תיאולוגיה קדמה לתורה

בעולמה של תורה, יש, כידוע, לאורך כל ההיסטוריה וכמובן גם היום, ויכוח גדול על גבולות ההלכה וגזרתה.

יתכן
אולי ננסח כך, שלפי תערו של אוקאם, אחת מהן מיותרת.

אפשרות ביניים, היה ניתן להסתכל על כל מערכת משפטית כמימוש של עקרונות מסוימים, ולקבל את העובדה שכל מערכת משפטית חייבת לתת כללים שלא יכסו את כל הפרטים בכל המקרים, וראה מו"נ ח"ג פל"ד. השאלה היא האם יש גבול שממנו והלאה המערכת המשפטית "משתחררת" מהבסיס שלה ומקבלת חיות עצמאית.

בעל,
אולי ההלכה מיותרת...

עודד
גם הירושלמי כתוב בארמית

יהיאור, במה דבריך והדוגמא שהבאת קשורים לתאולוגיה?

ייתכן כותב: 'זו הנחה 'תאולוגית' מובהקת שאין חולקים על הלכה מפורשת'. - מה התאולוגיה קשורה לעניין?

מם80, רגשנות היא תופעה אנושית רצויה מאד כאשר היא מופיעה בזמן, במקום ובמידה הנכונים. בתנאים אחרים היא מזיקה. אמירה זו נכונה גם לגבי כשרים אחרים. 'הכל במידה' הוא הכלל הנכון. ההתלקקות הרגשנית במילים ולעיסתם כמסטיק אינן מוסיפות כלום להבהרת ענין, ומפריעות למחשבה צלולה, והן מפתות גם את הקורא להיפרד מן האיזון המידתי הבריא ולהסחף אחר הרגש המוגזם. זו רומנטיקה וזו נזקה. ודאי שבא'י נוצרה חברה גדולה וזו בתורה יוצרת נכסי תרבות מקוריים משלה וטוב שכך. היצירה המקורית הגדולה שלנו היא המשפט העברי. בה גבר  התלמוד הבבלי על הירושלמי, ושפתו, הארמית, היא השפה הבין-לאומית של האזור ההוא, באה במקום העברית. גם כותבים רבים כאן משתבחים בביטויים ארמיים על פני העברית. כך אני מבין את 'אויר ארץ ישראל מחכים' כקריאה לשמר את היצירה המקורית של הארץ ולא לאבדה. בדומה לבן גוריון שנאבק בציוני אמריקה ודרש מהם לעלות לארץ בטענה כי ציוני הוא המגשים במעשה את הרעיון.   

הבן גם את הסכנה ברומנטיקה המלוקקת הזו [המשפט 'השכל הכללי, המואר בקדושה פנימית, מאוירא דארץ ישראל [בארמית], הוא מקיף ועומד למעלה מכל הגבלות ענינים...' - זה משפט מתלקק במילים רגשניות, גדושות חוסר טעם]. לשם כל עליך להחליף את השבטים הפזורים שלנו בשבטים אחרים, ואת האויר שלנו באויר ממקום אחר ותבין. עודד

עודד,

יהי,

בעב
אתה יודע היטב שיש תשובות, וגם עליהן תיתכנה טענות וחוזר חלילה, אבל כל הנקודות שהעלית אינן נוגעות למהותה של ההלכה ואין להן השפעה עליה (אף לא הנקודה מיהם המוסמכים לדון)

אם ניקח את הדוגמא של ייתכן. גם הגר"א וגם החולקים עליו מודים שאילו נמצא סוגיה מפורשת בתלמוד שאומרת שצריך ליזהר ממים מגולים גם במקום שאין נחשים, או לחילופין שאם יהיה כתוב במפורש שבמקום שאין נחשים אין צריכים לחשוש, שהיה הדין כמו שכתוב על אף ההנחה התאלוגית של הגר"א שיש במים מגולים איזה טומאה מיסטית, או ההנחה התאלוגית של החולקים שאין זה אלא נידון רפואי.

הסיבה שדיונים כאלה מתקיימים, ואינם דווקא שיח של חרשים כדעת ייתכן, היא כי מוסכמת על שני הצדדים כי הוכחה חזקה מתוך הפורמליות של ההלכה בכוחה לגבור על הנחות תאלוגיות. כלומר גם אם יש בין שנים מחלוקת תאלוגית הגורמת לחילוקי דעותיהם באיזה הלכה, הם שניהם אוחזים בהנחת יסוד תאלוגית שלישית כי סעיף ברור במשנה ברורה בכוחה להוכיח נגד מה שאמור לנבוע מהתאלוגיה שלהם. כמובן שזה נובע מתאלוגיית התגלות ותוקף ההלכה. מבלי משהו מההנחה הזאת כל שיח הלכתי בעולם הוא מגוחך. כמובן שייתכנו וויכוחים אם ומתי הנחות יסוד תאלוגיות אחרות יותר חזקות מפורמליות ההלכה או פחות חזקה וכו', אבל זה הסיבה שדיונים הלכתיים קיימים בעולם ולא כולם שיח של חרשים.

היה מאד נחמד אילו היינו דנים בתאלוגיה במקום בהלכה, אלא שעובדתית לא ככה בנויה היהדות ההלכתית. (הנצרות למשל הרבה יותר קרובה לדיוני מהות תאלוגיים בשאלות מעשיות)

חבל שהכותבים לא שמו לב לדברי ספורנו אותם הביא מם80, שאז היו מבינים מה הוא נושא השיחה, ואולי היו יכולים גם להשיב על השאלה. אי ההבנה היא, אולי, תשובה מסוימת לשאלה.

הוא אומר: 'החלק העיוני ... לדעת את האל'. המושג 'תאולוגיה' הוא יווני ומשמעו מתן דין וחשבון הגיוני, לוגוס, על האל, תאוס. משמע 'ידיעת האלוהים', המדע על האלהים.

הלכה ומצוות אינן תאולוגיה. הן אינן עוסקות באל אלא בזיקה שלנו אל האלהים. מבחינת הזיקה שלנו, האלהים בחר בנו, הוציא אותנו ממצרים והטיל עלינו לעבוד אותו וללכת בדרכיו, במובן האנושי של כל הדברים האלו. העובדה שהכותבים כאן עוסקים ב'עולמה של תורה', עולמם של האנשים בעלי הזיקה לאלהים, ומתעלמים מן השאלה של ייתכן, או, מוטב, אינם מבחינים בשאלה, אפשר שהיא מעידה כי אכן אין לנו, משלנו, מדע על האל, ומה שאנחנו אוחזים בו בענין הזה לקוח ממקורות זרים שהשפיעו עלינו. עודד

נ.ב. בהמשך הביא מם80 מדברי הרב קוק, שמדבר, בדרך מלוקקת באופן מוגזם, לא על מדע האלהים, אלא על הזיקה שלנו לאלהים, המתחזקת מאוויר ארץ ישראל. רגשנות גדולה ומחשבה מבלי תוכן של ממש. רומנטיקה גרמנית.

ומעניין שרבותינו האשכנזים השמרנים והחסידים, סברו במספר דינים בטל הטעם בטלה הגזרה, וחילופם ברמב"ם.