| נשלח ב-5/3/2014 16:19 |
 |
| |
החזרת עטרת לשון הקודש ליושנה
כידוע לשון הקודש התרחקה משורשה במהלך הגלות הארוכה. הסיבות לכך הינן:
א. לשון המקרא הינה לשון נבואה ושירה, לשון חכמים לשון פרשנות ופרוזה. אם לקדמונים היה יחס בלתי אמצעי לדברים, הרי שככל שהאדם והעולם נהיו מורכבים יותר במהלך הדורות, כן הלשון התרחקה מפשטותה הראשונית.
ב. לכל מלה יש הוראה מקורית אליה מצטרפות הוראות קרובות או מושאלות כתולדות של השימוש והיצירה בשפה. לפעמים ההוראה המקורית איננה משתמרת כראוי בלשון המדוברת, אזי סוברים בטעות שהוראה קרובה או מושאלת הינה ההוראה העיקרית של המלה.
ג. חכמת הדקדוק שחכמי ספרד הלבישו על לשון הקודש, בעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית והמדקדקים הערבים, אמנם מסבירה היטב את חוקי ההטיה והניקוד של השפה, אולם נוטה לפשטנות בייחוס הוראות למלים בהתאם לשורשיהן המשולשים.
ד. בדורות האחרונים העברית שבה לתחייה כלשון מדוברת, תוך השפעה ברורה ומשמעותית של הלשון הצרפתית והלשון האנגלית, אשר אינן מבית המדרש של שם,
גם אם חלק ממילותיהן קרובות בהוראתן ללשון הקודש.
באשכול זה ננסה לבאר את ההוראה המקורית של מלים מהמקרא, תוך מתן כיווני דרך להחזרת עטרת לשון הקודש ליושנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2014 23:24 |
|
| |
| מם80 כתב: |  | חכמה
המלה חכמה מורכבת מהמלים חך-מה. מה בין חך ל-מה? ראשית חכמה לדעת לטעום מה ללמוד וממי לקבל, ועל-כן תחלת חכמה יראת ה'. החכמה הינה רושם ראשוני שכלי ממהותם של דברים, התפעמות הלב מהענוה הצפונה בדברים, החכמה מאין תמצא. מאחר שבעולם הזה הדברים מצויים בהיעלם, ולעתים הרושם הראשוני מטעה, לימוד דורש אורך-רוח לחכות עד שטעמם של דברים מובן. לפיכך, דרכי החכמה ששתיקה קודמת לשמיעה, שאלה לתשובה, המתנה למעשה.
|
|
המילים רעיון טיפשי מורכבות מהמילים רע-יון טיפ-פשי .
רע זה היפוכו של טוב .
יון הנו זכר היונה .
טיפ זה מה שמשאירים במסעדה .
פשי זו קריאת התפעלות .
מאחר שבעולם הזה לפעמים יונה לא טובה עפה מעל הראש ועושה את צריכה על בני אדם רח"ל , באה לשון הקודש ללמדנו שאין צורך לפלוט קריאות התפעלות ולזרוק משהו ליון בתמורה . זה לא רעיון טוב . זה כעיון טיפשי .
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 16:29 |
|
| |
אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 15:37 |
|
| |
השפות הלטיניות משתייכות לקבוצת העל של ההודו-אירופיות, יחד עם הלשון החתית למשל. האם כל אלו מבני יפת?
אעיר גם שהשם 'יפת' לא ברור כלל פירושו, ומכל מקום ברכתו של נח "יַפְתְּ אלוהים ליפת" מתפרשת ע"פ הדקדוק והפשט: ירחיב, משורש פת"ה הארמי (וכן בתרגום שם). דרשת אגדה של חכמים אומרת 'יפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם', והיא אסמכתא שבאה להתיר כתיבת התורה ביוונית שהיא, לטעם אותם חכמים, היפה שבלשונות יפת.
לפי המקרא חת וכנען הם מבני חם. אך החתית היא מקבוצת ההודו-אירופיות, והכנענית היא הורתה של העברית (כמו שישעיהו אומר "שפת כנען", וכך היא מסקנת המחקר). חקר הלשונות החדש כולל את הלשונות המכונות 'חמיות' יחד עם המכונות 'שמיות', ולמעשה אין חפיפה מלאה בין עמי 'שם' ו'חם' של המקרא לשימושם ככינוי ללשונות עמי הסהר הפורה ומזרח אפריקה.
ועל מי מתייחסות לשונות המזרח הרחוק ולשונות עמי אמריקה הקדומים? מרשימת העמים של "בני נח" שבספר בראשית, מסתבר שהאופק הגיאוגרפי והאתנוגרפי של בני ישראל המקראיים הגיע רק עד הודו (לא כולל). הודו נזכרת רק בספרים המאוחרים שמן התקופה הפרסית. (יודע אני שמקצת המתרגמים ניסו 'לדחוף' את הודו כתרגום לשמות שנזכרו בחומש, אך זיהויים אלו אינם מקובלים על הקדמונים ועל החוקרים).
להכרתי אין לתלות במקרא כשלעצמו שום דבר מעבר למה שהוא בא לומר כפשוטו, ושום ידיעה מעבר לידיעות בני תקופתו. כמובן שאין לשלול דרשנות במקרא כהגות אומנותית-תרבותית-אקטואלית, אם היא מודעת להגדרתה זו ואינה מתיימרת להיות מה שאינה.
תוקן על ידי אחר_מוחלט ב- 13/03/2014 15:54:22
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 14:25 |
|
| |
לשון סופרלטיבית מחזקת תואר כדי לתאר מידה גדולה.
בלשון הקדש זה נעשה באמצעות מלת היחס מאד אשר באה אחרי התואר, כגון טוב מאד, יפה מאד, וכו'. בלשון הספרדית ובלשון האיטלקית מלת היחס מאד קודמת לתואר, כגון
muy bueno, molto bello. מה הסיבה להבדל בין הלשונות?
לשון הקדש ממעטת להשתמש בתארים, ולפיכך כאשר משתמשים במלת היחס מאד כדי לומר במידה גדולה או בשיעור גדול, הדגש איננו על ההפלגה אלא על התואר שקדם למלת היחס מאד.
לעומת זאת, הלשונות הספרדית והאיטלקית הינן לשונות של יפת,
השמות דגש על אסטתיקה, ואצלן כל המרבה להשתמש בתארים הרי זה משובח. לפיכך, הדגש איננו רק על תואר כזה או אחר אלא על מלת היחס מאד הקודמת לו, כדי להדגיש את השימוש בתארים.
בלשונות הספרדית והאיטלקית מצרפים את הסיומת
issimo
לתואר כדי לומר בגוזמא הכי, יותר מכל.
בלשון הקדש מכפילים שתי אותיות כדי לחזק או למעט או חוזרים על המלה מאד כדי להפליג. לדוגמא,
איזה הוא הירקרק שבירוקין, רבי אלעזר אומר כשעוה וכשושנת קרמל סומכוס אומר ככנף טוס וכחוץ של דקל, מאד מאד הוי שפל רוח.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 13:33 |
|
| |
הסיומת המעצימה ísimo- קיימת גם בספרדית אחותה של האיטלקית: muchísimas gracias
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 03:39 |
|
| |
יישר כח!
כיצד אומרים "יישר כח" בלשונות אחרות?
Well done!
Bravo!
ובלשון איטלקית, אם מתפעלים מאד, אזי אומרים:
Bravo bravissimo!
לשון קריאה משמשת להבעת רגש במשפט קצר.
שימוש במלה היחס מה ללשון קריאה:
בספרדית נהוג לומר
Qué bueno es...!,
באיטלקית che bello!
בצרפתית que c'est beau!
ובאנגלית what a beautiful day!
בדוגמאות הנ"ל המלה מה משמשת כדי להביע התפעלות. באופן כללי בלשונות הלטיניות ובלשון האנגלית אפשר להשתמש במלת היחס מה לקריאה המביעה כל סוג של רגש.
בעברית מודרנית אומרים: איזה יופי! וואו!
קריאת ההתפעלות WOW
מקורה בלשון הסקוטית ונהייתה שכיחה בלשון האנגלית במאה השנים האחרונות.
בלשון האנגלית אפשר גם להשתמש במלת היחס איך ללשון קריאה,
כגון
How nice! How lovely!
בלשון המקרא מלת היחס מה משמשת להבעת התפעלות או השתוממות, ואילו מלת היחס איך משמשת להבעת צער.
איך הדיון בלשון קריאה התארך!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 01:59 |
|
| |
בענין השוואות בין עברית לספרדית
בלשון המקרא משמשת המילה 'מה' גם להגדלה ולהפלאה: מה יקר! מה טוב ומה נעים!
וכך גם בספרדית: !qué bueno¡
!qué gracioso¡
האם שימוש זה בספרדית מקורו בלטינית? האם הוא נהוג בעוד שפות (לטיניות ואחרות)?
תוקן על ידי אחר_מוחלט ב- 13/03/2014 02:08:10
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 01:05 |
|
| |
אחר,
במשפט
voy a dormir
מלת היחס a
מחברת בין פועל לבין שם פועל ומשמשת בתפקיד אחר.
כנ"ל בלשון הקדש.
לדוגמא, הלכת לישון.
לילה טוב
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 00:50 |
|
| |
מם, משתמשים במילית היחס a גם לפעלים שונים, כגון (בהתאם לשעה): voy a dormir , גם זה מוגדר כמושא עקיף?
(אולי באמת במקום להידחק בתיאוריות מעורפלות על "לשון הקודש", שהיא יחסית קרובה אלינו ונגישה ללימוד לכל אחד, תרביץ בנו תורה על לשונות הגויים, לשון לשון וייחודה).
buenas noches
תוקן על ידי אחר_מוחלט ב- 13/03/2014 00:59:49
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2014 00:38 |
|
| |
מיימוני,
אם רעך היה אמור להיות מושא ישיר, אזי התורה היתה אומרת ואהבת את רעך, וזה ציווי בלתי אפשרי לנפש האדם כפי שביארו מפרשים ראשונים ואחרונים, אלא התורה אומרת ואהבת לרעך, וזה מושא עקיף.
בהרבה
לשונות אין אפשרות דקדוקית להשתמש במושא עקיף בפסוק כזה, ומה שמפליא שבלשון ספרדית אין אפשרות דקדוקית להשתמש במושא ישיר בפסוק הזה, אלא חובה להשתמש במושא עקיף, מה ששימר כוונה שמקורה בלשון הקדש. מצאתי שתרגומי מספרדית כיוון לדעת שד"ל, שפירש את הפסוק: תאהב לרעך מה שתאהב לעצמך. וכוונתו ל בהוראת בשביל או בעבור.
והמלבי"ם פירש ל בהוראת הגעה אל הדבר, כלומר שיראה וישתדל להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו הן מן התועלתיות והן משמירת נזק.
או בתרגום לאנגלית:
Be loving to your neighbour like yourself.
תוקן על ידי מם80 ב- 13/03/2014 00:43:07
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2014 23:36 |
|
| |
מ
חוששני שאני עומד לפתוח נושא חדש.
אבל מדוע "לרעך" ולא "את רעך" - בעברית?
אין לי רגישות לשונית שמאפשרת לי לפענח את האמירה הזו. אולם ה"רע" (רעך) אמור להיות מושא ישיר, ולא עקיף, בעברית, הלא כן?
ובאופן עקרוני, דומה שהמשפט שבחרת כדי להדגים את הקושי שבתירגום הוא מן הקשים במקרא. ודווקא בגלל פשטותו שלכאורה.
אף זאת: מהי אהבה במקרא?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2014 21:06 |
|
| |
ואהבת לרעך כמוך.
תרגום לאנגלית:
Tou shalt love thy neighbour as thyself.
תרגום לאיטלקית:
Amarai il tuo prossimo come te stesso.
תרגום לצרפתית:
Tu aimeras ton prochain comme toi-même.
תרגום לספרדית:
Amarás a tu prójimo como a ti mismo.
יש לשים לב שנדרשות 7-8 מלים בלשון האנגלית ובלשונות הלטיניות כדי לומר את הפסוק בן שלוש המלים בלשון הקדש. ועדיין כל אחד מהתרגומים מצליח להעביר את ההוראה המקורית שבעברית רק באופן חלקי.
לכאורה ארבעת התרגומים זהים ומתרגמים את הפסוק: תאהב את רעך כמו את עצמך. אולם בהתבוננות מדוקדקת יותר, מסתבר שבלשון הספרדית התווספה
מלת היחס
a
שפירושה ל. והתרגום בספרדית הינו: תאהב ל-רעך כמו ל-עצמך.
מדוע?
בלשון ספרדית ברוב רובם של הפעלים אם המושא של הפועל הינו אדם, אזי משתמשים במושא עקיף ולא במושא ישיר, זאת באמצעות הוספת מלת היחס ל בין הפועל לבין המושא. יתירה על כך, אם למדבר יש זיקה רגשית לבע"ח או לחפץ השייך לו או השייך למישהו אחר, אזי אפשר להשתמש במושא עקיף כדי להאנישו. השימוש במושא עקיף באמצעות הוספת מלת היחס ל מורה על מרחק.
אדם איננו חפץ או כלי שמשתמשים בו. אלא היחס בין אדם לרעהו דורש תשומת לב, כבוד, אחריות.
ואהבת לרעך כי דעתו איננה בהכרח כדעתך, ותמיד יהיה מרחק ביניכם כי כל אחד מכם בריאה ייחודית לכשעצמה. לפיכך כדי לאהוב נדרשת התקרבות מתמדת לרעך תוך כיבוד ושמירת ייחודו וייחודך.
ואהבת לרעך כמוך.
תוקן על ידי מם80 ב- 12/03/2014 21:22:59
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2014 16:33 |
|
| |
מואדיב,
לו הבנתי לשון סינית, אולי הייתי מסוגל להשיב לשאלתך אחרי לימוד בעיון של הספרות הסינית. מכל מקום, אנסה לחפש ולמצוא דוגמא לדמיון לשוני בין לשון הקדש לבין לשון שאיננה שמית, או איך אפשר להיעזר בלשונות אחרות ללימוד לשון הקדש.
נקודה שברצוני להדגיש שוב:
לענ"ד כל שיטה דקדוקית איננה אלא הבנה מאוחרת של הלשון שנועדה להסבירה אחרי שהתפתחה והתרחבה והתרחקה ממקורותיה. לפיכך, אם יש שיטות דקדוקיות שונות ששימשו בהצלחה מפרשים במהלך הדורות, אפשר להשתמש בכל אחת מהן אם מבינים מה דרכה ויסודותיה
וגבולותיה. לדוגמא, הן לרש"י והן לרד"ק היתה
הבנה אינטואיטיבית נפלאה של לשון הקדש, למרות שזה השתמש בשיטת השניים וזה בשיטת המשולשים, לפיכך יש מה ללמוד מדקדוקי הלשון שלכל אחד ואחד מהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2014 15:06 |
|
| |
.
הודעה מאד יפה, מם80.
כעת אתה מוכן לחזור ולהתייחס לשאלתי? האם אתה יכול להשוות ולהדגים את הדמיון הלשוני בין הספרות הסינית מתקופת קונפוציוס לבין מגילת אסתר?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2014 14:02 |
|
| |
מואדיב,
לדעת לשון אין פירושו רק לדעת לדבר ולקרוא ולכתוב בלשון וידיעת חוקי דקדוקה, אלא היכרות עם ספרותה, והבחנה בדקויותיה.
מהבחינה הזו, מאחר שבין חתימת התנ"ך לחיבור המשנה יש כמה מאות שנים בהן אין לנו כמעט ספרות כתובה, ומאחר שבגלות לשון הקדש נשתכחה, הרבה מדקויותיה נעלמות מאתנו. לדוגמא, יש הבדלים משמעותיים בסגנון בין נביאים ראשונים לנביאים אחרונים, ובין כל אחד מהנביאים האחרונים לרעהו, אלא שרוב הקוראים המודרנים בד"כ אינם מסוגלים להבחין ביניהם ועבורם לשון המקרא הינה סגנון כביכול אחד.
תורה ניתנה לבני אדם ומדברת בלשון בני אדם. אנשים בד"כ מבינים את המקרא בהתאם לאורחות החיים בזמנם והלשון המדוברת בתקופתם, אלא מאחר שאורחות החיים של הקדמונים רחוקים מאוחרות החיים של האחרונים, לא רק שהרבה פירושים, בין פירושי אחרונים ובין פירושי ראשונים, התרחקו מכוונתם המקורית, אלא שגם כאשר הפירושים מכוונים אל האמת, בכל זאת לענ"ד פעמים רבות חסרה הבנה דקה בהוראת המקראות.
אתן לך דוגמא מהלשון האנגלית. באנגלית המלה פוא"ט מורה על משורר, ונגזרת מהמלה היוונית פויאט"ס (ממנה גם נגזרת המלה פייטן בעברית)
המורה על יוצר, מחבר ומשורר. עוד מלה בלשון האנגלית המורה על משורר הינה המלה באר"ד, שמקורה בלשון הגאלית, המורה על משורר במשמעות מזמר. בתרבות הקלטית של ימי הביניים, הבארדים היו משוררים מקצועיים שהיו מתפרנסים מלחבר שירים ליריים או אפים ומזמרים אותם תוך ליווי בכלי נגינה. האם הבנו מתי נכון בלשון אנגלית להשתמש במלה פוא"ט ומתי במלה באר"ד? לא. לפי ההוראה הפשטנית של המלים, המשורר שקספיר נקרא פוא"ט כי עסק בעיקר בחיבור מחזות, אז למה באנגליה קוראים לו הבאר"ד?
כי מתקופת הבארוק ואילך, החלו בהדרגה להשתמש בבריטניה במלה באר"ד
כתואר המורה על משורר גדול. לפיכך, האם בכל מקום, בו מדברים בלשון האנגלית, אם נאמר הבאר"ד יבינו שהכוונה לשקספיר? לאו דווקא, כי לדוגמא כשהסקוטים משתמשים במלה הבאר"ד כוונתם למשוררם הלאומי רוברט ברנס. עתה, נניח שאנו לומדים שני שירים הכתובים בלשון האנגלית, שחוברו לפני כארבע-מאות שנים, האחד ע"י משורר וולשי, והשני ע"י משורר סקוטי, ובשניהם מוזכרת המלה באר"ד, האם כוונתם לאותה משמעות של המלה? לא, כי באותה תקופה בוולס השתמשו במלה באר"ד
כתואר אצולה שניתן לאנשים כשבח בעבור הישגים יוצאי דופן, ואילו באותה תקופה בסקוטלנד לא ממש חיבבו את הב"ארדים והשתמשו במלה כתואר גנאי. על סמך מה שלמדנו, אם המלה פואטר"י מורה על שירה, מה פירוש המלה בארדולטר"י? הערצה מוגזמת לשקספיר :)
תוקן על ידי מם80 ב- 12/03/2014 14:53:55
|
|
|
|
|
