באחת השיחות כתבתי על רשב'י כי 'הוא שייך לקבוצת הנהגה רומנטית הזויה, בלתי שפויה, חסרת הבנה, תבונה, שיקול דעת ואחריות ביחס למציאות, אשר הביאה לאסון הגדול ביותר של העם היהודי עד לשואה בימינו'.
השיב לי מיימוני: 'העלית טענה חמורה מאד נגד רשב"י. גם אם ננכה את ייחוס הזוהר ממפעליו - כפי שמתבקש - עדיין מדובר באחד מן המפורסמים שבתנאים ואחד ממעבירי התורה'. והוא מבקש כי אדון בטענה הזו בנפרד. כאן ברצוני למלא אחר בקשתו.
אקדים בהערה בעלת חשיבות עצומה גם לימינו. דברי על הבנת המציאות ההיסטורית, דברי מיימוני על אדם 'מן המפורסמים שבתנאים ואחד ממעבירי התורה'. עשוי להשתמע מדבריו כי עיסוקו של אדם בולט בעולם התורה כולל בהכרח הבנת המציאות ההיסטורית. על כך אני חולק. אלו שני מישורים שונים, היכולת באחד אינו מעיד על השני. לא יכולת ההבנה ולא יכולת המעשה. הדבר נכון עוד יותר בימינו.
החלק הראשון עוסק ברקע של מרד החשמונאים, כבר כתבתי כאן על כך, אבל החזרה נחוצה משום שיש גורם אחד שהוא השחקן הראשי והמכוון של כל הארועים. [לפעמים מופיעים בסוגרים ראשי ענינים בכל פרק].
עודד
בין חנוכה לל'ג בעומר – הערות על הרקע הגאופוליטי
מדי שנה אנחנו מספרים את עלילות המכבים הגיבורים. בקר אחד קם אנטיוכוס הרשע והחליט לטפל ביהודים שלו ולהציק להם. הוא גזר עליהם גזרות נוראיות ורצה להעבירם על דתם. במיוחד הוא התרגז על עקשנית אחת שהיו לה שבעה ילדים והיא צפצפה עליו, אז הוא החליט להראות לה מי כאן המלך. אבל החשמונאים הגיבורים יצאו נגדו, נלחמו בגבורה ונצחו. אחרי הנצחון טיהרו את בית המקדש והדליקו את המנורה. ארע להם נס, ומעט השמן שהספיק ליום אחד פירנס את המנורה שמונה ימים. על שום הנס הזה אנחנו חוגגים את חג החנוכה, מדליקים נרות, שרים שירים, אוכלים לביבות וסופגניות, משמינים כהוגן ומקטרים עוד יותר כהוגן. סיפור ילדותי נחמד ללילות חורף. כאן נספר סיפור אחר, ראלי. הדבר נדרש בדחיפות משום שאנחנו, היהודים, מספרים סיפורים ילדותיים ומתעלמים מן המציאות.
לדעתי העדר העיסוק בהיסטוריה אצל העם היהודי הוא משום שהיהודי לא ראה עצמו אזרח 'קיביס', והמדינה שלו אינה נתפסת כשייכת לצבור האזרחים - 'רס-פובליקה' [דבר, עניין של הציבור], מקום בו באים לידי ביטוי כוחות ואינטרסים של כלל האזרחים במעשה פוליטי. זה רעיון יווני ורומי ואצלם מתפתח המקצוע הנקרא 'היסטוריה' במובנו הרחב. [וראו הערה בסוף].
* * *
נחוץ אטלס המציג את כל האזורים סביב הים התיכון. ספרד, פרובאנס [דרום צרפת], איטליה, צפון אפריקה, יוון, תורכיה, וכן את המזרח הקרוב, מצרים, א'י, סוריה, עירק, פרס, פקיסטן, אפגניסטן ומערב הודו. [כאן יש מקום לתהות מה לפינה קטנה במזרח הים התיכון עם ספרד ופרובאנס הגדולות הרחק במערב].
מסופוטאמיה היא עירק. פיניקיה באזור לבנון. אסיה הקטנה היא טורקיה האסיתית של היום. רכס הרי הטאורוס נמצא בדרום אסיה הקטנה ומקביל לים התיכון. מוקדון היא מדינה בצפון יוון. איליריה היא אזור החוף בים האדריאטי של יוגוסלביה לשעבר. קרתגו העיר היא בצפון תוניס.
* * *
גאופוליטיקה עוסקת בביטוי הגאוגרפי של אינטרסים וכוחות מדיניים, צבאיים, כלכליים, תרבותיים, ובימינו גם אקולוגיים. למשל, נהר הירדן, מקורות המים שלו והכינרת הם אזור גאוגרפי שבו יש אינטרס כלכלי חיוני, מים, - לישראל, ירדן, לבנון, סוריה והפלשתינאים. הכח הדומיננטי באזור הזה הוא ישראל. ירדן הגיעה להסדר מים חוזי במסגרת הסכם השלום עם ישראל וסוריה רוצה חלק בכינרת. דוגמה אחרת היא ירדן אשר שיטחה משמש חיץ בטחוני לישראל מפני כוחות עוינים במזרח, ולכן יש לישראל אינטרס בקיומה ובטחונה של ירדן. כך מנעה ישראל את המשך הפלישה הסורית לירדן בספטמבר 1970, - די היה בשיגור אזהרה, - לאחר שהסורים חדרו פנימה עם 250-300 טנקים. הכח הדומיננטי מאחורי ישראל היא ארצות הברית, הקובעת את הקף הפעולה של ישראל באזור.
כל התאריכים הם לפני הספירה.
* * *
[
האימפריה של אלכסנדר מוקדון התפרקה
על מצרים השתלטו התלמאים.
המוקדונים כח דומיננטי ביוון.
הממלכה הסלאוקית.
ארץ ישראל
]
האימפריה של אלכסנדר מוקדון התפרקה אחר מותו ב 323 במלחמות בין היורשים. היורשים וצאצאיהם המשיכו להלחם ביניהם. כל האזורים המיושבים ממלכות ערים יווניות, יוון ואסיה הקטנה, אינם יציבים מגובשים מבחינה מדינית פוליטית והם רוויי מאבקים וסכסוכים. על מצרים השתלטו התלמאים. מצרים היא עשירה מאד, מותחמת היטב בגבולות מדבריים והומוגנית. אבל התלמאים שולטים גם על איים בים האגאי ועל שטחים באסיה הקטנה, - כל אלו הרחק ממצרים וזו בעיה. המוקדונים הם כח דומיננטי ביוון אבל יוון תמיד מפוצלת למדינות קטנות ויריבות. הגדולה בשטח, - לא תמיד כדאי להתרשם מהגודל, - הממלכה הסלאוקית, השתרעה מאסיה הקטנה, סוריה, מסופוטמיה [עירק] פרס ומזרחה עד אפגניסטן של ימינו. ממלכה ענקית בשטח, אבל כוללת קבוצות רבות בעלות תודעה נפרדת משלהן, מה שמונע שלטון מרכזי יעיל, וגורם למאבקים מלחמות והרס פנימיים. בהמשך יתחזקו הפרתים שישתלטו על אירן ומסופוטמיה ויהפכו מעצמה בעתיד.
כשלעצמה, ארץ ישראל היא פינה זעירה, חסרת ערך רב, בדרום מזרח הים התיכון. אנחנו מכנים אותה 'ארץ זבת חלב ודבש'. שיהיה. באמת היא דלה ועניה. אברהם ויעקב יורדים למצרים בעת רעב. אבל ארץ ישראל היא ארץ מעבר ומאבק בין צפון ודרום מאז. זה ערכה האסטרטגי ומכאן סיבלה. כעת היא נתונה בין סוריה הסלאוקית בצפון ומצרים התלמאית בדרום. בעבר היו אלו החיתים, האשורים, הבבלים, הפרסים ואלכסנדר מוקדון שבאו מצפון אל מצרים, או המצרים שעלו כנגד מדרום.
* * *
שחקן חדש מגיע לזירה ומשנה אותה לגמרי.
[
מלחמה פונית 1 264 -241 סיציליה
פונית 2 218-201 מתחיל בספרד
פונית 3 149-146
שנות ה 20 הגנה על אינטרס בבלקן
פונית 2 קרבות קנאי 216 זאמה 201
פיליפוס ה-5 בברית עם חניבעל. רומא - פיליפוס פשרה של עליונות רומית
202 ערעור במצרים. הסכם חשאי פיליפוס ה-5 אנטיוכוס ה-3. איום על רומא ממזרח.
197 נצחון על פיליפוס. שליטה ביוון. 194 עזיבת הצבא את יוון.
201-198 חולשת מצרים. אנטיוכוס ה-3 כובש א'י פועל באסיה הקטנה ויוון
191 תבוסת אנטיוכוס ה-3 ביוון 190 תבוסת צי אנטיוכוס
189 קרב מאגנסיה. ניצחון רומא. מטרה למוטט את הסלאוקים. הצלחת המטרה.
דומיננטיות רומית
]
רומא פונה לראשונה מזרחה ויוצאת להגנת סוחרים איטלקיים בים האדריאטי ובאיליריה, ומנהלת שתי מלחמות ב 229 וב 220. היא אינה כובשת שטחים אלא רק מנסה לקבוע אצל השליטים המקומיים תודעה מי בעל הבית באיזור ומה המחיר עבור הפרת הסדר הרצוי לרומא. קביעת התודעה דורשת זמן וניצחון קרבי חד, ורומא תשיג אותה.
המלחמה הפונית השניה, בין רומא לקרתגו, - מעצמה מסחרית ימית בעלת מושבות סביב מערב הים התיכון, - נערכה בין 218 ל 201. עיקרה בפלישה רגלית של חניבעל לאיטליה, תבוסה רומית גדולה בקרב קנאי 2.8.216, ואיום על עצם קיומה של העיר רומא. סופה בניצחון רומי על קרתגו בקרב שנערך על אדמת קרתגו באפריקה. קרתגו נכנעת, מושפלת, ונעשת תלויה לחלוטין ברצונה של רומא. רומא משתלטת על כל האגן המערבי של הים התיכון והופכת מעצמה בין לאומית. במלחמה הפונית השלישית, לאחר כ 50 שנה, קרתגו תובס סופית ותחרב.
בינתיים, תוך כדי המלחמה הקשה בקרתגו, פונה רומא שוב למזרח. פיליפוס החמישי מלך מוקדון כורת ברית עם חניבעל באיטליה ומתגרה ברומאים. רומא לא מבקשת הכרעה צבאית ומסיימת את העימות בפשרה שמתוך עליונות. אבל חוסר היציבות ביוון, - השכנה ממזרח, - מאיים על האינטרסים שלה.
202, השלטון במצרים מתערער. הסכם סודי בין פיליפוס החמישי ממקדוניה ואנטיוכוס השלישי הסלאוקי לפעול נגד מצרים התלמאית. אנטיוכוס כובש את ארץ ישראל. פיליפוס מנהל מלחמות ביוון ואסיה הקטנה. רומא מבינה שההסכם הסודי מחזק את מקדוניה ובעתיד עלול לסכן גם אותה. פיליפוס חורג מהמסגרת שרומא מוכנה לה. היא אינה מוכנה שיתגבש כח חזק ממזרח לגבול האינטרסים שלה. 197 רומא מנצחת את פיליפוס החמישי, מתערבת בעניני יוון, משליטה סדר הרצוי לה. 194 כל הצבא הרומי עוזב את יוון, היא שולטת שם בלי צבא ולכולם ברור היטב מי בעל הבית. פיליפוס יהיה מעתה בן ברית נאמן של רומא.
202 – 198 אנטיוכוס השלישי מנצל את חולשת מצרים, כובש את פיניקיה וארץ ישראל. הוא ממשיך ופועל באסיה הקטנה וביוון ועולה, למרות זהירותו, על מסלול התנגשות עם רומא. ב 191 הוא נוחל תבוסה מידי רומא על אדמת יוון, וב 190 נוחל תבוסה ימית ורומא שולטת גם בים האגאי. [זה הקרב הימי האחרון של רומא, שום כח אחר לא יוצא עוד נגדה בים].
189 קרב מכריע בין אנטיוכוס השלישי לבין רומא על יד מאגנסיה באסיה הקטנה. מטרת רומא לחסל את בית סלאוקוס כמעצמה. הקרב מסתיים בנצחון רומי מוחץ. אנטיוכוס מוותר על כל השטחים שלו ביוון ומצפון להרי הטאורוס באסיה הקטנה. נדרש ממנו לצמצם את הצבא. הוטלו מגבלות על פעולותיו. בנו אנטיוכוס [הרביעי בעתיד, הרשע הידוע לנו ממלחמת החשמונאים] יהיה בן ערובה ברומא. כמו כן עליו לשלם 15,000 ככרות כסף כפיצויי מלחמה במשך 12 שנים. [ככר כסף שווה כ 26 ק'ג של המתכת כסף. 15.000 ככרות הן כ 390.000 ק'ג. ערכן כיום קרוב למליארד וחצי ש'ח, אבל זה ערך נמוך מאד ביחס לשווי בזמן ההוא. סכום כזה עלול היה למוטט אימפריה וזו בדיוק הכוונה]. המטרה של רומא: לסלק את הסלאוקים מיוון ומערב אסיה הקטנה, להחליש את המדינה הסלאוקית ולמנוע ממנה להתאושש, לרושש את אוצר המדינה, ולהחליש את השלטון המרכזי של הממלכה כך שהכוחות הבדלניים יתגברו. בפועל התברר שהממלכה הסלאוקית נפגעה אנושות.
רומא משיגה הגמוניה מעשית באסיה [המזרח התיכון] ללא שום נוכחות צבאית מזרחית לאיטליה. בפועל כל הארצות מסביב לים התיכון נתונות לשליטה ישירה או תחת הגמוניה של רומא.
המקרה הבא ממחיש את עוצמת ההגמוניה הרומאית. אנטיוכוס הרביעי אפיפנס פלש למצרים בכוונה לספח אותה. הוא כובש את מצרים וצר על אלכסנדריה. כשחנה לפני העיר הגיעה משלחת מהסנאט הרומי ביולי 168 עם פקודה הדורשת ממנו לצאת מיד ממצרים. כשהשיב למשלחת כי ידון בדבר עם השרים שלו, עג הלגאט, הסנאטור פופיליוס לינאס, עיגול סביבו ואמר לו 'כאן תעיין'. אנטיוכוס עזב מיד את מצרים. המשלחת ממשיכה לקפריסין ומביאה לפינוי הצבא הסלאוקי מהאי.
הסנאט הרומאי שולח שליחים ליוון ולכל ארצות המזרח כדי שיפתרו סכסוכים מקומיים לפי האינטרס הרומי, בהתאם לפקודת הסנאט. אין לרומא צורך להחזיק צבא ולהוציא משאבים אחרים כדי לממש את האינטרסים שלה.
זו התמונה הגאופוליטית של התקופה, ולפי תמונה זו צריך להעריך את הפעולות והכוונות של כל השחקנים באזור.
במצב הזה, האינטרס העליון של המלוכה הסלאוקית הוא למנוע את התפוררות הממלכה ולנסות לגבש אותה. כמו כן עליה להתמודד עם התרוקנות אוצר המדינה עקב החוב העצום לרומא. ההתנגשות עם היהודים לא תאחר לבא. עבור המלך הסלאוקי זו בעיה אחת במכלול ההתנגשויות שלו עם כוחות בדלניים.
* * *
כעת נמקד את המבט בא'י.
א'י היא איזור מריבה בין בית תלמי השולט במצרים ובא'י והסלאוקים הטוענים לזכותם עליה.
אנטיוכוס השלישי כובש את ארץ ישראל ב 201. בין היהודים יש התומכים בתלמאים ויש התומכים בסלאוקים. יהודי ירושלים עזרו לאנטיוכוס נגד חיל המצב המצרי בעיר ואנטיוכוס נקט מדיניות אוהדת ותומכת ביהודי ירושלים. נתן להם מענקים לשיקום המקדש, העניק פטור ממסים, ואוטונומיה להתנהל לפי מנהגיהם. אוטונומיה זו מאפיינת את המדינות ההלניסטיות בכלל כלפי עמים לא יווניים. האינטרס של הממלכה היה ליצור שקט פנימי באוכלוסיה ההטרוגנית שלה ולמנוע כוחות מפוררים. בראיתו, א'י מיושבת באוכלוסיות שונות ובכללם גם יהודים. יהודים יושבים גם במסופוטמיה [בבל] ובסוריה, אזורים הנתונים לשליטתו. הם יושבים גם במצרים.
מדיניות זו משתנה עקב פצויי המלחמה האדירים שעליו לשלם לרומא [189], אשר דלדלו את אוצר המדינה. אנטיוכוס השלישי ביקש לקחת מפקדונות המקדשים שתחת שליטתו ובהן המקדש בירושלים. צורך זה הביא את אנטיוכוס השלישי ליציאה למסע למחוזות שתחת שליטתו, מסע שנכשל ושבו אף איבד את חיו בפרס 187. הממלכה הסלאוקית שנותרה אחריו עברה לידי בנו, סלאוקוס הרביעי ואחריו לאחיו של סלאוקוס, אנטיוכוס הרביעי.
כאשר אנטיוכוס הרביעי נסוג ממצרים 168 הוא עובר בא'י ונתקל במריבה פנימית אצל היהודים בין תומכי התלמאים לתומכי הסלאוקים. [זו הבעיה של החלש שנמצא בין שני כוחות חזקים], מבחינת האינטרסים של הממלכה הסלאוקית, הריב הזה הוא איום גאופוליטי בזירה רגישה, אזור הגבול בינה לבין מצרים, שעליה לפעול נגדו ביד קשה.
הוא מדכא את המרד באכזריות וגוזר גזרות דתיות חריפות. רדיפות וגזרות דתיות היו מנוגדות לאינטרס של הממלכה ולמדיניות של אנטיוכוס. לא היתה כוונה לכפות איזו דת הלניסטית אחידה בממלכה. דת כזו לא היתה בנמצא כלל. עיקר הצעד שלו נובע ממדיניות המכוונת כנגד פעולות המפוררות את הממלכה. נראה שהמאבקים הפנימיים, הפוליטיים מדיניים ותרבותיים, בין היהודים לבין עצמם, הם שהעבירו את הסכסוך גם אל המישור הדתי. את הסיפור על חנה ושבעת בניה אני מבין כהתנהלות בשני מישורים שונים שאינם נפגשים. המלך דורש הכרה בסמכותו השלטונית, סמכות שאינו יכול לוותר עליה. חנה, בעצם מי שמספר את הסיפור עליה, מעבירה הכל למישור אמוני קיצוני של 'יהרג ובל יעבור', מכאן הסוף הטראגי ממש מתבקש. זה הרי מטרת הסיפור, לשנות מציאות ראלית מסוימת לתכלית אמונית אחרת.
המרידה של החשמונאים היא מרידה אחת מבין כמה, המפוררות את הממלכה הסלאוקית. כמו כן המלך מודע לפיצול התרבותי העצום של תושבי הממלכה והחלשות השלטון המרכזי, השלטון שלו, מה שמקשה עליו מאד במצב החרום שבו הוא נתון. 165 אנטיוכוס יוצא מסוריה למזרח לבצר עמדות הסלאוקים שם. בעילם ביקש לשדוד את בית המקדש של האלה נאנאיה ונתקל בהתנגדות התושבים. הוא מת במדי ב 163.
החשמונאים קוראים היטב את המפה וכורתים שלש בריתות עם הסנאט הרומאי. הפעילות שלהם מתאימה לאינטרסים של רומא באזור, - לפורר את המדינה הסלאוקית, - ומממשת את האסטרטגיה הגאופוליטית שלה. יש לשים לב היטב לדבר. די היה בהוראת לגאט רומי כדי לפנות את הצבא הסלאוקי מארץ ישראל כפי שנעשה באלכסנדריה, אבל רומא אינה באה לעזרת החשמונאים. המאמץ המלחמתי מחליש את הסלאוקים ומשרת בכך את האינטרס הרומי. זו ברית בין בלתי שווים. רומא היא מעצמת על, מעבר לכל מה שמוכר לנו היום. ירושלים ויהודה הם מקום שולי וחסר חשיבות, והיהודים קבוצה קטנה וחלשה בארץ. מאוחר יותר, ינאי אינו מחדש את הברית עם רומא ופונה למעצמה היריבה שקמה במזרח – הפרתים. [את המעצמה החדשה והיריבה, הפרתים, צריך לזכור היטב היטב. היא תהיה עובדה גאופוליטית מכרעת בגורל העם היהודי לדורות].
את כל הסיפורים שלנו על חנוכה צריך לקרא ולהבין לאור המפה הגאופוליטית שרשמנו כאן.
כדאי ללמוד עוד לקח חריף. שני צדדים, אשר אינם מבינים האחד את השני ואינן מסוגלים לברר את העמדות ולנסות להגיע להבנות, מגיעים לעמדות קיצוניות ולהתנגשות רבתי, בניגוד לאינטרסים שלהם.
* * *
עלית הפרתים
כאשר השלטון הסלאוקי נחלש מתגברים כוחות פנימיים עוינים.
האימפריה הפרתית מאמצע המאה ה 2 לפני הספירה עד נפילתה ב 224 לספירה בידי יריב פנימי.
שלטה באיזור אירן, התפשטה גם למזרח גם למערב: מסופוטמיה, אזור הקווקז [ארמניה], מזרח אסיה הקטנה.
השלטון הסלאוקי השתדל למנוע התפשטות פרתית מערבה, לסוריה. אנטיוכוס הרביעי אפיפנס מת במלחמה נגדם ב 163
ב 129 הגבול הוא על החידקל. הבירה שלהם הקטסיפון. ממולה העיר סלאוקיה של הסלאוקים.
רומא ופרתיה - שתי מעצמות נפגשות במזרח אסיה הקטנה. אחת שואפת מזרחה, השניה מערבה. ארמניה בתווך. נוצר איזור בלתי יציב.
מאבק עם רומא. קראסוס [טריאומויר עם פומפיוס וקיסר]
53 לפני הספירה. קראסוס פולש לפרתיה, תבוסה מוחצת על ידי הפרתים בקרב חרן. קראסוס מת, הצבא הרומי באזור, מעל 40 אלף חיילים, הושמד כמעט כולו. נשבו ניסי המלחמה הרומיים. הגבול עובר כעת לאורך הפרת. האימפריה הפרתית מבססת מעמדה כיריב שקול לרומא, וכדומיננטית באזור.
* * *
גבולות גאופוליטיים ותרבותיים.
זכור לנו 'מסך הברזל', קו גבול שהפריד בין 'המזרח', הארצות שבשליטה והשפעה של ברית המועצות, לבין 'המערב', הארצות שתחת ההגמוניה של ארצות הברית.
אלכסנדר הגדול הרחיק אל מעבר לפרס. לא הוא, לא הסלאוקים ששלטו אחריו בארצות המזרח, לא יכלו להכיל ולמזג את הכל. הרומאים יוצרים קו גבול חדש שיחזיק מאות בשנים. הקו עובר בגבולה המזרחי של אסיה הקטנה [תורכיה] בואכה לקוקז, מערב סוריה, עבר הירדן עד ים סוף. כל מה שממערב נכנס לתחום ההשפעה של רומא ואחר כך לשליטתה הישירה. יהודי ארץ ישראל ויהודי בבל חוצים את הקו הזה לשני הכיוונים.
קו גבול אחר הוא תרבותי. כל החלק המזרחי של הים התיכון, - הבלקן, אסיה הקטנה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים, - ישארו דוברי יוונית ותרבות הלניסטית. מערב הים התיכון יהיה לטיני. האימפריה תהיה דו לשונית: לטינית ויוונית. כאשר האימפריה הרומית תתפצל לשנים, תובלט החלוקה הזו. החלק המזרחי, ביזנטיון יהיה דובר יוונית, עד שיבואו הערבים, יכבשו שטחים ויצרו קוי גבול חדשים. בכל זאת קו גבול זה קיים עד היום. הוא חוצץ בין הכנסיה האורתודוכסית במזרח, והקתולית והפרוטסטנטית במערב. בין א'ב קירילי שמקורו ביוונית במזרח, לבין הכתיב הלטיני שבמערב.
יהודי מצרים יכתבו ביוונית, יהודי א'י בעברית, יהודי בבל בארמית. יהודים שיושבים בבבל יהיו ה'ספרדים' בעתיד. יהודים שיושבים באיטליה ועוברים בעקבות הצבא לאזורי נהר הריינוס יהיו ה'אשכנזים' בעתיד.
קרב חרן [53 לפני הספירה] קובע בחוזקה את מעמדה הגאופוליטי של א'י ואת הקו המנחה העליון של המדיניות הרומית באזור. הקירבה של א'י לחזית הרומית – פרתית, והיותה של א'י ארץ מעבר לכיוון מצרים. כאשר מצרים תהיה חלק מן האימפריה הרומית [שנת 30 לפנה'ס], היא תהפוך לאסם התבואה של רומא. היא תהיה תחת שלטון ישיר של הקיסר ונאסר על סנטורים להיכנס אליה ללא אישור מיוחד. שום ממשל רומי לא יוכל לסבול מרידה בא'י, ויסכל אותה בכל הכח.
* * *
קרב חרן הוא התחלה של סדרת מאבקים בין המעצמות.
החזית במזרח סוריה, מזרח אסיה הקטנה. אחרי רצח קיסר 44-, מלחמות פנימיות על השלטון ברומא. הפרתים פולשים לסוריה וגם ליהודה, מגלים את הורקנוס ה2 לבבל ותחתיו שמים את מתתיהו אנטיגונוס השני. 37 לפנה'ס - הצבא הרומי משליט את הורדוס ביהודה. 20 לפנה'ס - טיבריוס מגיע להסכם עם הפרתים. הפרתים הכירו בשלטון הרומי על ארמניה והחזירו את ניסי המלחמה ששבו בקרב חרן. ב 60 לספירה מאבק בין רומא ופרתיה על ההשפעה בארמניה.
* * *
התאריכים מכאן – אחרי הספירה
המרד הגדול 66-73
מבחינת הרומאים מדובר במרידה מקומית באזור גאופוליטי רגיש
המושלים הרומיים - פרוקורטור, משגיח. מדיניות: נתינת זכויות לערי ישוב של חילים רומיים משוחררים ולאוכלוסיה הלניסטית שמתמזגת בתרבות השלטת. אלימים ופועלים כנגד היהודים שהם יוצאי דופן.
חולשת שלטונו של נרון בשנות הששים מגבירה את חופש הפעולה של מושלים מקומיים. פלורוס מונה ב 64 כפרוקורטור. טיפוס אלים ומתנכל, טובח באוכלוסיה היהודית.
בחברה היהודית - הנהגה קיצונית: הסיקריים, - קנאים שאינם מקבלים שלטון זר ופועלים באופן נמרץ לחירות מרומא. ציפיות משיחיות לחירות. כיתתיות וסכסוכים פנימיים. מתח בין יהודים לבין תושבים אחרים בארץ כמו סורים ושומרונים.
70 כיבוש ירושלים והרס הבית, חורבן יהודה והגליל. הרוגים ושבויים.
מבחינת הרומאים החשיבות האסטרטגית של א'י בקירבה לפרתים, ובדרך למצרים. למצרים חשיבות אסטרטגית עליונה עבור רומא.
שתי אנקדוטות. האחת, הסיפור של עזיבת יוחנן בן זכאי את ירושלים והתישבותו ביבנה. השניה בקשת תושבי אנטיוכיה מטיטוס לשלול את זכויות היהודים ולגרש אותם מהעיר. [יהודים אלו היו צאצאי חיילים יהודיים משוחררים מצבאו של סלאוקוס ה-1 מיסד העיר אנטיוכיה, לחקו חלק ביסוד העיר וקיבלו זכויות אזרחיות מלאות]. טיטוס מסרב. שני הסיפורים מעידים לדעתי על השיקול האימפריאלי הכולל שמניע אותו ולא שיקולים של התחשבנות מקומית מתוך שנאת יהודים.
* * *
רומא, מאה שניה לספירה
הקיסרים המאומצים 96 - 180. הקיסר ממנה יורש מתאים.
נרווה [96-98] - טרינוס [98-117] - הדריאנוס [117-138] - אנטונינוס פיוס [138-161] - מרקוס אורליוס [ בוינדובונה. ממגפה 161-180] .
אלו ימי השיא של האימפריה. ממשל מתון, תקין, מפעיל שקול דעת, חוק וסדר. השלום הרומאי בתוך הגבולות. כלכלה יציבה.
האימפריה בגודל מירבי. נכללות בה אנגליה של היום, צרפת, בלגיה, מערב גרמניה [מערבית לנהר הריינוס], אוסטריה, הונגריה. כל הארצות סביס הים התיכון: חצי האי האיברי [ספרד ופורטוגל] , פרובנס [דרום צרפת], איטליה, הבלקן, תורקיה, צפון אפריקה [מרוקו, אלגיר, תוניס, לוב], מצרים, סוריה המערבית עד הפרת, ארץ ישראל.
הצבא הרומי. צבא זעיר, [קטן מאד ביחס לצה'ל]. הלגיונות מונים כ 150 אלף חיילים. חילות העזר בגודל דומה. כל התעבורה רגלית. לשלוח צבא מהונגריה לא'י משמע ללכת ברגל משם לכאן.
מפת האיומים על האימפריה. במערב האוקיאנוס האטלנטי. בדרום מדבר סהרה. אלו הגבולות הבטוחים. האיומים הם בצפון, הלימס ריינוס - דנובה הספר הגרמני, ובמזרח, האימפריה הפרתית. הספר הסורי קווקזי ארמניה.
טריאנוס מרחיב את האימפריה. כיבוש דאקיה [רומניה]. נבטיה, מסופוטמיה.
114 – 117 טריאנוס במלחמה עם פרתיה מספח את מסופוטמיה כפרובינקיה רומית. 117 חלה ומת בזמן מסע המלחמה המוצלח מבחינתו.
* * *
מרד התפוצות 115 - 117 [בזמן המלחמה עם הפרתים]
התקוממות אלימה של יהודים בקירנאיקה, קפריסין ואלכסנדריה, משום המתח הרב בינם לבין תושבי המקום. הם מורדים גם במסופוטמיה. היהודים אינם מתמזגים במקומיים ובתרבותם ההלניסטית. יש מתח תרבותי רב בין יהודים לבין יהודים הלניסטיים והאוכלוסיה המקומית.
קיים גם אותו מתח מן הציפיה לגאולה ושחרור. קבוצות קנאים שנמלטו מא'י אחרי המרד הגדול הגיעו למצרים וקירנייקה וחיזקו את הקנאים במקום.
טריאנוס המצוי במלחמה נגד האימפריה הפרתית נאלץ לשלוח צבא כדי לדכא בחריפות את המרידות, מה שמחליש אותו במלחמה עם הפרתים שאינה משיגה נצחון סופי עליהם. טריאנוס שולח צבא בפיקוד קווינטוס טורבו לדיכוי המרידות. נהרגו אלפי יהודים במצריים וקירנאיקה. קהילת אלכסנדריה חרבה. חרבה קהילת קפריסין וגם אחרות. נראה שהנוצרים שהיו קודם כת בתוך היהודים, נבדלים מהם לאחר המרד שנכשל.
* * *
הדריאנוס 117 - 130
שינה את המדיניות של טריאנוס ששאף להרחיב את הגבולות. הדריאנוס החליט כי האימפריה התרחבה מעל ליכולתה, ונקט מדיניות של שלום ומניעת מלחמות.
וויתר על השטחים שנכבשו מהפרתים ומארמניה, באנגליה נסוג דרומה ובנה חומה [קיימת גם היום] כדי לגדר את הגבול ולמנוע צורך בהתפשטות אל צפון האי. ביצר את גבולות האימפריה ויצר קווי הגנה, ה'לימס'. נסיגת הצבא מקו החזית יועדה להפיג מתח בגבול וליצבו ולמנוע מלחמות. הדבר נכון במיוחד לגבי פרתיה.
הדריאנוס ניסה לאגד את הפרובינקיות יחד, תחת שיטת ממשל ומשפט אחידים, והעניק אזרחות רומית לערים רבות.
בניגוד לכל המהלכים האלו, אצלנו הוא זכור כמי שדיכא את מרד בר כוכבא בו נהרגו מאות אלפי יהודים [מעל מליון] ובשל גזרות השמד.
* * *
מרד בר כוכבא 132 - 135 הוא העימות הצבאי הקשה ביותר של הדריאנוס.
שוב, יש לזכור את המיקום הגאופוליטי של א'י . קירבה לגבול עם האימפריה הפרתית, והדרך למצרים שהיא פרובנקיה בעלת חשיבות עצומה לרומא. אחרי 70 מוצב לגיון אחד בארץ. אחרי 117 מוצבים שני לגיונות. - מצב יוצא דופן. שני לגיונות יש בגבול עם גרמניה עילית, עם גרמניה תחתית, מואסיה [רומניה של היום], קפדוקיה [מזרח תורכיה, אזור הספר עם ארמניה ופרתיה]. מה שמעיד על החשיבות האסטרטגית של א'י ומתח בטחוני משום אוכלוסיה עוינת בארץ. נסללות גם דרכים דרכים צבאיות.
את המרד מנהיגים שנים, שמעון בר כוכבא ורבי עקיבא בן יוסף. ר' עקיבא רואה בבר כוכבא משיח גואל, יוחנן בן תורתא חולק עליו וטוען כי עשבים יעלו בלחייו של ר' עקיבא ועדיין המשיח לא יבוא. יש כאן עדות לויכוח פוליטי פנימי.
המרד נוהל בעוצמה גבוהה. הדריאנוס הגיב גם הוא בדיכוי אלים. תגבורת של לגיונות מגיעה מסוריה, ממצרים, אזור הדנובה. נציב בריטניה, יוליוס סוורוס מונה למושל צבאי בארץ. כ 7 לגיונות [ כ 40 אלף חיילים] ועוד חילות עזר פעלו לדיכוי המרד. כנראה שהלגיון ה 22 הושמד. כל הצבא הרומי כלל 28 לגיונות. משמע שליש מהצבא הרומי השתתף בדיכוי המרד. לאחר הדיכוי של המרד, הדריאנוס החריב את ירושלים הקים את אליה קפיטולינה, וגזר גזרות שמד על הקהילה היהודית בארץ. בוטלה הפרובינקיה Iudaea ובמקומה קמה פרובינקיה חדשה Syria Palestinae. מאז, רוב הזמן א'י תהיה החלק הדרומי של סוריה.
שעה חצופה.
שרשרת המפלות והאסונות הביאו לשינוי תפיסה.
ילקוט שמעוני.
'ויברח משה מפני פרעה, כתיב לך עמי בא בחדריך, בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמד כנגדה אלא תן לה מקום, הסתכלו בי כביכול, כשראיתי השעה חצופה בעונותיהם נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו. וכל מי שעומד כנגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה השעה נופלת בידו, [ נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה, אברהם נתן מקום לשעה וברח מפני נמרוד ונפלה בידו. יצחק נתן מקום לשעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר, משה נתן מקום לשעה, שנאמר ויברח משה מפני פרעה, וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר גם האיש משה גדול מאד וגו' בעיני עבדי פרעה. דוד נתן מקום לשעה ויברח דוד מניות, חזרה השעה ונפלה בידו, ואמר לו שאול ידעתי כי מלוך תמלוך. וכן יעקב נתן מקום לשעה ויברח יעקב שדה ארם, ונפלה השעה בידו, ויקח עשו את נשיו ]'. (שמות פרק ב קסח).
אין כאן ראיה והבנה של של תהליכים היסטוריים וגאופוליטיים, אלא תפיסה מטא-היסטורית. הזמן מקצה לכל אחד את שעתו. שעתו הטובה של עם ישראל חלפה מזמן, לילה אינו מתחלף ביום אלא בלילה אחר, השעה חצופה.
תוקן על ידי 932woland ב- 07/02/2014 15:27:10
