השמד של הרמב"ם . כל מה שרציתי לומר שכל אלה לא ראו בהתמדתו של העם היהודי כערך עליון

אני התייחס רק לכותרת (לשאלה של הכותרת) בלי עיון באשכול ובתגובות של החברים והחכמים כאן.

ובכן, חז"ל מסבירים למה אדם נברא יחידי ? כי כיחיד, צאצאיו\המשפחות רבים אחד בשני אז מה היה קורה אילו היו נבראים מיליוני אנשים בבת אחת ?

שמעמיקים בחז"ל הזה מבינים מיד מהם הם אומרים. הם אומרים לך כך. כל אדם נברא יחיד בהווה, ממנו תצא העולם העתיד בדיוק כמו מאדם הראשון או התא האורגני הראשון.
האם אתה רוצה שצאצאיך יריבו אחד בשני ? האם אתה רוצה שהריב יכחיד את צאצאיך שהם עמלך העיקרית בעולם ?
ואם לא, אז תדאג כבר עכשיו לסדר אנושי נכון. אנו כיחידים חייבים לדאוג עכשיו לסדר חברתי נכון ושורדת בין המשפחות בהווה כדי שכל מיליוני צאצאיך ישרדו לנצח ובטוב. ולכן בוודאי יש חובה תבונית של כל אחד לדאוג לכל בני אנוש ולא רק ליהודי. תפקידו של היהודי היא בדיוק זה להיות עם סגולה\אור לגויים בעניין זה.

אמא,
קראתי את המאמר הנאה ולא מצאתי שם כדברייך. להיפך, הרי המשך הסוגיא שוודאי מוכר לך:

[ירובעל,

בעניין קידוש השם, כתבת: "מעניין שבתקופות גזירות החל מהחשמונאים, עבור דרך הכיבוש הרומאי, המשך במסעות הצלב וגזירות חמלניצקי וכלא במאה ה-20 ישנה תופעה של קידוש השם שלכאורה מעדיפה מוות כיהודי מאשר פתרונות שיש בהם תרומה יעילה יותר לשימור העם היהודי"

אני לא בטוחה שזה נכון. מן המקורות שבידינו עולה שהרעיון של בחירה במוות כדרך לקידוש השם אינו קדום כ"כ, ובוודאי לא מתקופת החשמונאים. במקורות התנאיים - עד כמה שאני יודעת - אין גילוי של רעיון כזה וכך גם במקורות האמוראיים. 
ראוי להבחין בין "צידוק הדין" ובין "קידוש השם", שתיהן שיטות תיאולוגיות להתמודדות עם מוות, אך הן שונות זו מזו. הראשונה היא קבלת המוות כמשהו שנגזר בידי א-להים ולעתים גם כחלק מ"נסיון" אמוני מידיו; השנייה היא בחירה אקטיבית למות, כי מותו של צדיק (מי שממלא אחר מצוות א-להים) "מעיד" על נוכחותו של א-להים בעולם ועל כוחו, ובכך מקדש את שם הא-להים. למיטב ידיעתי, השיטה הראשונה, על ענפיה השונים, נמצאת בהחלט במקורות חז"ל השונים, והשנייה - לא.



מיכי,

לגבי דחיית הנימוק "חלל עלי ושבת אחת וכו'" בגמרא יומא - 
בסוגיה מופיעים 7 נימוקים שונים לפ"נ (6 + "וחי בהם"). רבא דוחה את הטיעונים (לפי עורכי הסוגיה, רק את השלושה הראשונים ו"חלל עליו" אינו ביניהם...), ועריכת הסוגיה מסבירה שזה מפני שאינם חלים במקרי ספק אלא רק במקרים של ודאי. בסופו של דבר, הסוגיה ברורה מאוד בהעדפה שלה את "וחי בהם" על פני שאר הנימוקים, שמוצגים בה (פחות או יותר) כשווי-ערך זה לזה, ובעלי ערך פחוּת מזה של "וחי בהם"...
עוד על כך, ניתן לקרוא כאן - http://musaf.bac.org.il/article/hvk-shy-drvmy-hagrsha-hatlmvdyt]

תנא דבי אליהו רבא:

בעצם תוכל לטעון שקיים כאן המונח של עת לעשות לה׳ . ותלוי בשאלה אם גדר המונח הוא שמפרים מצווה אחת כדי שלא תופר התורה כולה או כדי שתתקיים התורה כולה.