מדוע מעדיף רש"י את המדרש על הגמרא?

לרב מבערקוויטש, אם היו מתקנים לקטנים לחטוף את הלולבים זה מזה מחמת שמחה, אז הקטנים היו משתוללים כדי לחטוף יותר לולבים ומכים זה בזה עם לולביהן. מכל מקום, הן לפירושו והן לפירוש שדי חמד, תמוה מדוע המשנה לא שנתה שומטין גדולים את לולביהן של קטנים וכו'. אלא לענ"ד כל השאלות הינן על הסיפא ולא על הרישא, וכן במדרש שנאמר הלך ושמט אתרוגין מיד תינוקות שנאמר מיד התינוקות שומטין, אין הכוונה ללימוד מהרישא של המשנה אלא מהסיפא ואוכלין אתרוגיהן, ולא הזכיר המדרש את הרישא אלא כי זו דרך נפוצה בלשון חכמים לומר את חציו הראשון של פסוק או משנה ולהתכוון להמשך.

 

שאל השדי חמד, אם הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלים אתרוגיהם של תינוקות, מה שייך דין זה להלכות לולב? ואם מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטים והולכים ואוכלים את אתרוגיהם, איזה דין משמיעה המשנה בזה? והשיב שביאור המשנה שמיד אחר גמר מצוות לולב התינוקות שומטין פירוש מחרבין את לולביהן ע"י תלישת העלים וכדומה ואוכלין אתרוגיהן בכדי שלא יוכשרו הלולבים והאתרוגים לשנה הבאה, שמא יגיע הלולב והאתרוג של קטן ליד גדול לשנה הבאה, והוא לא ידע שבשנה שעברה זכה בו קטן ונפסל לגדול לשנה הבאה, אבל הגדולים היו מצניעים אתרוגיהם ולולביהם לשנה הבאה על ידי שמירה שלא יתייבשו ויוכשרו למצוה לשנה הבאה.

לפי הרב מרדכי שמואל יונתן מבערקאוויטש, שני הפירושים שהביא רש"י נכונים. בתחלה תינוקות היו שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהם, אלא כשראו חכמים שנתמלאה העזרה בלולבים וקליפות אתרוגים, תיקנו מכבוד בית המקדש שהגדולים שומטים את לולבי הקטנים מידם ואוכלים את האתרוגים של הקטנים, ובחרו להעמיס פירוש דחוק בלשון המשנה כדי לא לשנות את המשנה שהיתה שגורה בפי רבנן ותלמידיהן מימי קדם.

דברי השדי חמד נראים לי נכונים, אם-כי לענ"ד אינם ממצים את טעמי המשנה. דברי הרב מברקאוויטש נשמעים לי נאים אך תמוהים, וכי חכמים ששנו את ההלכה המקורית לא יכלו לשער שהעזרה תתלכלך? אלא סביר שאם-כבר תיקנו שגדולים ולא קטנים ישמטו את לולבי הקטנים ויאכלו את אתרוגי הקטנים, הרי זה מסיבה שלא סמכו על הקטנים שכולם ישמטו את לולביהם ויאכלו את אתרוגיהם, אלא שאם לא סמכו עליהם, סביר יותר היה לתקן מלכתחלה את המשנה לגדולים, ואז לשון המשנה קצת דחוקה. אלא לענ"ד פשט המשנה: מיד תינוקות שומטין את לולביהן, ו[קטנים או גדולים] אוכלין את אתרוגיהן [של קטנים]. כי אפשר לסמוך על קטנים שישמטו את לולביהם, אולם באכילת האתרוגים אפשר שנדרש שגדולים יצטרכו לאכול את אתרוגי הקטנים אם הקטנים אינם חפצים לאוכלם.

 

.


אוסיף שני דברים שכתבו לי בפורום אחר, בדיון באותה השאלה:


הקשה הרב דוד כוכב, אם כפירושו של רש"י, מדוע הגדולים שומטים את לולביהם של הקטנים כדי לחטוף מהם את האתרוגים? שיחטפו את האתרוגים. הניסוח במשנה הוא "מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן". ניסוח זה מתיישב היטב עם פירוש הרמב"ם למשנה - שהקטנים שומטים ואוכלים - אך מעלה תמיהה לפי פירושו של רש"י.

איש יקר אחר, א. לצורך העניין, הזכיר את דברי רש"י במסכת שבת קכז:, על המעשה באותו חסיד, כי "...כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי" - מה שגם כן יכול להסביר את נטייתו של רש"י ללכת אחרי הסיפור.

לשון המשנה קצרה וסתומה ורב-משמעית בלי קשר למשמעות המלה מיד, כי הנושא של הרישא התינוקות שומטין את לולביהן(קטנים לדעת הרמב"ם) איננו בהכרח הנושא של הסיפא ואוכלין אתרוגיהן, כמקובל בלשון המשנה במקומות רבים. לענ"ד האינטואיציה של רש"י אמרה שהנושא הינו גדולים ולא קטנים, והביא את המדרש כראיה לדבריו. לכאורה מהירושלמי - לא אמר קטן הא גדול לא, משתמע שהנושא של הסיפא קטנים, אלא שאפשר לפרש שהירושלמי מתכוון לאתרוג של קטן ולא לאתרוג של גדול, מה שמתאים להמשך הסוגיה בירושלמי.

.


בזהירות אעלה שאלה-הצעה:

שמא יחסו של רש"י למדרש, יחס כאל מקור תנאי לגמרי, הוא הכופה אותו לקבל את הפירוש העולה ממעשה זה?

נלע"ד כי רש"י מודע לחלוטין לקשיים העולים מפירושו - ועוד לא הזכרנו את מה שנכתב בירושלמי - ובעיניים פקוחות הוא בוחר בפירוש הזה, למרות שהוא נדחק.
בוחר בו - כי אנוס על פי המדרש.

כפי שציין חברנו מואדיב, רש"י מסתמך על מדרש שבו ניתן להבין שהיה מי שסחב לתינוקות את האתרוגים, אבל גם אם נסכים שמספר הסיפור ההוא הבין כך במשנה (וגם זה לא הכרחי), האם מכאן ראיה לפרש דווקא כרש"י?

בגמרא אמרו:

מי אכל את האתרוגים לפי רש"י

מואדיב

זכיתי להתקשות בשאלות דומות לשלך ולדון בדברים.

אני מעתיק ברשותך ממה שכתבתי, וגם אם יש בכך הכפלה מסויימת.

אין לי תשובה מדוע רש"י פירש כפי שפירש, ויתכן שיש בתמיהתנו ללמד על גישתו של רש"י, להעדיף את המבואר בצורה ברורה - לפי קריאתו - במקור אחר, ולא המשנה והגמרא - כדי להאיר טקסט מוכר יותר.

ומבחינה זו, אכן הדברים ראויים לשבח ובמיוחד בדורנו שבו נדמה שאין לנו אלא גמרא, לא משניות בסדרים אחרים, לא תוספתא, לא מדרשים...

אולם אני בא להוסיף ולהקשות על פירוש רש"י ועל המשתמע מפרשנותו, ולהציע מבחנים נוספים, אם כי ניתן לערער עליהם, כדי להכריע.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מואדיב

לפי פירוש רש"י, ריש לקיש מבין את המשנה גדולים שומטין את לולבי הקטנים ואוכלים אתרוגיהן של קטנים, ושואל אם אין הדין שאם אוכלים אתרוגיהן של קטנים מותר להם גם לאכול את אתרוגיהן שלהם או אתרוגים של גדולים אחרים מחמת שמחה? ומשיב לו רבי יוחנן לא, (של) תינוקות דוקא, שאין אתרוגים של גדולים שהוקצו למצוה כל היום כאתרוגים של קטנים.