האיסור להרהר בכפירה כעצה להמנע מטעות

אליקים, הבקורת על הדברים אינה מכוונת לסנוט אלא לעזור לברר רעיונות ולבנות דעות והשקפות. הסכמה לא נחוצה כלל. בעניין ספרות העזר זו בעיה אצל רבים שאין להם גישה לספריות מעט בעברית מצוי באינטרנט. באשר לספרים שכדאי לקרא, יש כאן כמה רשימות, [אחת משלי] שתוכל להעזר בהן ולמצא ספרים שיענינו אותך.

מה הקשר בין כפירה ובין ההבחנה  בין גשמי ושאינו גשמי. ההבחנה הזו במציאותם של ישים שאינם חומריים היא השקפה של כמה מתמטיקאים יווניים, ונושאי הדגל שלה הם אפלטון ואריסטו. הם היו במיעוט בכל העת העתיקה. הרוב היו מטריאליסטים התופסים את כל היש כחומרי. גם היום יש רבים שהם מטריאליסטים. זה לא מונע מהם לחשוב חשיבה מופשטת.

כפירה היא החזקה בדעות שאיזה ממסד החליט שהן נוגדות את מה שהוא קבע כדעות נכונות. זה בולט מאד בכנסיה הקתולית, שם האפיפיור מכריז על דוגמה, עיקרי אמונה, וכל מי שחושב אחרת הוא כופר ומחבל בכנסיה ובמאמינים. הכופר מנודה ולפעמים נענש בעונש אכזרי, ונשמתו תהיה אבודה לנצח ולא תזכה לגאולה.

ליהודים אין אפיפיור, אין מוסד הקרוי כנסיה ואין דוגמה, ויש להם אוסף גדול של מחשבות שונות ומשונות.

אחת התכונות המאפינות את המחשבה היא החופש שלה. זה ההבדל בין מי שמקבל רעיונות מאחרים ואלו הרוב המוחלט שאצלם המחשבה מדוכאת, לבין מי שחושב בעצמו. קשה מאד מאד למנוע את המחשבה מפעילותה. אפילו משטרים רודניים ואלימים, שאינם מהססים להרוג אנשים, אינם מסוגלם לדכא מחשבות פעילות.

מחשבה חופשית ופעילה היא האמצעי היחיד לברר דברים ולחתור לאמת, גם כאשר היא מחשבה כופרנית. מחשבה כזו היא הדרך היחידה להשיג יושר אינטלקטואלי. על כך נוזף האלהים בחבריעו של איוב.

אי אפשר להתקדם במחשבה בלי לנסות ולטעות. הטעות היא חלק הכרחי ומהותי של כל חשיבה אנושית.

אז מה הבעיה? חברה מונוליטית שדורשת מכל חבריה לחשוב אותה מחשבה ולעשות אותם דברים, חברה כזו אינה יכולה לסבול מישהו שחושב אחרת, מדבר אחרת, פועל אחרת, אדם בעל אישיות עצמאית המבקשת בטוי אישי מיוחד לה. היא מוקיעה אותו, מכריזה עליו ככופר, ומענישה אותו בחומרה. זו חברה סדומית דכאנית, טוטאליטארית.
עודד

בקצרה, התכוונתי להסביר שאיסורי הכפירה אין עניינם איסורים לחשוב, אלא עניינם לשים גבול בין הגשמי לרוחני, בין התפישה החושית לחשיבה המופשטת. (אנ יודע היטב, מודה ומתוודה, שחומר הגלם בו אני משתמש איננו מעולה. אבל אני משתמש בו כדי ליצור הסברים לעניינים דתיים. מצטער אם זה נשמע כמו שתיארת)

כקודמך, התעלמת מהכותרת ומהנושא והתייחסת לדברים הצדדיים אותם לא ניסיתי ולא התיימרתי להוכיח. אני דן בדת כפי שהיא.

אליקים, לדברים שכתבת חסר מרכיב יסודי והוא ביקורת עצמית. לאחר שכותבים טיוטא צריך לבקר אותה. מאיזה מישור היא נכתבה, מה הכוונה שלה, מה המשמעות של הטיעונים, על מה הם מבוססים, האם הם נכונים.

דוגמה מן המשפט שכתבת: 'ללא רוחניות מכוונת אין לאבולוציה אפשרות להתפתח'. אפשר להשיב כי האלהים יצר בריאה שלמה ומושלמת, ולא בריאה חסרה וחלקית שצריכה להשלים את עצמה. או שהאבולוציה מתקיימת מעצמה ללא כיוון. או שהאבולוציה היא חלק מתוכנית מכוונת אל תכלית מסוימת. הבקורת צריכה לעמוד על האפשרויות השונות, לבדוק אותן ומה שעולה מהן. לבסוף צריך להציב שאלה או לבחור עמדה.

צריך להכיר מושגים ומאין הם באים. 'הגשמה ורוחניות' הם ביטויים הנובעים מאסכולות מחשבה יווניות מסוימות. רוב ההוגים והמאמינים, ודאי האדם הרגיל בעת העתיקה, בכללם היהודים, היו מטריאליסטים. נשמה ורוח הם חומר, עדין אבל חומר. 'אנרגיה פוטנציאלית' היא ביטוי שיש לו מובן בפיסיקה החדשה, הניוטונית. במשמעות הקודמת שתי המלים הן שני הפכים גמורים. ['אנרגיה' היא מילה יוונית שמשמעה 'בפועל' בממש, 'פוטנציה' מילה לטינית, 'דינמיס' ביוונית, ומשמעה 'בכח', לא בממש אלא כאפשרות]. לומר על האלהים שהוא אינו בממש אלא כאפשרות נשמע מוזר. המתקיף את רעיון הבריאה ישאל אם האלהים התעורר משנתו והחליט לברוא עולם, ומה העיר אותו, ולמה נמנע קודם, וכיוצא באלו שאלות.

 משפטים אחרים מבטאים משאלות לב או אמירות המספקות חיזוקים עצמיים. אינטואיציה היא כושר העשוי לפתות ולהוליך שולל, אין מכשיל ממנו כאשר הוא מכוון מראש למטרה קבועה. אינך מצליח לברר דבר לאשורו, או אז אתה מחזק את הדעה שאתה מעוניין בה כמשאלת לב רגשית בביטוי 'אינטואיציה'. הלב מאשר לעצמו את משאלתו. כאשר הבקורת חסרה מספק הלב הזה אשליה של ביטחון וודאות.

המשפט הבא הוא רגשי אבל לא ברור: 'מציאות הקב'ה היא נשמת העולם ממנה נשאבים החיים של העולם והמציאות כולה'. כאן הביקורת העצמית שואלת מה כוונת הדברים ועל מה הם נסמכים או שמא הוא התבטאות רגשית פיוטית ללא בסיס. לו המשפט עבר בקורת לא היית נשאל מאחרים על משמעותו.

 2 ועוד 2 הם 4. מאחורי המשפט ה'תמים' הזה מצויים רעיונות עמוקי מחשבה ומשפיעים מאד. האחד שאל מדוע כאשר לאחד נוסף אחד הוא הופך להיות שנים. האחר בדק את משמעות הדוגמה הסתמית כי 7 ועוד 5 הם 12. ספריות שלמות נכתבו על הדברים ה'פשוטים' האלו, לא כאן המקום להם.

 הערה לאחד המגיבים. חוק שימור החומר והאנרגיה הוא ניסוח מכליל של הפיסיקה החדשה לחוק שימור החומר שהוא עתיק יומין. 'היש ישנו והאין איננו' אומר פרמנידס. הפילוסופים הבינו כי שום דבר אינו נכחד והופך לאין והאין אינו הופך ליש. היש הקיים מתהווה מיש אחר ומתגלגל לאחר, מבלי שדבר יפסד ויעלם. אינני סבור שהרמב'ם לא הכיר את הדבר.

 לבסוף לענין הכותרת המענינת שהשיחה אינה עוסקת בה. כאן שתי הערות קצרות. האחת, אי אפשר לאסור על הרהורים ומחשבות. מחשבות מכל סוג עשויות להיות מועילות ומקדמות. טעויות גם הן חשובות. הן מלמדות על בדיקה של כיוון מסוים ועל ביקורת המגלה כי נעשתה שגיאה. ללא מחשבות בדיקות ובקורת מגיעים תמיד לאמונות חסרות שחר שמחזיקים בהן ב'ודאות' מדומה. השניה, ערכי היושר האינטלקטואלי והיושר המוסרי בהכרה בטעות וחזרה ממנה. הטעות היא בטבע האדם אי אפשר בלעדה והיא התנסות הכרחית וחשובה.
עודד

כדאי שתדע שאנשים רבים מאמינים באלוקים. בכל מקרה, לא זה הדיון.

"אין לי הוכחה. מבחינתי זאת ההגדרה."

מבחינתך זאת ההגדרה.מה חבל שזה לא מספיק לדיון. זה מספיק לכרזת בית ספר:"אלוהים הוא נשמת העולם"מרשים ביותר.

אין לי הוכחה. מבחינתי זאת ההגדרה.
למעשה, לדעתי לא צריך להאמין קודם כל באלוקים שנתן את התורה, אלא קודם כל בנשמת העולם, והשם שנותנים לנשמת העולם הוא "הקב"ה", ואח"כ גם מאמינים שנשמת העולם הזאת השפיעה על משה רבינו שפע של נבואה לקבל את התורה וכו'. ואפשר להתווכח האם אכן נשמת העולם נתנה למשה תורה, ואפשר להתווכח האם נשמת העולם משגיחה עליו בכללות ו/או בפרות וכו'. אבל קודם כל כל אדם שפוי מאמין שיש שכלתנות בעולם וכפי שהבהרתי מהו שכל נבדל. ולולי זה לא היו מתפתחים כל האמונות בעבודות זרות למיניהם בימי קדם, אלא שאח"כ הוחלפו בדרכים יותר "מתקדמות" להתייחס לנשמת העולם.

תוכיח שמציאות הקב"ה היא נשמת העולם .

אפרים
מה כוונתך להוכיח?